בקשת צעירה שהתאבדה לשרוף את גופתה לא תתבצע, כך קבע בית הדין הרבני הגדול בערעור שהוגש על החלטת בית הדין הרבני האזורי באריאל.
צעירה בת 31, ילידת ישראל, נמצאה ללא רוח חיים בעיירה סנט מוריץ שבשווייץ לאחר ששמה קץ לחייה. בסמוך לגופתה נמצא דרכונה הישראלי והצוואה שנחתמה על ידיה בפני נוטריונית בישראל כשבועיים וחצי קודם לכן - בה הורתה המנוחה כי אם מותה ייקבע בשווייץ "תובא גופתה לשריפה בסמוך למקום התרחשות המוות ובמהירות". בצוואתה, הוסיפה הצעירה כי האפר יאוחסן בשווייץ עד שאחיה יאסוף אותו באופן אישי בתוך שלושים יום ממועד המוות. כמו כן, הורתה כי אמה תהיה מנהלת עיזבונה ויורשתה היחידה.
הליך קיום הצוואה נפתח בבית הדין הרבני האזורי באריאל, כשאם המנוחה הצהירה בדיון כי בתה סבלה מ"קשיים נפשיים רבים, מדמיונות וחזיונות שווא ולא הייתה שפויה בעת חתימת הצוואה". לאחר הדיון החליט בית הדין כי המנוחה לא הייתה כשירה לקבל החלטות בענייני ירושה וגופה ועל כן הצוואה בטלה, וכי יש להורות על הטסת גופת המנוחה לישראל בהקדם האפשרי.
על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול על ידי פרקליטות המדינה, שטענה כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בנושא שריפת הגופה והטיפול בה. מנגד, טענה האם שהצוואה כולה בטלה שכן בעת כתיבתה, בתה לא הייתה כשירה לקבל החלטות מעין אלו. כמו כן בקשה האם להביא את בתה לקבר ישראל, בין היתר כדי שהמשפחה תוכל לפקוד את קברה.
בפסק דינם קבעו הדיינים, הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז והרב צבי בן יעקב כי בני משפחת המנוחה, כמו גם אביה החולה, החפצים להביאה לקבורה בארץ אינם מחויבים לפעול בניגוד לאמונתם ולממן את שריפת גופת בתם. זאת, קל וחומר כשלשיטתם הציווי נעשה מתוך טירוף הדעת והתערערות נפשית המשליכים על תוקף הצוואה.
בפסק הדין ציינו הדיינים כי מטרת הערעור לא ברורה - מה האינטרס של הפרקליטות למנוע את רצון הורי המנוחה להביאה לקבורה?. "מדינת ישראל משקיעה משאבים רבים להשבת גופותיהם של הנרצחים והחטופים במלחמה וזאת במטרה להביאם לקבר ישראל כמנהג ישראל מדורי דורות... כאשר במצב זה ובתקופה זו משקיעה הפרקליטות מאמצים במניעת הבאתה של בת ישראל לקבל ישראל נגד תחנוניה של הוריה ומשפחתה", ציינו.
לבסוף קבעו הדיינים כי הערעור נדחה. הצוואה בטלה ויש להביא את הצעירה לקבר ישראל וכן כי על הפרקליטות לשלם לאם של הצעירה המנוחה 30,000 שקלים להוצאות המשפט.