מדוע מסרב בנימין נתניהו להגיע לקיבוץ ניר עוז? מקובל לחשוב שהתעלמות, במקום התמודדות עם המציאות וקבלת החלטות, היא הדרך הנפוצה לברוח מאחריות על מעשים או מחדלים. נתניהו, שלא כמקובל, לא רק בוחר "לטמון ראשו בחול". הוא אף נוקט באסטרטגיה מודעת לקידום הנוחות והמטרות האישיות שלו על ידי מניפולציות. נתניהו עוסק בעיקר "בשתילת זיכרון" - יצירת מציאות מקבילה, תוך שימוש באלמנטים בסיסים מופשטים שמתאימים לקהל תומכיו, עד אשר הם מאמינים לחלוטין שהמציאות אותה שתל בהם התרחשה, והם אף היו עדים לה.
כך, הוא שותל בזיכרון הקולקטיבי את המושגים "תפירת תיקים", "מלחמת תקומה", "ניצחון מוחלט" ועוד. מכיוון שניר עוז נחרט בזיכרון הציבורי כסמל למחדל ולהפקרה, נתניהו לא יכול להרשות לעצמו קשר כלשהו למקום. קשר כזה יסכן את האסטרטגיה שלו.
מבחינתו ומבחינת קהל תומכיו, ניר עוז היא סמל השמאל שרוצה להפיל אותו משלטונו. בעיניהם, לא מדובר ביישוב בו התרחשה שואת ניר עוז, האסון הגדול ביותר של מדינת ישראל מאז שואת אירופה, אלא מעוז של קיבוצניקים שאינם תומכים בו ולא יצביעו לו לעולם.
הטיב לתאר זאת החטוף שהופקר ונרצח, חיים פרי, כשאמר לשורדת השבי עדינה משה, כשהוחזקו יחד בידי חמאס: "אנחנו שמאלנים. זה ייקח שנתיים". פרי לא שרד שנתיים. הוא נהרג, עקב הפקודה הבלתי חוקית בעליל להפעיל "לחץ צבאי" כדי לשחרר את החטופים, פקודה שיש לבחון אותה בהיבט הפלילי והאזרחי.
היעדרותו המתמשכת של נתניהו מניר עוז היא ההפקרה השלישית שנתניהו הפקיר - לאחר שהפקיר את המדינה בבניה ומימון ההתחמשות של חמאס, וכאשר הוא מפקיר את החטופים למוות במנהרותיהם. לא בכדי זכה מי שהכריז על עצמו "מר ביטחון" לכינוי "מר הפקרה". נתניהו הוא המנהיג הראשון והיחיד בתולדות העם היהודי שהביא עליו שואה בסדר גודל של שואת אוקטובר 23', והפקיר את אזרחי מדינתו.
נתניהו והקואליציה מגדילים לעשות ומתעלמים גם מהחטופים וגם ממשפחות חללים שלכאורה מתחו עליהם ביקורת. ההתעלמות הזו מגיעה לשיאה בהימנעות שלו מלהתקשר, להגיע לשבעה, אפילו לשלוח זר מטעם הממשלה לטקס הלוויה. לעומת זאת, מי שהם מזהים ששייך למחנה הימין מקבל יחס אוהד - עד כדי ביקור אישי של ראש הממשלה ורעייתו, כולל חילול השבת.
הסלקציה שעושים נתניהו ונתיניו בין משפחות החטופים מדגישה את האשמה שהם נושאים ואת היעדר המנהיגות שנקלענו אליה מאז הקמת הממשלה. היעדר מנהיגות שחמאס זיהה, וכך מצא שעת כושר לתקוף ב-7 באוקטובר, אז הנחיל לנו תבוסה חסרת תקדים. היעדר המנהיגות לצד הרצון להישאר בשלטון בכל מחיר מובילה את הממשלה להשתמש בחטופים ובתושבי המדינה כבני ערובה להמשך שרידותה.
מבחינתם, הצלחת שחרור החטופים נמדדת באחוזים. בכלל זה, משקללים גם את החטופים שיצאו חיים והוחזרו מתים. כבודכם - כל חטוף שנחטף הוא כישלון. קל וחומר, כל חטוף שנחטף בחיים וחזר כחלל.
בהחזרת חטופים אין - מה להתפאר. יש רק להכות על חטא על ההפקרה, על כך שלא הוחזרו קודם לכן, ובחיים. מדינת ישראל חייבת להחזיר את החטופים. אין כאן עניין של שיקול דעת. אחרת, קיים חשש שמותו של כל חטוף - הוא בגדר גרימת מוות בקלות דעת.