לצערי, אני לא מכיר את אסף רפפורט. הבחור בקושי בן 40 וסגר השבוע בכוחות עצמו (ושותפיו) את הבור הגדול בתקציב המדינה. מישהו צריך לשלם ולממן את גחמותיה של חבורת הליסטים שחטפה את המדינה הזו. את המיליארדים שהם ממשיכים לחלק לעצמם, לחרדים, לחינוך החרדי, להשתמטות החרדית, לסקטורים השונים, לאורית סטרוק ולאבי מעוז, למיזמי "מורשת יהודית", ל"הקטנת נשירה מישיבות" (כדי למנוע גיוס) ולמימון כל מה שלא יצרני ולא כלכלי במדינת היהודים. אני לא מתכוון לגרעון בתקציב, שממדיו עצומים (ע"ע תיאוריית "בחוקותי תלכו" של שר האוצר), אלא לחריגה ממנו, שמסתכמת כרגע בכ-13 מיליארד שקל, שזה בערך הסכום שייכנס לאוצר המדינה ממכירת חברת הטכנולוגיה וויז (WIZ) שהקימו רפפורט וחבריו, לענקית הטכנולוגיה גוגל.
רפפורט, 41, הוא המוח והמנוע מאחורי האקזיט הגדול ביותר בתולדות ההייטק הישראלי. 32 מיליארד דולר. זה גם הרכישה הגדולה ביותר בתולדות גוגל (באמצעות חברת האם שלה, אלפאבית). היקף העסקה שווה ל-6% מהתוצר השנתי של מדינת ישראל. העולם כולו מדבר על העסקה הזו. מדובר באירוע בסדר גודל הסטורי. אין לו אח ורע במקומותינו. יש בו גאונות אינסופית, יצירתיות, דמיון, התמדה ומקוריות. כל מה שישראלי. כלומר, כל מה שהיה ישראלי. כי ישראל משתנה וממירה את הרכיבים האלה, שהפכו אותה לערש המצוינות העולמית, ברכיבים החדשים: נחשלות, בורות, אטימות, לאומנות, חובבנות, שחיתות, עסקנות. קחו את כל זה, תערבבו בתיאוריות הקונספירציה על ה"דיפ סטייט" וה"בגידה מבפנים" ותקבלו מדינת עולם שלישי, בואכה רביעי.
רפפורט הוא תל אביבי, חבר מוצהר בקהילת הלהט"ב, חי עם בן זוג, פעיל בולט במחאה נגד ההפיכה המשטרית שנכח בלא מעט הפגנות. הוא היה אב מסור לכלבה "מיקה", שגם קיבלה בוויז תואר מיוחד (אחראית כלבים ראשית, CDO, chief dog officer). בגלגול הקודם בו ניסתה גוגל לשכנע את רפפורט לרכוש את וויז, הם הציעו משרה מפנקת למיקה. זה אמיתי. זה לא צלח. בינתיים מיקה הלכה לעולם שכולו טוב (ונקניקים טעימים) לפני 4 חודשים ורפפורט, שכינה אותה "אהבת חיי", מצר על כך שלא זכתה לראות בהתגשמות האקזיט הבלתי נתפס של החברה.
בקצב הזה, גם אנחנו לא נזכה לראות עוד הרבה אירועים כאלה. ההשקעה ההולכת וקטנה של ישראל בחינוך הממלכתי, שמניב לנו את התשואות הללו, אל מול המיליארדים שמתגבהים ונשפכים על החינוך החרדי ועל כל הקומבינות וההטבות והפינוקים שיאפשרו לתרבות הבטלה והנבערות להמשיך לשגשג על חשבוננו, היא זו שמאיימת באמת על קיומנו. תיכף נחזור לזה.
את וויז הקים רפפורט עם שלושה חברים, שנפגשו בשנת 2001 באוטובוס בדרך לבקו"ם: רועי רזניק, עמי לוטבק וינון קוסטיקה. ארבעתם הפכו השבוע למיליארדרים כבדים, בדולרים. כולם שירתו במודיעין, אלא מה. רפפורט היה ביחידה הטכנולוגית המסווגת 81. השתחרר בדרגת סרן. ולמה אני מלאה אתכם בסיפורו? ראשית, כי זה הסיפור שלנו. שנית, כי מדובר בכסף ענק שעכשיו ישמש את הממשלה למימון המשך גחמותיה. ושלישית, כי רפפורט ודומיו הם מטרת הדמות של הביביזם הלאומני וההרסני שחופר תחת יסודותינו בשנים האחרונות.
כמות הלעג שנשפכת על התל-אביבים הצפונבונים, על חברי קהילת הלהט"ב, על המוחות הפוריים של המודיעין, ההייטק והסייבר. כל האלמנטים שהפכו את מבצע הביפרים, מבצע מכשירי הקשר, העליונות הטכנולוגית המטורפת שלנו על אויבינו, לאפשריים. נסו להקשיב פעם לשידור הרדיו שלי עם ינון מגל, תוכלו לשמוע בזמן אמת את הבוז, את הלעג, את ה"תעזבו, לא צריכים אתכם כאן", את ה"אתם לא יורדים מהארץ, זו הארץ שמקיאה אתכם".
אני, למרבה הצער, לא איש הייטק. אני מראשי סקטור הלואו-טק (lowtech) הישראלי. אני מתקשה אפילו בתוכנת "וורד". לכן אני לא מגן כאן על עצמי. אני מגן כאן על הקדמה שלנו. על מה שמעניק לנו את המצוינות והיתרון האבסולוטי על סביבתנו, ולא רק. הבעיה היא שהמצוינות הזו הפכה כאן, לאחרונה, למטרת דמות. היתרון הפך לחסרון. המצוינות הפכה לנכות. הממשלה יורקת בפרצוף של כל זה, מהמקפצה. בלי להתבייש. בלי למצמץ. בלי לנסות להסוות. זה אירוע שלא ייאמן ממש. כמה מאמץ, יזע, כישלונות ודמעות קדמו להפיכתה של ישראל לאימפריה הטכנולוגית-מדעית-תרבותית שהיא. ובאיזו קלות הם קמים להרוס את זה.
אנחנו נתחרט על זה. כלומר, מי שיישאר כאן בעוד עשר, עשרים ושלושים שנה, יתחרט על זה. כמו שהיום בפולין מתגעגעים ליהודים (שהושמדו), ובספרד מתגעגעים ליהודים (שגורשו), ובמרוקו מתגעגעים ליהודים (שעזבו). אבל זה מאוחר מדי. הפנים החדשות, האלימות והמעוותות משנאה, שלובשת המדינה האהובה שלנו, יהפכו אותה למקום לא בטוח עבור כל מי שחושב שדמוקרטיה היא ערך עליון, שעצמאות מערכת המשפט היא רכיב חיוני, שחינוך מודרני, ליברלי, שמתמקד במדע, בטכנולוגיה, במתמטיקה, בפיזיקה ובשאר המדעים, הוא המפתח לשגשוג בעולם הנוכחי.
הטרגדיה היא שהקנאים שהשתלטו על המדינה הופכים את כל מה שאני מתאר כאן, למושגים אנטי-יהודיים. כשבמציאות ובהיסטוריה, זה הפוך. הרי היהודים הם שם נרדף לחשיבה, למדע, לקדמה, להמצאה, לאמנות ויצירתיות מאז ומעולם. פתאום זה לא יהודי. פתאום מה שיהודי זה לרקוד "בממשלת הכופרים אנו לא מאמינים".
אנחנו עוד לא שם. בישראל יש, עדיין, כמות בלתי נתפסת של מוחות פוריים, של ציונים פטריוטים נלהבים, דמוקרטים וליברלים, שמוכנים לעשות כמעט הכל כדי להציל את המדינה האהובה שלהם.
הבעיה היא שלא לעולם חוסן. תעיפו מבט על לבנון. על טורקיה. מקומות שעברו תהליך דומה והתרוקנו מהאליטות, מהשכבות החזקות, היצרניות, המתקדמות. ככל שפולחן האישיות המחליא סביב נתניהו, שעסק השבוע בהכפשת המדינה שהוא עומד בראשה בעברית ובאנגלית, יעלה ויפרוץ, כך ילך ויקטן, ויתמעט, ויתפוגג, העולם שהפך את ישראל למה שהיא. עוד לא מאוחר. אפשר עוד לעצור את זה.
אין לי מושג איך תסתיים פרשת "קטרגייט". אני לא יודע באיזה עבירה חשודים הנחקרים השונים. לא נראה לי שחסרות עבירות בספר החוקים שיתאימו לסיטואציה. אבל זה פחות חשוב. לא הכל פלילי בחיים. האירוע עצמו הוא בלתי נתפס. וגם זה עובר איכשהו. הכלבים נובחים, הקטארים משלמים והשיירה עוברת. כל מה שנותר זה לדמיין מה היה קורה אם הדובר של בנט היה עובד בלשכת ראש הממשלה ומקבל את שכרו מקטאר. או של לפיד. או של אולמרט. או של בן גוריון. או של מי שתגידו שאינו נתניהו.
בואו נסכם את זה: נתניהו היה זה ששכנע את אמיר קטאר, בשנת 2018, לשלוח שליח עם מזוודות דולרים כל חודש לעזה. 30 מיליון דולר בחודש. מיליארדים בחמש שנים. הלאה: נתניהו היה זה שהורה, בסוף כל דיון בטחוני, "לשמור על הקשר עם קטאר". המסמכים האלה מופיעים בתחקירי צה"ל ושב"כ שפורסמו לאחרונה בעניין מחדל 7 באוקטובר. לאחר כל דיון שעסק בעזה, מופיעה "הנחיית הדרג המדיני" להמשיך לעודד את הקשר עם קטאר, להמשיך להשתמש ב"מקלות וגזרים" מול עזה, לא להפריע לזרימת הכסף.
לאחרונה נתקלתי בידיעה מ-26 באוקטובר 2023, דיווח של אבישי גרינצייג וגילי כהן בכאן 11, בזו הלשון: "נתניהו מעכב סגירת אל ג'זירה למרות שבמוסד ובשב"כ אומרים שדיווחי הרשת חושפים מיקומים של לוחמי צה"ל. ראש הממשלה סירב להעלות את סגירת הערוץ בקבינט האחרון. גורם מדיני: "זה לא הכי חשוב בעולם כרגע".
בסוף, ולאחר עיכובים ודחיות רבות, נסגר משרד אל ג'זירה בישראל. אבל זה לא הסיפור. נתניהו הוא זה שדחק בצחי הנגבי לפרסם, ימים ספורים לאחר טבח ה-7 באוקטובר (שבוצע באמצעים שקטאר מימנה לכאורה), את הציוץ המביך באנגלית, בו ישראל משבחת את קטאר ואת פועלה באזור. נתניהו הוא זה שהכריע בוויכוח בין המוסד (קטאר) לשב"כ (מצרים) על מי ללכת כמתווכת המרכזית במגעים מול חמאס. ההחלטה הייתה, תעמידו פני מופתעים, ללכת על קטאר.
ועכשיו מתברר שבזמן הזה, אותה קטאר מלעיטה בכסף גדול (אומרים שגדול מאוד אפילו) את האנשים הכי קרובים לאותו נתניהו. לא רק קרובים, גם עובדים איתו. חשופים לכל הסודות. לכל החומרים. מנהלים את האופרציה. וכדי שהסיפור יהפוך לבלתי נתפס באמת, יש בונוס. אלי פלדשטיין שמו. הבחור הובא במלחמה להיות "דובר צבאי". הבעיה: הוא נכשל בתחקיר הביטחוני. זה פסל אותו מעבודה בלשכה. במקום להראות לו את הדלת החוצה, הראו לו את הדלת פנימה והעסיקו אותו בקומבינה דרך לשכת המנכ"ל. אבל מכיוון שיש גבול לכל תעלול, אי אפשר היה לשלם לו. אז מי שילמה לו? קטאר.
לתחושתי, פלדשטיין הוא הקורבן של הפרשה. הוא לא הנוכל העיקרי ולא המחולל הראשי. הוא עובר האורח שנפגע. הוא היה קצין בדובר צה"ל. הוא מכיר מצוין את הכתבים הצבאיים. ההערכה שלי היא שמטרת הבאתו של פלדשטיין ללשכת נתניהו לא הייתה "לדברר את המלחמה". הרי לנתניהו יש אין ספור דוברים. המטרה הייתה לטנף את הצבא. נתניהו ידע כבר ב-8 באוקטובר שכדי לשרוד הוא צריך לדאוג להרחקתם וחיסולם של כל האחראים זולתו. ראש אמ"ן, רמטכ"ל, ראש שב"כ וכל האחרים. לקבע את אשמתם הבלעדית. כדי לעשות את זה, צריך לתת עבודה. אם דובר ישיר של נתניהו, כמו אוריך או טופז לוק או גיא לוי מדבר עם הכתבים הצבאיים ומטנף את הרצי או את פינקלמן או גורם בטחוני אחר כלשהו, תוך דקה זה הופך ל"תדרוך של לשכת ראש הממשלה נגד צה"ל". אבל אם פלדשטיין, שגנב סוסים עם כל הכ"צים בעבר ויודע להעביר להם מסרים סמויים, הוא זה שמבצע את המשימה, זה עובר חלק יותר.
במילים אחרות: קטאר מימנה את מסע השיימינג, הטלת האשמה והטינוף שערכה לשכת נתניהו בצה"ל כמעט מהיום הראשון למלחמה. לכאורה, כמובן. בכל מקום אחר בעולם האדמה הייתה פוערת את פיה ובולעת את הלשכה כולה, על נחשיה, נוכליה ועקרביה. אם לראש הממשלה היו קוראים ביבי-סאן והיינו ביפן, הוא היה מבצע חרקירי מפואר בשידור חי. בגרמניה הוא היה מתפטר באותו לילה. בצרפת היו שולחים אותו לגלות באי אלבה. ברוסיה הוא היה נעלם. באפריקה היו מבשלים אותו (סאטירה, כמובן). אבל אנחנו בישראל. כאן, במקום שהאיש חסר הבושה הזה ייעלם, הוא מנסה להעלים את ראש שב"כ, שחוקר את קטרגייט. וזה עובר בשקט יחסי.
פלדשטיין עבד ב"קודש הקודשים". ועוד בזמן מלחמה. זה אומר, בעצם, שקטאר הצליחה להשיג דריסת רגל בתוך קודש הקודשים, בזמן מלחמה. דריסת רגל שהייתה לה גם דרך יונתן אוריך ושרוליק איינהורן, יועצי נתניהו הקרובים, שעל פי הדיווחים קיבלו אף הם כסף קטארי. בשביל מה צריך 8200, מוסד, רוגלות, סוכנים והאזנות? קח עוזר בכיר שנמצא בתוך האקווריום ותכניס אותו לפיירול. הכי קל, הכי פשוט. אני נזכר שנתניהו הגחיך בזמנו את זה שאיראן, על פי החשד, פרצה לטלפון הנייד של בני גנץ. "אם גנץ לא יכול לשמור על הסלולרי שלו, איך הוא ישמור על המדינה", לעג נתניהו. עכשיו מתברר שקטאר, שזה דומה לאיראן רק עם הרבה יותר כסף, משלמת לעובדים שלו. אחרי שמימנה את חמאס, בעלת בריתו (לשעתה). ועכשיו זה הרבה פחות מצחיק.
העובדה שהוא אפילו מעלה בדעתו לפטר את ראש השב"כ בסיטואציה הנוכחית, מעידה על חוסר שיקול דעת ואי כשירות. אתמול צילם נתניהו סרטון על הדיפ-סטייט. "הצעירים רוצים לדעת מה זה", שאל אותו הצלם (אני מעריך שזה לא אוריך, וגם לא טופז, וגם לא שרוליק, וגם לא פלדשטיין. יש מצב שקטאר שכרה איש דיגיטל חדש לנתניהו?). נתניהו ענה משהו כזה: "הפקידות הקבועה שכמעט ולא מתחלפת שהיא יושבת עמוק בתוך הממשל הישראלי והיא מחליטה שהיא יודעת יותר טוב ממה שהבוחרים רוצים. הם נוטים תמיד שמאלה, החבר'ה האלה...", בפתח ישיבת הממשלה השבוע הוא הוסיף ואמר ש "פעם הציבור לא הבין את עומק הדיפ סטייט הזה. בארצות הברית זה בעומק של שלולית. כאן זה בעומק של אוקיינוס. לפני עשר שנים כשרציתי לחולל את מהפכת התקשורת, הציבור לא הבין. אבל היום כולם כבר מבינים..."
אני חושש שהאיש הזה נתון להזיות. בואו נפרק את ההבלים שהוא מרשה לעצמו להגיד: "הפקידות הקבועה שכמעט לא מתחלפת". באמת, ביבי? לא מתחלפת? הדבר היחיד שלא מתחלף כאן, זה אתה. כל השאר, מתחלפים. ראש אגף התקציבים מתחלף. מנכ"ל האוצר מתחלף. מנכ"ל משרד המשפטים מתחלף. היועץ המשפטי מתחלף. ראשי השב"כ והזרועות מתחלפים. כו-לם מתחלפים. כל הזמן. ואתה יודע מה? כמעט את כולם, את רובם המכריע, אתה מינית. כן כן, אתה. אפילו את נדב ארגמן מינית. שלא נדבר על אביחי מנדלבליט. ועל יהודה ויינשטיין. ואתה הראשון שהתקשר לברך את שי ניצן על בחירתו לפרקליט המדינה. ואת רוני אלשיך מינית. ואת קובי שבתאי מינית. ואם נלך לכל שאר בעלי התפקידים נגלה שכמעט כולם מינויים שלך. או מינויים בתקופתך. ואפילו שופטי בית המשפט העליון, כמעט כולם מונו תחתיך. השמרנים באמת מונו בממשלת השינוי. האישה המרוקאית הראשונה, גילה כנפי-שטייניץ, מונתה בממשלת השינוי.
"הם נוטים תמיד שמאלה, החבר'ה האלה". באמת, ביבי? התבלבלת. מי שתמיד נטה שמאלה, זה אתה. מנדלבליט לא שמאל. אלשיך לא שמאל. נדב ארגמן שמאל? הרי הוא דרש ממך פעמים אין ספור לחסל את ראשי חמאס. ואפשר להמשיך עם הדוגמאות הללו לנצח. מי שהגן על מערכת המשפט כל הקריירה זה אתה. מי שמנע פגיעה בעצמאות המשפט, זה אתה. מי שהכיר בפתרון שתי המדינות, זה אתה. מי ששחרר את סינוואר ועוד 1027 רוצחים, זה אתה. מי שהחזיר את חברון, זה אתה. מי שניהל מו"מ עם ערפאת ועם אבו מאזן על מדינה פלסטינית, זה אתה. מי שהצביע בעד ההתנתקות, זה אתה. מי שניהל מו"מ על רמת הגולן עם שני אסדים רצופים, זה אתה. ואין כאן מספיק מקום.
והכי מצחיק, מר נתניהו: "בארצות הברית הדיפ סטייט בעומק של שלולית וכאן זה בעומק של אוקיינוס". תגיד, התחרפנת? איבדת את זה לגמרי? בממשל האמריקאי, הפדרלי והמדינתי, מועסקים בין מאות אלפים למיליוני פקידים. בישראל בין מאות לאלפים. ישראל היא חגב בהשוואה לאמריקה. גם הבירוקרטיה הישראלית היא חגב בהשוואה לבירוקרטיה האמריקאית. בארצות הברית יש מעל 30 ארגוני ביון. בישראל יש 3. בארצות הברית יש עשרות אלפי שופטים ותובעים. בישראל בין עשרות למאות. מה שתית לפני שקשקשת את זה, או שאתה כל כך מזלזל באינטליגנציה של צופיך, שאתה מרשה לעצמך להלעיט אותם בהזיות?
בוא, ביבי, נסביר לך אחת ולתמיד מה זה דיפ סטייט: מדובר ב"רשת כוח נסתרת" שמשפיעה באופן חשאי, עוצמתי ומתמשך על ממשל ומדינה. במילים אחרות: קטאר בישראל. וזה לא רק דיפ סטייט, זה very deep סטייט. אם נתייחס לכיסים שלה.
עד כמה מופרכת ההתמסרות הישראלית הטוטאלית לקטאר, אפשר ללמוד מהסיפור הבא: יש קבוצת ווטסאפ בה חברים בכירים רבים מאוד במערכת הביטחון. ראשי זרועות, אלופים, ראשי אגפים וחטיבות. מוסד, שב"כ, צה"ל. לא מזמן התפתח שם דיון על קטאר, בעד ונגד. הנה מה שדוד מידן, בכיר המוסד לשעבר, כתב בקבוצה: "בזמנו, כשהייתי גם אחראי על כל הנושא הזה (מדינות שאין קשרים עמן ואירגוני ביון מקבילים), באתי ונסעתי אין סוף פעמים במדינות האזור, על קטר תמיד דילגתי ומעולם כף רגלי לא דרכה בה (באיחוד האמירויות ביקרתי עשרות פעמים).
הסיבה הייתה שפשוט לא האמנתי להם. היה לי בחדר מסך טלוויזיה גדול והתחנה הקבועה הייתה אלג'זירה בערבית. התפלצתי מהתכנים... כפירה בגבולות 48, דרשות איסלאמיסטיות קיצוניות של קרדאווי (המצרים גרשו אותו בשל קיצוניותו והקטרים חיבקו אותו ונתנו לו במה יומית עם 60 מיליון צופים). שבח והלל לאיסלאם. לגלוג על המערב בעיקר אנטי אמריקאי. זו הייתה התחנה הכי פופולרית בעולם הערבי. בכל לאונג' של שדה תעופה ערבי זו התחנה שצפו בה. האמירתים והסעודים הבינו את זה וראו בהם אוייב. ניסיתי אז להסביר לחברים האמריקאים שהם תמימים..הם צפו באלג'זירה באנגלית (גרסה סופר מרוככת). עם האירופאים היה קשה יותר. חברות אירופאיות חגגו שם. אחר כך החלו לבצבץ השיחודים השונים. מנופי ההשפעה (ספורט, אוניברסיטאות, משפיענים אסטרטגים וכו'). יחידת צלצל זיהתה נתיבי כסף ומימון. הכל היה ידוע. מי שרצה להסתנוור, הסתנוור. הייתי בתפקיד 6 שנים. תפסתי מהם מרחק. כשמוניתי אחראי תיק גלעד שליט. ביבי ביקש שאפגוש את ראש הממשלה הקטרי. (הדוד של הנוכחי). סראקוזי היה השושבין. נפגשנו שעה אחת בלונדון. הצטרף אלי רמ"ח שו"ן מצה"ל. הקטרי רצה לתווך. דעתי התחזקה שמוטב להתרחק נפרדנו כידידים והעדפתי את המצרים. ובקצרה: לא אהבתי ולא הסתדרה לי הגישה הקטרית לפיה הם רוקדים בכל החתונות. תמיכה באסלאם קיצוני מצד אחד וקריצה ושלמונים במערב".
אחד, אלוף עמוס גלעד, "מר מודיעין" הוא כונה פעם בצה"ל, הצטרף וכתב: "מזדהה עם כל מלה של דוד. זו הייתה בדיוק גישתי לאורך השנים בהן עסקתי בקשרים המיוחדים עם מדינות ערב. גישתי כמו דוד הייתה בבחינת דעת מיעוט לעומת הסגידה הנוראה לכוח הנוצץ של מלכות הרשע הקטארית".
לזה אפשר לצרף פוסט של נפתלי בנט השבוע, בו הוא מפרט את מעללי קטר: מממנת מרכזית של הגי'האד העולמי, מעבירה מיליארדי דולרים לגופי טרור איסלמי ברחבי המזרח התיכון, מממנת ראשית של חמאס, העבירה מיליארדים גם להתעצמות איראן (כוחות קודס, משמרות המהפכה), תמכה בדאע"ש, בטאליבן ובאל-קאעידה דרך אל-ג'זירה, נתנה אכסניה במשך שנים לכל צמרת חמאס, כולל ביום ה-7 באוקטובר בתפילת ההודיה המתועבת של הניה וחבר מרעיו, קטר פרסמה הודעה ב-7 באוקטובר שרק ישראל אחראית לאירועים, הקימה את מעצמת אל ג'זירה שהיא מכונת הרעל האימתנית ביותר בעולם המוסלמי, ספקית הדלק הראשית להסתה, לג'יהאד, לאנטישמיות, כולל קריאתו של מוחמד דף לאחר ה-7 באוקטובר לכל המוסלמים לצאת לג'יהאד נגד ישראל.
בנט מוסיף ואומר שאם היה מגלה שעובד בלשכתו מקבל מימון נסתר ממדינה זרה, נניח בלגיה, הוא היה מפטר אותו מיד, מזעיק את ראש השב"כ והמפכ"ל ותובע שיפתחו בחקירה מהירה ומואצת לבירור העניין עד תום. וזה, אם היה מדובר בבלגיה, שאינה מדינה עויינת. קל וחומר כשמתברר שקודש הקודשים הישראלי נתון להשפעת הכסף הקטרי. ואני מאמין לבנט שהיה עושה את זה. ולא רק לו. כל פטריוט ישראלי היה אמור לעשות את זה. ומה נתניהו עושה? משסה את כלבי התקיפה שלו בראש השב"כ, וממשיך להפיץ תיאוריות קונספירציה הזויות, תוך שהוא מבאיש את שמה של ישראל בעולם בציוץ ששיגר ביום רביעי באנגלית מהחשבון הרשמי של מדינת ישראל, בו תקף את ה"דיפ סטייט" ואת השמאל וקבע שבישראל, כמו בארצות הברית, הגורמים הללו יובסו. זמן קצר אחר-כך מישהו בסביבה הבין את נפיצותו של הפוסט הזה, שממשיך לחלל ולהחריב את קודש הקודשים של יחסי ישראל-ארצות הברית, והציוץ עבר מאנגלית לעברית ומהחשבון הרשמי של המדינה לחשבון האישי של נתניהו. חצי נחמה.
בינתיים, הם ממשיכים בהפיכה המשטרית בכל הכוח. הם כבר השתלטו על נציב התלונות על השופטים והשיגו לעצמם שוט אפקטיבי שיתהפך מעל ראשם של שופטי ישראל. עכשיו הם משנים את הרכב הוועדה למינוי שופטים, כדי ששופטי העליון ימונו על ידי יעקב ברדוגו, בהתייעצות עם יאיר נתניהו והסכמת קטר (בדולרים, לכאורה). הרמטכ"ל כבר הלך, ראש השב"כ בדרך, ראש אמ"ן מזמן, קצינים נוספים קיבלו אחריות ופינו מקום. היחיד שלא עשה את זה, מי שממונה על כו-לם, מי שאחריותו העליונה, המוחלטת, אינה ניתנת להכחשה, לא הולך לשום מקום. להיפך, הוא מנסה לנצל את הכאוס לטובתו ולפרק את הדמוקרטיה.
יש טענה שנתניהו לא צריך ללכת כי "בדמוקרטיה רק הכנסת יכולה לפטר את ראש הממשלה". כלומר, הוא בעצם חסין. חברי וחבר פאנל "פגוש את העיתונות" משה קלוגהפט הוא הפרזנטור הראשי של הטענה המופרכת הזו. בדמוקרטיה יש חוקים, יש כללים, יש איזונים, יש בלמים. לא הכל כתוב ולא הכל ברור. דבר אחד בטוח: בדמוקרטיה יש גם תוכן למושג אחריות, או לקיחת אחריות. וכך, אחרי מחדל עצום, בקנה מידה היסטורי, או אסון קולוסאלי, כזה שמביא לאובדן אמון ציבורי, גם מנהיגים נבחרים מקבלים אחריות ומפנים את מקומם, או לפחות הולכים לבחור.
כך, למשל, קרה לגולדה מאיר אחרי מלחמת יום הכיפורים. ועדת החקירה הממלכתית ניקתה אותה מאחריות. זה היה טריק, כי המנדט של הוועדה לא כלל את בדיקת הדרג המדיני, אבל זו עובדה. אחר-כך גולדה הלכה לבחירות. אחרי המלחמה, כן? היא ניצחה בבחירות והרכיבה ממשלה. ואחר-כך התפטרה, לאור המחאה הציבורית שהחלה להתעורר. היא הבינה שגם אם הוועדה תנקה אותה וגם אם העם יבחר אותה, אין לה לגיטימציה. לא מוסרית, לא ערכית, לא אישית. והלכה.
יצחק רבין עשה דבר דומה אחרי פרשה "פעוטה" של עבירה מנהלית של רעייתו עם חשבון הדולרים ההוא. התפטר מתפקיד ראשות הממשלה. בעולם כולו מתפטרים מנהיגים במשטרים דמוקרטיים אחרי תקלות פעוטות בהרבה מה-7 באוקטובר. זוהי הנורמה השלטת. רק כאן, אצלנו, קיימת הטענה ש"רק הכנסת יכולה לפטר ראש ממשלה". כי נתניהו, בניגוד לגולדה ורבין, כבר נמצא אשם ואחראי לאסון על ידי ועדת החקירה במירון, חטף ביקורת נוקבת מהמבקר על האסון בכרמל, סומן על ידי ועדת הצוללות כמי שהתנהלותו פגעה בביטחון המדינה, וכל זה לפני ה-7 באוקטובר. ועדיין, הוא לא מגלה סימני חרטה, אחריות, בקשת מחילה. להיפך. הוא הקורבן. הוא זה שמאבד אמון בנו, לא אנחנו בו.
הוא איבד אמון בשר הביטחון. הוא איבד אמון ברמטכ"ל. הוא איבד אמון בראש השב"כ. הוא איבד אמון בדובר צה"ל. הוא איבד אמון ומסית את הציבור כולו בנשיא העליון יצחק עמית, בבית המשפט העליון, ביועצת המשפטית לממשלה, בפרקליטות, בפקידים, בשמאלנים, במי לא. והוא דורש נאמנות. הוא נשא את "נאום הנאמנות" בקבינט והוא נחוש להפוך את ישראל כולה למשרת אמון של משפחת נתניהו. לצערי, אין בשורות הללו שקראתם כאן עכשיו שום הגזמה. להיפך. המציאות חמורה יותר.