מסמך "עיקרי תחקיר 7/10 של שירות הבטחון הכללי" - לבד מהודאה באשמה, שאיש לא היה זקוק לנייר הרשמי הזה כדי לקבוע שהיא קיימת - היה עמוס בשרשרת מחמאות מביכות שהרעיף הארגון על עצמו ("חזק", "יציב", "צנוע", "ערכי", "מקצועי"), על הערכים שלו ( "ממלכתיות", אמת", "רעות", "יושרה", "שקיפות"), ועל התחקיר הנפלא שביצעו אנשיו ("נוקב", "יסודי", "אחראי", "שקול", "ממלכתי", "עצמאי", "בלתי תלוי", "מקיף"). עוד נרחיב על ה"תחקיר" הזה, שבמסגרתו מחבריו התאמצו מאד שלא להשאיר את האחריות לכישלון בגזרתם, ולפזר אותה ככל האפשר גם על צה"ל וגם על הדרג המדיני. אבל על שורה אחת ראוי להתעכב במיוחד: זו שקבעה שאחת הסיבות המרכזיות לבניית כוחו של חמאס, סיבות שאיפשרו את יציאתו למתקפה, היא מדיניות החתירה ל"שקט".
זו כמובן אבחנה מדויקת מאד. אלא מה? שהגוף האחרון בישראל שיכול להאשים מישהו בהתמכרות ל"שקט", הוא שירות הבטחון הכללי, ארגון שהחתירה לשקט הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהדנ"א שלו. שוב ושוב מזהירים ראשיו את כל מי שרק אפשר, להשתדל ללכת על קצות האצבעות כדי לא להעיר את הערבים מרבצם, לא להרגיז אותם, לא לעצבן אותם, לא לתת להם תירוצים לתקוף אותנו. טרור ערבי ביו"ש? זה בגלל הטרור היהודי. טרור חמאסי ברצועת עזה? זה בגלל יהודים שעולים להר הבית.
ובמובן הזה, כשבשב"כ מתארים את "הכרסום המתמשך בהרתעה של מדינת ישראל", לארגון הבטחוני החשוב הזה יש מניות גדולות בכרסום. די לראות את הסתירה הפנימית שיש בתחקיר שב"כ, שמצד אחד תוקף את ההתמכרות הישראלית לשקט, ומהצד השני מסביר שאנחנו אשמים במה שקרה בגלל ה"הפרות בהר הבית" ובגלל ההתייחסות הלא יפה שלנו לאסירים הביטחוניים בכלא. ולמה הדוגמאות הללו חשובות? כי זו, בקליפת אגוז, תפיסת העולם השב"כית.
כך הבקשה של ראש השב"כ מהשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, למתן את פעילות המשטרה במזרח ירושלים - הריסת בתים בלתי חוקיים והגברת האכיפה - משום שהיא "עלולה לגרום להתלקחות רחבה". כך הלחץ של שב"כ על ראש הממשלה לחתור לסיומו של מבצע "מגן וחץ" במאי 2023 נגד הג'יהאד האסלאמי, מתוך חשש שמא חמאס יצטרף גם הוא למערכה. כך כשחודש לפני ה- 7 באוקטובר תקף ראש השב"כ את מדיניותו של השר בן גביר לצמצום ביקורי משפחות אצל המחבלים בכלא בטענה שזה "לא נכון במתיחות הקיימת". כך, כששלושה ימים לפני הטבח הזהיר שוב את בן גביר, הפעם שלא יעלה להר הבית, כי "זה זמן לא טוב".
אם תרצו ללכת קצת יותר אחורה, תוכלו לחזור אל הפיגוע שבו נרצחו שני שוטרים באמצעות נשקים שהוסתרו במתחם הר הבית, כשרגע אחרי שהותקנו בכניסות להר גלאי מתכות, כאלה שיש באינספור אתרים ברחבי הארץ, ואחרי שהערבים פתחו במהומות אלימות בתגובה, המליץ שב"כ להסיר אותם. ח"כ דוד ביטן, ניסח אז היטב את תורת ההפעלה של שב"כ. "זו לא פעם ראשונה שהשב"כ מעריך את מה שהוא מעריך. אתה פעם שמעת שהשב"כ אומר שלא יהיו מהומות?" שאל בראיון לגלי צה"ל.
והנה עדותו המדהימה של השר לביטחון הפנים לשעבר, גלעד ארדן, בפני הוועדה שבדקה את בריחת המחבלים מכלא גלבוע, עדות מטלטלת שמספרת יותר מכל כמה עמוקה הבעיה. ארדן סיפר מה קרה כשהקים את ועדת קעטבי, שבדקה את תנאיהם המופלגים של האסירים הביטחוניים והמליצה לשנות את המצב. "שב"כ עשה סיכול ממוקד לדוח. הם הציגו מסמך של תרחישי אימה שבהם כתבו מה עלול לקרות אם ניישם את הדוח, ללא אחיזה מציאותית בשטח".
ארדן הזכיר כיצד התנה שב"כ את המהלך לצמצום תנאי המחבלים בכלא בכך שהדבר יישמר בסוד, ולעג בעדותו לדרישה הזו. "אני רק אחתים את החמשת אלפים מחבלים על הצהרת סודיות, שהם לא יגלו לאף אחד שהם כבר לא יכולים לבשל ושאנחנו מערבבים אותם, אז זה יישאר סודי...אתה הולך לשנות לחמשת אלפים מחבלים, שהם בקשר עם החוץ, את היום יום שלהם, איך זה יכול להיעשות בלי פרסום?".
אריק ברבינג, בכיר לשעבר בשב"כ שכיהן כחבר בוועדת הבדיקה הזו, ניסה להסביר את עמדת שב"כ. "שלא יהיה הד בציבוריות הישראלית לפני שמתחילים ליישם משהו, ודבר שני לעשות את הפעולות בצורה מדורגת ולא בבת אחת... כי בבת אחת הדבר הזה יכול לגרום להתלקחות בבתי הסוהר". ארדן נזכר שכך בדיוק איים השב"כ גם במקרים קודמים. "בזמן ברגותי חוויתי את זה", שיחזר, "כמעט שום דבר מההערכות וההפחדות לא התממש אז".
בהמשך עבר לתאר מה קרה כשהחליט להפעיל חסימה סלולרית בבתי הכלא, כדי שמחבלים שמצליחים להבריח מכשירים ניידים לא יוכלו לדבר עם חבריהם לארגון בחוץ. ארדן סיפר על שנתיים של עבודה ועל השקעה כספית גדולה שקדמו לרגע שבו הייתה המערכת אמורה לפעול, כאשר המחבלים החלו לאיים בהפגנות, באלימות ובשביתות רעב.
"באותו בוקר אני עושה דיון היערכות לשביתת מחבלים... מחבלים ששומעים כל הזמן שעובדים על זה, כבר מתחילים לאיים שאם יופעל הפיילוט - תהיה אלימות בתוך בתי הכלא... וכמובן, ההנחיה שלי, שזה לא משנה מה האיום, המענה חייב להיות הכלה והתמודדות איתו עד הסוף...האיום המרכזי נוצר מהחמאס, שהודיע שהוא יתחיל שביתת רעב. ואני, מראש, כדי להתמודד עם שביתות רעב וכדי שלא יהיה צורך להיכנע להם, או שלא יהיה איום כזה שהם יציפו את בתי החולים האזרחיים ופתאום מאות מחבלים יתפסו מיטות אשפוז של אזרחי ישראל, הגדלתי מאוד את יכולת האשפוז בתוך שב"ס... הכנו מתקני קליטה במרתפים של בתי חולים באגפים נפרדים. הכול כדי שאפשר יהיה להתמודד עם שביתות...
"אחר הצהריים קוראים לי לדיון אצל ראש הממשלה. אני מגיע לדיון ויושב מולו ראש השב"כ נדב ארגמן... ומתחיל דיון מה עושים מול השביתה. אמרתי לו 'מה זאת אומרת מה עושים? לא עושים כלום, מפעילים את החסמים'. (והוא אומר לי, ק"ל) 'כן, אבל יש הערכות וכולי''... שורה תחתונה, אומר ראש השב"כ דאז שהם חושבים שבנסיבות האלו אפשר להציע למחבלים טלפונים ציבוריים, כחלופה, ושעדיף שיוקם צוות מו"מ, שגם השב"ס יהיה בתוכו, והרעיון הוא להגיע לאיזושהי הבנה". "הלסתות שלי נשמטו", העיד ארדן. "אני חייב להגיד שחזרתי בדיכאון כבד מאוד מאוד מאוד מהדיון הזה. למחרת קיבלנו החלטה כתובה מהמל"ל, שמנחה אותי בדיוק לפי מה שתיארתי כרגע, להיכנס למין דיאלוג כזה. האיום עבד. הם נקטו אלימות נגד סוהרים, והתוצאה היא שמדינת ישראל עצרה את הפעלת החסמים...".
ואם הסיפור הזה לא מספיק לכם, לכו לפרסום של חברי משה שטיינמץ, אז ב"כאן 11", על האופן שבו בהמלצת שב"כ, החליט השר לביטחון לאומי עומר ברלב לעצור מהלך של ניוד אסירים ביטחוניים מחשש לשביתת רעב. בשב"ס ישנו נוהל שנועד למנוע בריחה מבתי הכלא, במסגרתו אחת לתקופה מניידים מחבלים בין אגפים שונים. שלא יספיקו להתרגל, שלא יספיקו להתארגן, שלא יספיקו לתכנן. כמה שבועות אחרי מבצע "עלות השחר" באוגוסט 2022 התכנס דיון בסוגייה הזו, לאחר שהמחבלים בכלא הודיעו שאם יניידו אותם, הם יפתחו בשביתת רעב.
נציג השב"כ, בכיר בדרגתו, המליץ לוותר על הניוד. "זה יביא להסלמה", הזהיר, "הארגונים בחוץ לא יישארו אדישים... בסופו של דבר לא נוכל להכיל שביתה כזאת לאורך זמן... המועד עכשיו מבחינת שב"כ אינו המועד הנכון". כל המשתתפים יישרו קו, כמעט כמו תמיד, עם הארגון שפעם אחר פעם מניח תרחישי אימים, לא כדי להתייצב מולם ולשבור אותם, אלא כדי להיכנע להם ולקנות שקט.
חזרה לרצועת עזה. כל מי שבא בטענות לדרג המדיני על ההתמכרות שלו לשקט ברצועת עזה, צודק במאה אחוז. אבל כששירות הבטחון הכללי מצביע על הדרג המדיני, הוא מוזמן להזכיר מתי הוא הציע להיכנס לרצועה עם כמה אוגדות, לכבוש את השטח כולו, להפציץ, להרוג, למחוק שכונות, ולעשות משהו שמתקרב למה שצה"ל עשה בשנה וחצי האחרונות. כי אם רוצים להבין מהי קונספציה, כדאי ללכת לדברים של נדב ארגמן לאילנה דיין ב"עובדה".
ארגמן טען שהמליץ בזמנו לפגוע בראשי חמאס, המלצה שנדחתה על ידי בנימין נתניהו. אם היינו פוגעים בסינואר ובדף, הסביר, היינו פוגעים "דרמטית" בחמאס "בלי לטבוע בבוץ העזתי". וזהו כל הסיפור על רגל אחת. ההיסטוריה מלאה במנהיגי טרור שחיסלנו, וטוב שחיסלנו. חיסלנו את אחמד יאסין, חיסלנו את עבד אל־עזיז רנטיסי, חיסלנו את סלאח שחאדה, חיסלנו את יחיא עיאש, חיסלנו את אחמד ג'עברי, חיסלנו רבים אחרים, וחמאס נשאר על הרגליים. כי בחיסולים מרחוק לא מפרקים את חמאס. את חמאס אפשר לפרק רק דרך הרגליים. בעוצמה. בכוח. בכיבוש שטח. אתם זוכרים את השב"כ מציע הצעה כזו? אגב, היו מי שהציעו, רק שההצעות שלהם נתקלו תמיד בתגובות מלגלגות ובמאמרים ארסיים על "הקיצונים המשיחיים שחולמים לחזור לעזה".
במחצית 2018, שנתיים אחרי שפרש מתפקידו, התראיין ראש השב"כ לשעבר יורם כהן אצל אילנה דיין בגלי צה"ל. הימים היו ימי ההתפרעויות האלימות של העזתים על הגדר. כהן, כמו רבים אחרים, ניסה להסביר שבסופו של דבר מה שבעזה רוצים זה שקט ורווחה, ותיאר כיצד נמצא חמאס בשפל כלכלי ובבידוד מדיני. "הנושא המרכזי שלפי דעתי הם עובדים עליו זה איך לשנות את המדיניות הישראלית, לצאת מהמצור...כלומר לפתח כלכלה, תנועה של אנשים, להוריד את האבטלה ולאפשר חיים סבירים...גם אם הם מרדו ותפסו את השלטון בכוח, איך הם נהיים עם כאחד העמים, או מדינה כאחד העמים.. המטרה האמיתית, לצאת מהמצב הקשה שבו נמצאים, במינימום מחיר. מבחינתם אין להם עניין להילחם בישראל. הם יודעים שהם לא יכולים לכבוש את ישראל. הם יודעים שיקבלו עונש פיזי, גם בדם וגם בממון וגם בתשתיות, הרבה יותר חמור, ואין להם עניין כזה... לפי דעתי צריך לשפר את המצב בעזה, גם את התשתיות, אולי גם דברים אחרים".
כהן הציע שישראל תבדוק במה היא יכולה לתרום לחייהם הטובים של העזתים, גם אם הם מונהגים על ידי ארגון הטרור החמאסי. "...לנסות לשבת ולראות למה הפרויקטים הבינלאומיים התשתיתיים, שקשורים באנרגיה, מים, ביוב וכדומה, לא מתבצעים בעזה. לישראל אין מניעה שהדבר הזה יקרה, להפך... אני חושב... שהציבור בעזה, גם אם הוא נשלט על ידי חמאס, ולצערנו לפני עשור הוא בחר בו, עדיין צריך לתת לו תנאים טובים, על מנת שהחיים שלהם יהיו סבירים".
נכון, זה היה ב- 2018. אבל זו הייתה תפיסת עולם שכמעט כל ההנהגה המדינית והביטחונית לקתה בה. התשוקה לראות בעזה מדינה נורמלית עם אוכלוסיה נורמלית שיש לה צרכים, ושלנו יש עניין לספק אותם גם אם בעזה לא מפסיקים לקרוא להשמדתנו, ולהאמין שעם ביוב הולם וצנרת מים איכותית הם ישכחו את הרצון שלהם, את האמונות שלהם ואת הכוונות שלהם.
ההגיון של ארגמן
תגובת ראש השב"כ, רונן בר, להחלטה להחליף אותו, ארזה לתוך שורות מועטות את הסיפור כולו. קודם העיר בר שהתחקיר של הארגון שבראשו הוא עומד מצא שלא רק הוא אחראי למחדל אלא גם המדיניות שהובלה "על ידי הממשלה והעומד בראשה". אחר כך הוא הסביר שיש צורך לתחקר את כלל הגורמים, שוב, "לרבות מדיניות הממשלה וראש הממשלה", וש"אם לא אתעקש על כך...אמעל בתפקידי לביטחון המדינה".
בהמשך, הקפיד בר להוסיף שהוא צריך להישאר בתפקידו בתקופה הקרובה, בין השאר משום שהוא צריך לסיים "השלמתן של מספר חקירות רגישות, והבשלה מיטבית של שני מועמדים להחלפתי, לבחירתו של ראש הממשלה". בר, כמו כמה מקודמיו, נהנה לגלגל על הלשון "דמוקרטיה" ו"ממלכתיות", אבל מגלה שההבנה שלו בתחומים הללו נמוכה מאד. ראש השב"כ לא קובע מתי בא לו ללכת הביתה. ראש השב"כ לא יכול למתוח ביקורת על הדרג המדיני הממונה עליו. ראש השב"כ לא יכול לבצע תחקירים שימצאו שהדרג הנבחר, שלו הוא כפוף, אשם במשהו. ראש השב"כ לא יכול להודיע לראש הממשלה מתוך איזה שני מועמדים יבוא המחליף שלו. אגב, כל זה לא קשור בכלל לשאלה אם בר צודק או לא בטענותיו. זה קשור למשהו פשוט בהרבה. במדינה מתוקנת הדרג המדיני מנהל את ראש השב"כ, ולא להיפך.
אם היה מדובר ברונן בר לבדו, ניחא. אבל כשזה מצטרף לטקסטים מאותו אזור חיוג שיוצאים מפיהם של כמה מקודמיו, זה מלמד שיש בארגון הזה בעיה עמוקה הרבה יותר. רק לפני כשבוע, בחדשות 12, הסביר נדב ארגמן, קודמו של בר בתפקיד, ליונית לוי, שראש השב"כ צריך ללכת הביתה רק אחרי שהממשלה הנוכחית תתחלף ורק אחרי שהממשלה הבאה תבחר את הראש החדש. לא עוד מדינה שיש לה שב"כ, כפי שקובע החוק. אמור מעתה: שב"כ שיש לו מדינה.
וזה עוד לפני שהגענו לאיום המאפיוזי שהשמיע ארגמן בראיון הזה: "יש לי הרבה מאוד ידע, אני יכול לעשות בו שימוש... אם אני אגיע למסקנה שראש הממשלה החליט שהוא פועל בניגוד לחוק, אז אם לא תהיה ברירה, אני אומר את כל מה שאני יודע ומנעתי מבעדי עד היום...".
ליותר מדי אנשי בטחון ותיקים, ודאי לאנשי שב"כ שחיו במשך שנים ארוכות בסביבת עבודה חריגה מאד, קשה לעשות את המעבר לאזרחות. מבחינת ארגמן, נתניהו הוא כמו אחד הסוכנים שהוא ניסה לגייס בעבר. "יש לנו הרבה מידע", הוא אומר לו, "ואם לא תפעל כמו שאנחנו מצפים, נפיץ את כל מה שאנחנו יודעים עליך".
מבחינתו של ארגמן, אם השיטה הזו עבדה כשבצד השני ניצב פלסטיני שיכול לסייע לנטרל מכונית תופת, אין סיבה שזה לא יעבוד כשבצד השני עומד ראש ממשלת ישראל הנבחר. ומה שהכי מגוחך זה שהחבר'ה האלה עושים את כל זה בשמה של "הדמוקרטיה", שהם משוכנעים בכל מאודם שכך בדיוק היא נראית. ומכיוון שמדי פעם מזכירים לנו שראש השב"כ אחראי על שמירת סדרי השלטון, הנה עוד דוגמית לתפיסת עולמו של הראש הקודם.
באחד הראיונות הקודמים איתו הסביר ארגמן שנתניהו לא יכול להמשיך להיבחר להיות ראש ממשלה בישראל. פשוט אסור לו. מה זאת אומרת אסור לו, תהתה המראיינת, אילנה דיין, ואם יהיו מספיק אנשים שיבחרו בו. וארגמן בשלו. צריך לדאוג לזה שנתניהו לא יוכל להתמודד. הוא לא יכול אפילו להציג מועמדות? שאלה דיין. לא יכול, השיב ראש השב"כ לשעבר. תגידו, אתם באמת רוצים שאנשים כאלה, שרוצים לקבוע מראש מי יוכל להתמודד בבחירות ומה תהיה תוצאתן, ישחקו בדמוקרטיה שלנו?
וגם את זה צריך להזכיר: כמה ראשי שב"כ היו שותפים, ערב המלחמה, לעידוד חסר האחריות של אנשי המילואים לא להתייצב לשירות. כך יובל דיסקין, כך כרמי גילון, כך נדב ארגמן. "אנו... עומדים איתן", הצהירו, "ומגבים באופן מלא את הלוחמים והלוחמות שהחליטו לעשות מעשה ולהשעות את התנדבותם לשרות במילואים. בעת הקשה הזו, זהו מעשה של אחריות לאומית, להגנת הדמוקרטיה הישראלית".
תוסיפו להם את עמי איילון, עוד ראש שב"כ לשעבר, שאחרי ה- 7 באוקטובר אמר לאל ג'זירה שאם היה פלסטיני "שגר בגדה המערבית או בעזה" היה נלחם בישראל, וכשנשאל כמה מלוכלכת הייתה המלחמה שלו בישראל במקרה כזה, השיב - אחרי שראה את חמאס טובח ורוצח ואונס וחוטף - "הייתי עושה הכול כדי להשיג את החרות שלי". ותוסיפו גם את כרמי גילון, עוד ראש שירות לשעבר, ששבועות ספורים אחרי הטבח הישווה את מצביעי איתמר בן גביר ואת צופי ערוץ 14 לאחים המוסלמים, לדאעש ולחמאס והסביר שמצביעי הימין תפסו את השלטון באמצעות טרור.
אם היה מדובר בראש שב"כ אחד, היינו יכולים לפטור את זה במשיכת כתף ולתלות את זה במקריות. כשזה קורה עם סדרה ארוכה שכזו, אי אפשר לברוח מההבנה שיש כאן עניין עמוק. שאיכשהו, כמעט כל הממונים לתפקיד הזה לא מסתדרים עם הדמוקרטיה, לא מסוגלים להתמודד עם בחירתו של הציבור שחושב אחרת מהם, ולא מבינים שהמדינה לא שייכת להם.
ותודה חמה לקטאר
השב"כ תולה גם בכסף הקטארי את בניית כוחו של חמאס, בדרך אל ה- 7 באוקטובר. הוא צודק. בטור הזה כתבתי בזמן אמת, יותר מפעם אחת, נגד המדיניות הזו של ממשלות ישראל, ובראשן אלו של בנימין נתניהו. אבל לזה צריך להוסיף כמה הערות. ראשית, ביותר מהזדמנות אחת, ראינו את שב"כ תומך בעצמו בהעברת הכסף הזה. כך לדוגמא בינואר 2019, אחרי שהממשלה עיכבה את העברת הכספים. "מערכת הבטחון, בישיבת הקבינט, כמעט בפה מלא, כולם אומרים לדרג המדיני, לשרים: צריך להעביר את הכסף", דיווחה אז גילי כהן ב"כאן 11". "והטענה היא: את הירי אתמול ביצע בכלל הג'יהאד האסלאמי, לא חמאס... עמדת מערכת הבטחון, להבנתי גם צה"ל, גם שב"כ, גם גורמי בטחון נוספים, ממליצים להעביר את הכסף הקטארי".
ב"הארץ" סיפרו על ביקורת במערכת הבטחון "על פוליטיקאים הקוראים להקפיא את העברת הכספים מקטאר לרצועת עזה". וב"וואלה" ידעו להוסיף ש"עמדת צה"ל ושב"כ שהוצגה לשרים הייתה שיש לחדש את העברת הכסף הקטארי בימים הקרובים אם יישמר השקט בגבול". כך בדיוק היה כאשר בתיאום עם גורמי הבטחון, בהם שב"כ, הכריז שר הבטחון בני גנץ באוגוסט 2021 על חידוש העברת כספי הסיוע מקטאר לרצועת עזה, בצירוף דברי תודה חמים לקטאר ש"לוקחת על עצמה תפקיד חיובי באזור".
וכאן צריך להבין משהו בסיסי, אפרופו הטענה שלפיה נתניהו איפשר הכנסת הכסף במזוודות, וממשלת בנט-לפיד-גנץ איפשרה את הכנסתו בדרך אחרת, טובה יותר. ברצועת עזה שולט ארגון חמאס. ביד אחת שלו, היד האזרחית, הוא היה חייב לדאוג לאוכלוסייה שלו. ביד השנייה שלו, היד הצבאית, הוא בנה מפלצת טרור. כל שקל שנכנס לרצועה וניתן לעזתים, ושיהיו אלה הנזקקים הכי גדולים בקרבם, הוא שקל שחמאס היה פטור מלשלם אותו בעצמו, והיה יכול להפנות אותו להתארגנות צבאית. בין אם השקל הזה נכנס במזוודות, בהעברות בנקאיות או בכל דרך אחרת. ובמובן הזה, נתניהו, בנט, לפיד, וגנץ - כל אחד לפי משך הזמן שבו היה בידו להשפיע - תרמו את תרומתם לחמאס. נתניהו יותר, אחרים פחות, אבל התפיסה הייתה אותה תפיסה. כן, גם אצל שירות הבטחון הכללי שעכשיו מנסה לשפוך כמה שיותר דליים על הממשלה, ולהשאיר את עצמו יבש.
לא עוד מאותו דבר
אני לא מכיר את מ' או את ר' או את שאר האותיות שמככבות בבורסת השמות של המועמדים לעמוד בראש השב"כ אחרי רונן בר. אני יודע להגיד שאם הבא בתור יגיע מאותה אסכולה שמובילה את השב"כ כבר יותר מדי שנים, שום דבר לא ישתנה. אסכולה שמככבת ב"תחקיר" השב"כ על ה- 7 באוקטובר, ומשוכנעת שאם רק היהודים יתנהגו יותר יפה, הכל יהיה יותר טוב. אסכולה שקובעת, כך השב"כ ב"תחקיר" שלו, שהיחס שלנו למחבלים בכלא והעליות של יהודים להר הבית - "הפרות", כפי שקורא להן הארגון - הן חלק מ"הסיבות המרכזיות לבניית כוחה של חמאס שאפשרו את יציאתה למתקפה".
שירות הבטחון הכללי מפספס כבר הרבה מאד זמן. הוא פספס את הפלישה הנוראית ליישובי העוטף ב- 7 באוקטובר. קודם לכן הוא פספס את האירועים בערים המעורבות בימי "שומר החומות". מדובר בארגון שחזק מאד בצד הטקטי, ביכולת להגיע אל המחבל הבודד ולהביא מידע על מה שמתכננים שני חברי חוליה שמסתובבים בג'נין, אבל חלש מאד ביכולת לראות את התמונה הגדולה. ואת מחירה הכבד של החולשה הזו שילמנו יותר מפעם אחת.
תחקיר בלי חקירות
מילה אחרונה על ה"תחקיר" שביצע שב"כ למחדל ה- 7 באוקטובר. ההחלטה לצרף למסמך הזה ביקורת על הדרג המדיני הייתה, כך נדמה, החלטה מושכלת. מי שעמד מאחוריה מבין דבר או שניים בפוליטיקה, ויודע את נפשה של העיתונות הישראלית. זרוק לה כמה מילות ביקורת על ממשלת נתניהו, ותראה כיצד העיסוק בזה יאפיל על מחדליך שלך.
לפחות מבחינתי, פרסום החלק הזה בתחקיר, אותה ביקורת על הדרג המדיני, היה הרגע שבו הבנתי - עוד לפני שבאה ההודעה של רונן בר שצוטטה בראש הטור ושכנעה אותי סופית - שראש השב"כ לא יכול להמשיך בתפקידו ולו דקה אחת נוספת, אפילו אם כל טיעוניו נגד הדרג המדיני נכונים. למה? משום שבעולם שפוי לא יעלה על הדעת שגוף שכפוף לממשלת ישראל, בתחקיר שנועד לבדוק איפה הוא עצמו שגה, יפיל את התיק על הממונים עליו.
מעבר לזה, האם עורכי ה"תחקיר" השב"כי הזה תיחקרו מישהו מהדרג המדיני לפני שהטילו עליו אחריות? ביקשו את תגובתו? את התייחסותו? את הסבריו? את מסמכיו? שאלו אותו למה קיבל החלטה כזו ולא החלטה אחרת? איזו מין תרבות תחקיר זו שאתה יושב בחדרך ומוצא שאחרים, שכלל לא שוחחת איתם, הם האחראים? ומילא השב"כ, אבל זה שהעיתונות הישראלית התייחסה אל המסמך הזה כאל נייר אובייקטיבי, כאילו היה תוצר של ועדת חקירה ממלכתית ולא גרסת הגנה של גוף שנקלע למצוקה בשל כשלונו ומנסה לפזר את האשמה גם על אחרים - זו הזיה בפני עצמה.
ההחמצה של נתניהו
והערה חשובה לפני סיום: שירות הבטחון הכללי הוא גוף שאי אפשר לדמיין את בטחון מדינת ישראל ואזרחיה בלעדיו. אנשיו עושים עבודת קודש. חלקם מוסרים את נפשם למעננו, פשוטו כמשמעו. זה לא גורע מהביקורת שצריכה להישמע על מה שהתרחש סביב ה-7 באוקטובר, ולבטח לא צריך למנוע את הביקורת על צמרת הארגון. אלא שבצד הביקורת הזו, חשוב לומר שהתנהלותו של ראש הממשלה בהקשרים האלה לא מביאה כבוד גדול לאף אחד. דקה אחרי שהודיע לרונן בר על פיטוריו, הודעה לגיטימית לגמרי, בנימין נתניהו היה צריך להתרומם מעל כעסיו האישיים, להודות באופן פומבי לבר על שירות ארוך למען המדינה, ולאחל לו הצלחה בהמשך. כך ראש הממשלה, כך כמה מחבריו לקואליציה, שליוו את ההודעה על פיטוריו של ראש השב"כ בצהלות שמחה, כאילו זכינו זה עתה באירוויזיון. כן, רונן בר היה צריך ללכת. לא, ההליכה הזו וכל מה שסובב אותה, אינם סיבה למסיבה