ראש הממשלה נאחז בקרנות המזבח, אוחז בהן ומנסה בכל מחיר לשמר את הקואליציה שלו. את המחיר גובים הקיצוניים שבשותפיו. נתניהו עושה לשווא שימוש בביטוי "גיהינום" כדי לתאר את חייו, שבינם לבין שואת המנהרות אין ולו דבר אחד, אבל ככה זה כשראש הממשלה שלנו הוא בן ערובה, בלשכתו ובביתו.
החזרה למלחמה מזכירה לנו את האמת המרה שכולנו מכירים וחיים לצידה. בישראל של היום אין מדיניות חוץ אמיתית - כל החלטה שמתקבלת מוכפפת לשיקולי הקואליציה ולמאבקי ההישרדות של ראש הממשלה. ההתנהלות המדינית אינה נובעת מאינטרסים אסטרטגיים ארוכי טווח, אלא משיקולים פוליטיים צרים שנועדו לשמר את שלמות הממשלה. בעוד שהכול מונח לפתחו, בעוד שההזדמנויות הושגו וניצבות בהישג יד, הממשלה והעומד בראשה בוחרים שלא להגיע לשם. נתניהו אינו מונע על ידי חתירה ליציבות אזורית או פתרונות מדיניים, הוא פועל להישרדותו הפוליטית, ובמילותיו של לואי ה-14 "המדינה זה אני".
במציאות הזו, שמקדשת את שימור כוחו האלקטורלי, מי שבאמת מכתיב את סדר היום הם השותפים הקיצוניים, ובראשם איתמר בן גביר. הפרישה של בן גביר מהממשלה והקואליציה לפני שבועות בודדים, שלחה את נתניהו למסע התרפסות שהוכיח כי בן גביר, פעם אחר פעם, מצליח לכופף את ראש הממשלה. הוא הציב תנאי חזרה, וראש הממשלה נכנע לדרישותיו - חזרה ללחימה, פיטורי היועצת המשפטית לממשלה וצעדים נגד ראש שירות הביטחון הכללי. בין אם בהשראתו, ובין אם בשם מדיניות סקטוריאליות מובחנת, גם בציונות הדתית סחטו את הממשלה. אורית סטרוק והציונות הדתית סחטו בדיוני התקציב מאות מיליוני שקלים לצרכים סקטוריאליים, על חשבון כלל האזרחים. הממשלה עסוקה בקניית שליטה פוליטית ובהעברת כספים למגזרים מצומצמים, במקום להתמקד בשיקום המדינה.
מי שמשלם את המחיר הם אזרחי ישראל. ראשית, האזרחים והחיילים החטופים שסובלים ומעונים במנהרות חמאס והיום מבינים שהשבת המלחמה קודמת להשבת החטופים. משפחות החטופים רואות בעיניים קרועות מכאב איך הפוליטי עולה על הערכי והצודק. השאיפה הלאומית שלנו לעמוד זה לצד זו, ערבות הדדית מול כל הקשיים, נופלת חלל, מול אינטרסים צרים. ההתנהלות הזו פוגעת לא רק בהווה, אלא גם בדורות הבאים, שנאלצים לממן במיסיהם את ההשלכות של חוסר המנהיגות.
מלחמת ההישרדות הפוליטית של בן הערובה נתניהו, גובה מכולנו מחיר כבד בכל תחומי החיים. התקציב מופנה למטרות פוליטיות במקום לשירותים חיוניים, מה שמוביל לעלייה במיסים, להזנחת תשתיות ולהידרדרות במערכות הבריאות והרווחה. נוסף על כך, הזדמנויות מדיניות אובדות בגלל חוסר יכולת לקבל החלטות אמיצות. כך למשל, ההצעה המצרית לסיום המלחמה בעזה זכתה להסכמה בינלאומית רחבה - אך נדחתה בשל שיקולים קואליציוניים פנימיים. אולי הנורא מכל, נתניהו יכול היה להוביל מהלך אסטרטגי אמיץ, הוא היה יכול להקים קואליציה רחבה בתמיכת המרכז הפוליטי, להציע תוכנית שלום אזורית, לחתור לסיום המלחמה, להיפרד משותפיו הקיצוניים, ולתאם מועד בחירות לצד הקמת ועדת חקירה ממלכתית.
אם היה חושב על מורשתו ולא רק על הישרדותו, היה עליו לעבור מתדמית מר הפקרה לסבא בנימין שעושה למען עמו. הוא כבר אינו פוליטיקאי צעיר; בגילו המתקדם, הדרך שבה הוא מנהל את הקואליציה נראית יותר כמו אחיזה בקרנות המזבח מאשר כושר תמרון פוליטי. השאלה שצריכה להישאל היא מה הלאה - מה מציע הימין לישראל, והאם נתניהו לא מוביל אותו ואת תומכיו לפשיטת רגל ערכית ופוליטית?
ואולי הטרגדיה הגדולה ביותר היא שהמלחמה הזו, על קורבנותיה הרבים מכל העמים במזרח התיכון, יכולה הייתה להסתיים - אילו הייתה כאן מנהיגות שראתה מעבר לשיקולי קואליציה, מעבר לסיר הבשר, והייתה מסוגלת לקבל החלטות אמיצות למען עתיד האזור כולו.
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל תנועת דרכנו, בעל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומדע המדינה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים והרעיונות.