בין הכרזות הרמטכ"ל לניתוק החשמל: ישראל שוב מהססת ומסתבכת

חזקה על שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שהוא מכיר היטב את המשפט מן הגמרא: "טול קורה מבין עיניך". חבל שהוא לא החיל על עצמו את הציווי הזה, טרם השתלח בראש השב"כ וטען שהוא "ביצע סיכול ממוקד למושג האחריות האישית".

וואו, איזו תעוזה! האיש שהסיכול הממוקד היחיד שהוא מכיר הוא זה שביצע לשירותו הצבאי (ממנו התחמק שוב ושוב ומקץ עשר שנים שירת שנה וחצי בלבד) מטיף לראש השב"כ, האיש שהקדיש את כל חייו למען ביטחון אזרחי ישראל אודות "סיכולים ממוקדים".

ייאמר מיד: לשב"כ - וכפועל יוצא מכך גם לעומד בראש הארגון - יש חלק גדול בכישלון הנורא של 7 באוקטובר. האחריות למחדל רובצת, לפחות בחלקה, לפתחו. איזה חלק? קשה לדעת: התחקיר היחידי על כשלי הארגון הוא זה שערך בעצמו, הן כדי להפיק לקחים והן לפי דרישת ראש הממשלה.

מיד נשוב למשפט האחרון, אבל קודם כל נשאל מדוע - כמעט שנה וחצי לאחר אותו יום מר ונמהר, אין לאזרחי ישראל עדיין תשובה באשר למידת האחריות של כל ארגון: הממשלה, משרד הביטחון, שב"כ, צה"ל ויחידות משנה אחרות, לטבח הקטלני שהצליח לבצע בנו ארגון טרור חדור שנאה אך מוגבל באמצעיו, חרף מה שהיה אמור להיות שמירה הדוקה על הדבר היחיד שבנוגע אליו יש קונצנזוס אפילו בישראל השסועה והמקוטבת: ביטחון אזרחיה.

מדוע? מפני שממשלת ישראל מונעת הקמת ועדת חקירה ממלכתית. למה? משום שהיא חרדה ממסקנותיה עד כדי כך, שהיא מוכנה אפילו לצאת למלחמה מתועבת בבג"ץ, להסית נגד שופטיו ולטפול עלילות על נשיאו. לראות ולא להאמין: האנשים שמשקרים למחייתם - משרי הממשלה, דרך חברי הכנסת ועד לאחרון שופרותיהם בערוצי התעמולה, מאשימים אנשים שלא נתפסו מעולם בדבר שקר בכוונה להטות משפט (או לפחות חקירה).

הדרישה של בנימין נתניהו משירות הביטחון הכללי (ממש כמו דרישת שר הביטחון, ישראל כ"ץ, מצה"ל) להזדרז ולהניח תחקירים עצמאיים על השולחן, כמוה כבדיחה עצובה.

למרבה הצער, צה"ל נפל בפח הזה כשם שנפל בתכניות ההטעיה של חמאס - והגיש דוח שמיד הופנה כלפי הרמטכ"ל ואילץ אותו לפרוש, כאשר הממשלה שברוח החלטתיה פעל, נותרת על כנה.

שב"כ לעומת זאת נהג ביתר תבונה והגיש דוח שאמנם לא חוסך את שבטו מכשליו שלו עצמו, אבל גם מרמז לאחריות הדרג המדיני. אם מקבלים אותו - ותובעים מראש השב"כ להתפטר, צריכה הקבלה הזאת להיות מלווה גם בהתפטרות הממשלה.

מעבר לצער על שראיית הנולד הזאת לא אפיינה את הארגון לפני 7 באוקטובר, אי אפשר שלא להעריך את הקרב האחרון של בר, ראש השב"כ.

בר יודע שוועדת חקירה ממלכתית שתקום (אם לא בימי כהונת הממשלה הזאת אזי בידי זאת שתחליף אותה) עלולה להחמיר אתו הרבה מעבר למסקנות הדוח שהוא עצמו הגיש, אבל מודע למידת הטירוף סביב ראש הממשלה, הוא מבין שאי אפשר להפקיר את הדמוקרטיה הישראלית לידיו:

משבר חוקתי, אם יהיה כזה (ונתניהו דוהר לשם בכל הכוח) הוא עדיין האופציה הטובה לעומת מדינה שבה שירות הביטחון הכללי והמשטרה סרים למרותו של מי שאמנם נבחר כחוק, אך ניסה לשנות את כללי המשחק במדינה שבה אין חוקה שתגן על אזרחיה במקרה של טירוף מוחלט.

תחושת אי נוחות מלווה את כל מי שלוקח צד במאבק בין שני אשמים במחדל. כך היה סביב הרצי הלוי, כך עתה בתמיכה ברונן בר. זו תמיכה מסויגת שמה שמגדיר אותה אינו מידת התמיכה שלה זכאי הנתמך, אלא האלטרנטיבה: אפשר להכיר את כשלי צה"ל - ועדיין לשמוע את שרי הממשלה (אלה שאינם מסוגלים לדבר זולת מינויים פוליטיים וחגיגה על הקופה הציבורית) תוקפים אותו, ולבחור בצד שנותרה בו לפחות מידה של הגינות.

הוא הדין לגבי רונן בר עתה - לשמוע את המשתמט סמוטריץ', האיש שלא מסוגל לקחת אחריות על משפט היוצא מפיו, מאשים אותו בביצוע "סיכול ממוקד למושג אחריות אישית" - ולהבין מיד באיזה צד נכון יותר להיות, חרף הנסיבות העגומות.

זה לא רק הקרב על שירות הביטחון הכללי שמתנהל מול עיניהם הנדהמות של אזרחי ישראל, אלא התחושה שהמדינה מתנהלת, דווקא ברגע שבו היא זקוקה יותר מכל למנהיגות אמיצה, בהתאם לדוקטרינה של מי שכותרת המשנה בביוגרפיה שלו צריכה להיות "שב ועל תעשה".

הדבר היחיד אצל נתניהו שאינו סובל דיחוי הוא הוצאות משפחתו. כל השאר, מוטב שיחכה. כך היה במשך שנים מול חמאס בעזה, כך נוהג עתה האיש שדומה למי שרץ מרתון בצעדי מה שכינינו בשכונה "טיפ-טופ".

עכשיו הוא עסוק בלדחות את חוק ההשתמטות עד לאחר אישור התקציב, כדי להציל את ממשלתו מפירוק - ואם על זה עוד אפשר לסלוח, הרי שמה שאי אפשר לסלוח עליו הוא דחיית הדיונים על מה שמכונה כאן "שלב ב'" של העסקה עם חמאס, עד לפגרת האביב של הכנסת (זוכרים שזו הייתה הפגרה הקודמת שעלתה בחיי חטופים?).

אז יובטחו לו לפחות עוד כמה חודשים של שרידות פוליטית, בדרך אל היעד הבא, שבו יידרש לדחות משהו אחר בכמה שבועות, ימים, חודשים או שנים.

העובדה שמי שמשלמים את המחיר הפעם אינם חברי כנסת מתוסכלים מהאופוזיציה אלא חטופים, ביניהם חיילי צה"ל שעוברים עינויים קשים - ובני משפחותיהם שמתענים בבית, אינה מזיזה לו כהוא זה. טירוף מוחלט, כבר אמרנו.

לעסקת חטופים כוללת יש מחיר נורא. כמעט בלתי אפשרי. הוא למעשה הכרה בניצחון חמאס במלחמת 7 באוקטובר.

הבעיה היא להודות שהוא באמת ניצח, בטח מצד מי שהבטיח ביהירות "ניצחון מוחלט" - והבעיה הקשה עוד יותר היא שלפני שנכיר בהפסד, נשלם את מחירו - ונתכנן, הלוואי, מתקפה שתשמיד את אחרון אנשי חמאס, לא תהיה לנו תקומה.

נניח לרגע שבארסנל של ישראל עומד איזה נשק מתוחכם שיכול לעשות את מה שתבעו רבים מאזרחיה לעשות כבר ב-8 באוקטובר: להפוך את עזה למגרש חנייה. מישהו מעלה על הדעת שזה מה שנעשה? אולי כמה רפי שכל שנקלעו ליציע האורחים בטוק-שואו היומי של ערוץ 14.

העובדה הזאת ידועה לא רק לרוב אזרחי מדינת ישראל שמבינים שממשלתם חייבת כבר לשלם את מחיר ההפסד, להתיר לחמאס תהלוכות ניצחון שיחתכו בנפשנו כסכין, לקבל את חטופינו כדי להתחיל להירפא - ומיד באותה דקה לתכנן את חיסול חמאס באמצעים שאינם כוללים נשק להשמדה המונית.

היא ידועה גם לרמטכ"ל. לכן היה מוזר לשמוע ממנו שתי הצהרות סותרות: האחת שהגדירה את שנת 2025 כ"שנת מלחמה" והשנייה שהבהירה כי שחרור החטופים הוא המטרה העליונה של צה"ל.
מזכיר לכם משהו? ההתנגשות בין "מיטוט חמאס" ל"שחרור החטופים" - שתי מטרות שממשלת ישראל ניסתה לארוז ביחד. לשווא.

חזקה על הרמטכ"ל שהוא יודע את אשר נהיר לכל אזרח מהשורה, לכן צריך לשאול מדוע הוא מצהיר הצהרות סותרות. תשובה אין, תקווה יש: אפשר לקוות שההצהרה הלוחמנית נועדה לאותת על חזרה עתידית ללחימה (עוד לפני סוף השנה האזרחית) וההצהרה אודות החטופים נועדה לשדר שלחזרה ללחימה תקדם הפסקתה, על פי דרישת חמאס, תנאי בל יעבור שהציבו הרוצחים לשחרור החטופים שבידיהם.

במילים אחרות: אפשר לקוות שהרמטכ"ל החדש הוא בכל זאת נבון יותר מהממשלה שבשמה הוא פועל. מה עושה זו בינתיים? מודיעה על ניתוק החשמל לעזה. צעד דקלרטיבי בעיקרו, כמעט נטול משמעות מעשית, שנועד לקרוץ לבייס, אבל לא הביא בחשבון את הזעם (נגוע בצביעות איומה, אז מה?) הבינלאומי.

הולנד כבר הודיעה שמדובר בהפרה של החוק הבינלאומי (כי לפלוש, לרצוח, לאנוס ולחטוף זה ממש בהתאם לו...). אז אפשר לצעוק עד מחר שכללי החוק הבינלאומי אינם חלים על הגרועים שבפושעים, כמו אלה שאנו מתמודדים נגדם ואפילו על האוכלוסייה האזרחית שמעניקה להם גיבוי כמעט מוחלט. צודק? אולי. חכם? לא ממש.

אם מישהו היה חושב שצעד כזה משפר במשהו את יכולתה של ישראל להשיב את החטופים, ניחא. רק שאנחנו הופכים לפושעי מלחמה כדי ששר האנרגיה, אלי כהן, יוכל לקושש עוד כמה קולות בפריימריז בליכוד.

הצעד של אלי כהן מעורר זעם גדול, בעיקר בגלל שהוא חסר השפעה של ממש. נניח שהשר הנכבד היה מחליט שמוטב לנתק חשמל לעזה גם במחיר הגדלת סבלם של החטופים (פועל יוצא של מהלכים שכאלה, כך כבר למדנו מפי מי ששוחררו).

העניין הוא כזה: עיקר ההשפעה של הניתוק, אם בכלל יש כזאת, היא על מכון להתפלת מי ים או על מפעל השפכים של עזה. נניח לרגע שמערכת הביוב העזתית קורסת. מה המשמעות מלבד זיהום של חופי אשקלון? הן הטבע לא מכיר בגבולות מעשה ידי אדם.

התרגלנו להאשים פרחחים חסרי אחריות מינימלית כאיתמר בן גביר בהתבטאויות שגורפות לייקים על חשבון סבלם של אחינו החטופים, אבל הנה לכם שר מהליכוד, המיינסטרים של הממשלה, שפשוט לא אכפת לו אם ימנעו מחייל חטוף את הרבע פיתה שלו, העיקר שכמה מטומטמים עלצו ב"ניתוק החשמל" לעזה.

הוא הדין לגבי האיומים בהפסקת הסיוע ההומניטרי. אעיד על עצמי שאני סבור שזה לא היה צריך להינתן מלכתחילה, אלא רק לאזורים שנקבעו מראש, שנמצאים בשליטת ישראל ונקיים מרוצחי חמאס. אלא שהרכבת הזאת כבר יצאה מזמן מהתחנה.

הפסקת הסיוע עתה, כשמחסני חמאס מלאים לעוד חודשים קדימה, תפגע רק באוכלוסייה האזרחית. שוב, אפשר לטעון שחלקה ראוי לעונש הזה - לא ניכנס כאן לוויכוח אלא רק נשאל את מי יאשים העולם נוכח מראות של ילדים גוועים ברעב? את ארגון הטרור שדואג למלא את המחסנים שלו במקום את קיבות אזרחיו, או את המדינה שנתפסת כאחראית לסיטואציה?

הבחירה הזאת בין רע לגרוע היא מתסכלת. כדי להציל את אחיך אתה נדרש לנשק את ידו של רוצח. זה מגעיל, זה דוחה, זה מעורר זעם נוראי - והחוכמה היחידה שצריכה לעמוד לנו כרגע היא לדעת לשמר את הזעם הזה: לזכור את ילדי משפחת ביבס ואימם, לזכור את משפחת שרעבי, לזכור את כל הנרצחים ולהישבע כי לא נשכח אותם לעולם, גם עת נשכון בחיקה החמים של הפסקת אש מדומה, מלווה בפריחה כלכלית וטובלת באשליית ביטחון.

לא לשכוח לדקה, לתבוע נקמה - אבל גם להבין שכדי להגיע אליה צריך להכיל עתה כמה דברים שהדעת בקושי מסוגלת לסבול. נביא את מי שניתן עוד להציל הביתה - ואז נתמסר באמונה להצהרת הרמטכ"ל על "שנת מלחמה": מלחמת יש ברירה, מלחמת חורמה.