פרשת "קטארגייט" מתגלגלת לנגד עינינו: הקלטות של העברת כספים מלוביסט קטארי לדוברו של ראש הממשלה; ראש שב"כ שמודח בעיצומה של חקירה; ומעגל מקורבים שמקיים קשרים עם מדינה שמממנת טרור. וכמו תמיד, נשמעת האמירה המוכרת: "הפעם הביביסטים חייבים להתפכח!"
ספוילר: הם לא יתפכחו — לא מזה, כפי שלא התפכחו ממיליון דברים אחרים. וזה לא בגלל בורות או חוסר הבנה. זה בגלל אמונה.
כדי להבין את התופעה, צריך לחזור מאות שנים אחורה — אל שבתי צבי, ואל ממשיכו יעקב פרנק. שני מנהיגים משיחיים שסחפו אחריהם המונים, גם כאשר המירו את דתם, שיקרו, התעשרו על חשבון חסידיהם, וניהלו אורח חיים הפוך מהבטחותיהם. ההיסטוריה זוכרת אותם כמשיחי שקר — אבל בזמן אמת, המאמינים שלהם לא ראו אותם כך. הם בנו סביבם מערכת אמונית שבה כל סתירה מוסברת, כל כישלון מובן, וכל חשיפה — היא הוכחה לרדיפה מצד כוחות אפלים.
אותו מנגנון פועל גם היום. לא מדובר כאן באנשים שוליים. מדובר באזרחים אינטליגנטים, חלקם אנשי ימין מובהקים, שדורשים ביטחון, מאמינים בשלטון החוק — ולמרות זאת מצדיקים העברת מאות מיליוני דולרים לחמאס, מצדדים בעד פיטורי ראש שב"כ שמעז לחקור קשרים עם מדינות טרור. הסתירה בין הערכים לבין הפרסומים לא נשברת — היא מתיישבת מחדש דרך דיסוננס קוגניטיבי עמוק. ככל שהמציאות מתרחקת מהאמונה, כך מתחזק הצורך להאמין.
וכמו בעבר, גם היום לא מדובר רק בהנהגה אלא בחצר של מקורבים, דוברים, יועצים, תורמים ועיתונאים שמייצרים סביבה מבודדת — כמעט דתית — של נאמנות טוטאלית. גם אם ייחשף שראש הממשלה ישב עם חמינאי ולקח ממנו שוחד — זה יוסבר. תמיד יימצא נרטיב, תמיד תהיה הצדקה. לא מדובר באירוע רציונלי. עוד כתבה לא תטלטל את האמונה. היא רק תחזק את התחושה שמדובר בקונספירציה.
דווקא לכן, הניסיון להילחם בתופעה הזו רק באמצעות מידע ועובדות — מחמיץ את שורש הבעיה. מה שמולך כאן הוא לא שקר פשוט, אלא מבנה של אמונה פוליטית, שבמרכזה משיח שקר — לא במובן הדתי, אלא במובן של מנהיג בלתי מעורער, שאין לשפוט אותו לפי תוצאות, אלא לפי תחושת שליחות.
ההיסטוריה של תנועות כאלה מלמדת שהן לא קורסות מול עובדות. הן קורסות רק כשמגיע זעזוע עמוק שמערער את כל המסגרת. האם 7 באוקטובר לא היה זעזוע כזה? כנראה שלא. גם אותו הצליחה מערכת האמונה להכיל, לפרש, להמיר להסבר מתוחכם נוסף.
אז מה כן? גם המבנה הכי יציב של אמונה עיוורת מתמוטט בסוף — אבל לרוב רק אחרי שהמחיר כבר שולם, ביוקר. אחרי שנגרם נזק בלתי הפיך. כדי למנוע את החורבן הבא, עלינו להתחיל לדבר אחרת: לא רק להציג עוד עובדות, אלא לבנות שיח שיבין מאיפה מגיעה האמונה, ואיך מייצרים מציאות פוליטית שמציעה תקווה אמיתית — לא אשליה.
זו לא משימה של מחנה אחד נגד מחנה אחר. זו משימה לאומית של כל מי שחרד לעתיד ישראל: להחזיר את הפוליטיקה שלנו לקרקע של אחריות, לא של פולחן. כי אם לא נצא מהעיוורון עכשיו — אנו עלולים למצוא את עצמנו כותבים את פרק החורבן הבא בהיסטוריה שלנו.
הכותב הוא יועץ אסטרטגיה ותקשורת