מאז השביעי באוקטובר, השתנה עולמן של העובדות הסוציאליות לבלי היכר. אם בעבר הן היו שם כדי לסייע למטופלים ברגעי משבר נקודתיות, היום הן מחזיקות את המערכת הרפואית והחברתית על כתפיהן. מילדים שנסוגו להתנהגויות חרדתיות, לנשים שנשארו לבד בזמן שהבעלים מגויסים למילואים, קשישים שחיים בבדידות, ועד אימהות לחיילים שחיות בפחד מתמשך- כולם פונים אליהן, והן שם כדי להקשיב, לתמוך, ולנסות לשמור על מעט שפיות בעולם מתפרק.
בראיון שנערך למערכת וואלה, שוחחנו עם קרן זמיר, העובדת הסוציאלית הראשית של קופת חולים מאוחדת, ענת לינצ'בסקי, רכזת תחום בריאות הנפש הארצית, אורית שושני מירום, רכזת ארצית של העובדות הסוציאליות ההתפתחותיות ומנהלת מערך התפתחות הילד, ועם נטלי שפיר, רכזת גריאטריה ארצית- על העומס הבלתי נתפס, הכאב שהן נושאות, והתקווה שהן בכל זאת מוצאות בתוך כל זה. "קו התמיכה שלנו פעל גם בצוק איתן ובשומר חומות, אבל מה שקרה אחרי 7 באוקטובר - זה משהו שלא ראינו מעולם", הודו כולן על המצב הקשה בדרום, בצפון ובמרכז הארץ.
קרן זמיר מתארת מציאות שמאתגרת אפילו את הוותיקות ביותר במקצוע. "אנחנו רואות עלייה חדה בחרדות בקרב ילדים, החרפה של תסמינים אצל מטופלים שהיו מאוזנים בעבר, ואפילו יותר מקרים של התמכרויות ושימוש בחומרים בקרב בני נוער. הורים פשוט נמצאים על הקצה. אחרי כל משמרת בקו החירום, היינו צריכים לתחזק את העובדות ולתת להן מקום לאוורר את מה ששמעו. הן קורסות תחת הסיפורים הקשים, אבל ממשיכות קדימה, עם עייפות בעיניים ולב ענק", סיפרה זמיר.
"מיד אחרי השביעי באוקטובר, ראינו עלייה דרמטית במספר הנשים שפנו למקלטים. זה לא היה משהו נקודתי - זה גל מתמשך שאנחנו מתמודדים איתו עד היום", מספרת. "גם הצוותים עצמם מתקשים להחזיק מעמד. יותר ויותר עובדות מדווחות על תשישות רגשית ותחושה של לאות. אנחנו רואים ממש טראומטיזציה משנית בקרב מי שמלוות את המקרים הקשים ביותר, כמו בני משפחות החטופים".
ענת לינצ'בסקי, שמנהלת את מערך בריאות הנפש במאוחדת, רואה את המציאות דרך עיני המטופלים שלה: "אנשים חיים בטראומה מתמשכת, והעבר צף להם מחדש", המשיכה. "אנחנו פוגשים אנשים שהעבר רודף אותם. מישהו שחווה טראומה לפני 10, 15, אפילו 20 שנה - ופתאום זה חוזר. זה קורה בעקבות רעש של אזעקה, פיצוץ, תחושה של חוסר שליטה. כל מה שנדחק עמוק - עולה וצף. הרבה אנשים מבקשים קלונקס, נוגדי חרדה ודיכאון".
"התחושה היא שהם רק רוצים שמשהו ירגיע אותם, שיעזור להם לנשום. אנחנו כאן כדי לתת להם כלים אמיתיים להתמודד, לא רק בעזרת התרופות. יש יותר פניות לביטוח לאומי, יותר בקשות להכרה בהחמרת מצב. אנחנו מתווכות בין המטופלים לבין המערכות הבירוקרטיות, דואגות שהם יקבלו את מה שמגיע להם. כי בתוך כל הסערה הרגשית, מי בכלל מצליח להתעסק בניירת ובטפסים?" סיפרה לינצ'בסקי.
אורית שושני מירום, שמתמחה בילדים עם צרכים מיוחדים, רואה את ההשלכות הכבדות של המלחמה דווקא אצל הקטנים ביותר. "ילדים משקפים את הפחדים של ההורים שלהם", היא אומרת. כשאבא מגויס למילואים ואמא נמצאת לבד עם שלושה ילדים, היא בעצמה על הקצה - והילדים מגיבים בהתאם. אנחנו רואים עלייה חדה בהתפרצויות זעם, קשיים חברתיים, חרדות, חלקם חזרו להרטיב בלילה. זה קשה מאוד".
באחד מהביקורים שלה במלונות המפונים, היא משחזרת פגישה עם אם שלא יוצאת לה מהראש. "פגשתי אם חד-הורית עם ילדה על הספקטרום. היא איבדה את מקום עבודתה, פונתה למלון עם עוד מאות אנשים זרים, והבת שלה - שכל שינוי קטן משבש לה את העולם - חוותה התקפי זעם בלתי פוסקים. היא לא ידעה איך להמשיך הלאה" שיתפה אורית.
"אנחנו רואות גם יותר אימהות שהיו בטראומה במהלך ההיריון, או שחוו לידות בסביבה של חוסר ודאות ולחץ, מתמודדות היום עם קשיים נפשיים עצומים. אחד מהקריטריונים ששינינו בתשאול ההורים הוא החלק של הצבא ומי מהן/ם משרת במילואים, יש לכך חשיבות עצומה ודרך הנושא הזה אנחנו יודעות יותר כיצד לגשת ולטפל".
נטלי שפיר, רכזת הגריאטריה הארצית, מספרת על מצב חירום אמיתי בקרב האוכלוסייה המבוגר: "הבדידות של הקשישים הפכה לקטלנית בזמן המלחמה. יש קשישים שסירבו להתפנות מהבית, למרות ההפגזות. לא כי הם לא פחדו - אלא כי הבית הוא כל עולמם. אבל גם אלה שכן התפנו חוו זעזוע עמוק. ראינו אנשים שנכנסו למצב של בלבול קוגניטיבי קשה רק בגלל שינוי הסביבה שלהם או חוסר מעש".
"אני זוכרת שמשפחה בצפון ניסתה לשכנע את אביהם, גבר עם דמנציה, להתפנות מהבית. הוא סירב בתוקף, והם לא יכלו להוציא אותו בכוח. הילדים, שכל חייהם נסמכו על מטפל, נאלצו כעת להיות שם עבורו מסביב לשעון. זה קרע אותם מבפנים" סיפרה נטלי בכאב.
למרות כל הכאב, כל המרואיינות מסכימות על דבר אחד: אסור לתת לאנשים לטבוע בתוך הקשיים שלהם. "אנחנו כאן, בזרועות פתוחות, לכל מי שצריך עזרה", אומרת ענת. "לכל מי שמרגיש שהעולם סוגר עליו, שהפחדים משתלטים, שהלחץ לא מרפה. אנחנו רואות אנשים ברגעי השבר הגדולים ביותר שלהם, ומנסות להיות עבורם הקרקע היציבה כשהכל סביבם קורס. כל עוד נהיה שם, אף אחד לא יצטרך להתמודד לבד", סיכמה זמיר.