למה ראש הממשלה מעדיף מלחמות-יהודים על קידום עסקת חטופים?

קשה לתאר את שעובר על משפחות החטופים: ברגע אחד הן שומעות על שחרור קרוב של כמה מבניהם - ורגע אחר הכל נמוג. החיבוק שכבר לא יכלו למנוע מעצמן לדמיין מתחלף בחשש הגרוע מכל. מי משחק ברגשותיהן באופן אכזרי כל כך, חמאס או ממשלת ישראל?

לפעמים מטשטשים הגבולות. לא צריך להיות לאומן לוחמני חסר מעצורים, כזה שמוכן להקריב כל חטוף תמורת כיבוש מחדש של עזה, כדי לנוע באי-נוחות מול הסרטון שפרסם בשבת מטה המשפחות, זה שבו מופיע עומר שם טוב ומספר כיצד עמד להיות מוצא להורג בכל פעם שבה התקרבו חיילי צה"ל למקום שביו.

הוסיפו לזה עריכה תזזיתית יותר - ותקבלו את הסרטונים שהפיץ חמאס. המסקנה זהה: אל תשלו את עצמכם שלחץ צבאי יעזור. הוא רק יגרום (כפי שכבר גרם) לרצח של אחרוני החטופים.

אין כאן טענה חלילה למשפחות אכולות הדאגה, בטח שלא לשם טוב ששרד בגבורה כמעט שנה וחצי של שבי שאין נורא ממנו - ועתה נאלץ לזגזג בין תיאור הצפוי לאחיו שנותרו מאחור לבין מחמאות לגבורת חיילי צה"ל, בין מילות אהבה לעם ישראל לבין מסר סמוי לפיו עוד לא עשינו מספיק בכדי להוציא את הנשארים.

יש כאן טענה למציאות הקשה ומחולליה: האם ישראל עומדת חסרת אונים מול ארגון טרור מוכה אך לא מחוסל, שאחרי שטבח, אנס ובזז, עוד רוצה לסיים את סבב הלחימה באקט של ניצחון?

ובכן, חייב כל אדם מישראל להניח את ידו על לוח ליבו - וקשה ככל שהדבר יהיה, להודות שכן.

נחדד: אם האלטרנטיבה להסכם רע היא חיסול חמאס עד כלות אחרון המחבלים (ספק אם הדבר ניתן) כאשר המחיר הוא להביא לרצח כל החטופים החיים, האם זה משהו שאנו רוצים בו?

מי שענה "כן", פטור מהמשך הקריאה. מי שכובש את זעמו, מבטיח לזכור ולא לשכוח את שעשה לנו עמלק, אבל גם להבין ששבר בל יאוחה יגרם לנו כחברה אם לא נשיב את החטופים, מוזמן לחשוב איך משיגים את היעד.

אומרים שבמזרח התיכון צריך להצטייד בהרבה סבלנות. לנהל מקח וממכר כמו בבזאר, להיות בעל שלפוחית איתנה כמו של אסד-האב, אבל לפעמים מוטב למהר ולתלוש את הפלסטר, במקום למרוט שערה אחרי שערה.

כן, סיום מהיר ככל האפשר של הלחימה, אפילו לפרק זמן ארוך שיגובה בערבויות, הוא אינטרס ישראלי מובהק. ישובו החיילים לביתם, יתאושש המשק, יחזרו הגנרלים (רובם חדשים) אל שולחן השרטוטים כדי לתכנן מתקפה עתידית שתהיה שונה ותביא לריסוק אמיתי של חמאס והעיקר - ישובו חטופים לבתיהם.

בעולם הערבי יעריצו את עזה, יחגגו ברוב עם את 7 באוקטובר. אז מה? במצרים עד היום 6 באוקטובר (פרוץ מלחמת יום הכיפורים) הוא חג גדול, אבל חמישי ואחת השנים שחלפו מתום המלחמה ההיא שינו בגדול את יחס הכוחות לטובתה של ישראל מול מי שהייתה הגדולה באויבותיה.

האם הם אוהבים אותנו? לא ממש - הנורמליזציה שאפשרה לישראלים רבים ליהנות מ"טעמיה" ברחוב בקהיר או משכיות החמדה של מקדשי הפרעונים וקבריהם המפוארים, פגה חיש מהר, אבל מצרים כבר לא מהווה איום על ביטחון ישראל.

מצרים אינה חמאס, כמובן. עם ארגון הטרור הרצחני לא יהיה שלום אפילו אם יישמר השקט ברצועת עזה, אבל זו דוגמה איך הפסקה מתודית יכולה לשרת אינטרס בטחוני, כל עוד לא מתמכרים לה (כמו בתשע וחצי השנים שהפרידו בין צוק איתן לחרבות ברזל. נחשו מי היה ראש ממשלה ברובן?).

פסק הזמן מהלחימה אינו דרוש רק לאלופי המטכ"ל כדי לתכנן את מתקפת "היום שאחרי" (גם אם יארך ה"יום" הזה שנה- שנתיים). הוא דרוש גם למדינאים הישראלים כדי לבסס תשתית מדינית, רצוי בגיבוי בינלאומי מסוים, למתקפה המחודשת שתחל על רקע הפסקת אש ממושכת.

הנהגה אחראית כבר הייתה מקדמת מהלך שכזה, מנצלת את איחוד האינטרסים שנוצר לרגע נורא אחד בין החוטפים לחטופים. במקום זה בוחרת ממשלת ישראל לעשות טעות על טעות: חמאס נהנה מהפסקת אש, הלכה למעשה שמאפשרת שיקום של תשתית שלטונו, בעוד חטופינו ממשיכים לשהות מורעבים ומוכים במנהרותיו. בלתי נסבל, בלתי מקובל.

מה ניתן לנו במקום מנהיגות? עוד מופע אימים פרנואידי מצדו של מי שהיה אמור להנהיג את מדינת ישראל בשעה הקשה הזאת. הפעם עלה על הכוונת שירות הביטחון הכללי.

נניח לרגע שאנחנו רוצים להאמין לראש הממשלה ושופרותיו שאכן השב"כ באמצעות ראשו-לשעבר, שהלה לקח פנייה על מלא לרחוב קפלן ומנסה להלך עליו אימים. או אז עולות בזיכרון שלנו תמונות של אנשי ימין, שהפכו בן לילה מבני ברית לשמאלנים מוקצים מחמת מיאוס: כשהקרב של נתניהו היה בליכוד-פנימה, היו אלה דן מרידור, בני בגין או לימור לבנת.

כאשר האופוזיציה נגדו החלה לכלול גם אנשי ימין מובהקים, עלו על הכוונת גם שותפיו-לשעבר, כמו למשל אביגדור ליברמן ונפתלי בנט, לא בדיוק אנשי שלום-עכשיו.

כשהחקירות נגדו היו במשטרה, היו אלה בכיריה, בראשות המפכ"ל (הדתי והמתנחל) שמינה, רוני אלשייך, שעברו לככב ברשימת ה"בוגדים": "המלצותיהם ייזרקו לפח!" קבע ראש הממשלה, שבטוח שהיועץ המשפטי שמינה (בית"רי מבית, חוזר בתשובה) יגנוז את התיקים.

משלא כך היה, הפך גם מנדבליט ל"מנדלבלוף". או אז עבר הקרב אל מערכת המשפט, בידיה הופקד גורלו של מי שהיה לנאשם. פתאום היא זקוקה לרפורמה שעיקרה (אם להגיע לגרעין שעטוף בכמה מהלכים נדרשים) הבטחה ששופטים ימונו מטעם לשכת ראש הממשלה.

למרות פמפומי שופרותיו, תיקי האלפים בבית המשפט המחוזי אינם קורסים. איני מומחה למשפט, אז איך אני יודע? כי אחרת לא היה עובר הצלב שבמרכז הכוונת אל בית המשפט העליון.

פתאום זה, דווקא כשהוא נמצא בשיא כל השמנים במספר השופטים שמינו ממשלות נתניהו, הפך גם הוא ל"שמאלני", ונשיאו לעבריין בנייה (ממש כמו שהייתה לפנים התובעת במשפטו...).

על הדרך נותצו עוד כמה סמלים של אחדות: בכירי צה"ל הותקפו, משפחות שכולות נחסמו באלימות, זכות המחאה מופרת מדי שבוע על ידי משטרת ישראל, גוף מוטה פוליטית שעתה מתבקש לחקור את ראש השב"כ לשעבר.

קצת מביך לקחת זאת אל חשבון הדמים, אבל נדמה שאין ברירה: נדב ארגמן אחראי לחיסול של יותר מחבלים ערבים, מכפי שבן גביר, סמוטריץ' ואפילו נתניהו גם יחד, ראו בימי חייהם. עכשיו הוא עוד מאפיונר של השמאל.

ומילא היה מסתפק בראש השירות לשעבר: על הדרך הוא לא מתבייש לטלטל את אחד הארגונים החשובים ביותר לביטחון ישראל. הכל כי הוא מנהל חקירה בחשד שעובדים בלשכתו היו למעשה סוכנים קטרים, פרשה שהחשד בה ידוע, אך הגילויים בה אסורים לפרסום. מעניין למה.

אז מה אם בינתיים התלכדו כמעט כל ראשי מערכות הביטחון שעודם בחיים: רמטכ"לים, מפכ"לים, ראשי שב"כ ומוסד, לפעולה להצלת ישראל מידיו? לדידו הם אלה שהובילו אותנו לקונספציה שאחראית ל-7 באוקטובר, בעוד הוא לא לוקח אחריות אפילו על פסיק קטן מהמחדל שהתחולל ברובו לאורך שנות שלטונו הארוכות.

הסתירו ממנו, הטעו אותו והוא, נבעך, היחידי שיודע בדיוק מה צריך לעשות, לא חש בכלום.

מה הלאה? האם גם הנשיא האמריקני, בן בריתו הגדול, שיש כבר סימנים שבסביבתו מתחילים לחוש שנתניהו הוא הבעיה, יהפוך מטרה לניגוח כפי שהיה קודמו, אוהד ישראל נלהב, שהותקף כאחרון האנטישמיים?

במלחמת ההישרדות של נתניהו, אין פרות קדושות. אפילו הסולידריות החברתית בישראל, זו שלבלבה בתחילת המלחמה, הפכה למסוכנת עבורו. עובדה, היא מכשילה את חוק ההשתמטות (למרות הפוסטים המרשימים של החניך-התורן שמינה במקום שר ביטחון). עובדה היא הביאה אפילו את נשיא המדינה (לא בדיוק האיש הכי נחרץ ופעלתן) לנסות לגבש מתווה להקמת ועדת חקירה ממלכתית.

אז האם בקרוב יזכה גם מוסד הנשיאות להיות מטרה לחיצי הרעל (כפי שהיה כבר בימי רובי ריבלין)? אפשר לקוות שלא, חובה להניח שכן - וגם מי שסבור שהרצוג ראוי לכל גנאי על הרפיון שהפגין נוכח ההפיכה המשפטית והפקרת החטופים, לא יכול שלא להבין שאילו היה מנהל ראש הממשלה את הקרב למען החטופים ולמיטוט חמאס באותו הלהט שבו הוא מגויס להישרדותו, הרי שהחטופים היו כבר מזמן בבית וחמאס היה הופך להערת שוליים בדברי ימי המזרח התיכון. הוא פשוט לא מסוגל.