אחת מהבטחות הבחירות המשמעותיות של טראמפ הייתה לסיים את המלחמה באוקראינה "תוך 24 שעות". ואכן מיד אחרי היבחרו, הוא התחיל לעבוד על כך במרץ. למרות הפעילות הדיפלומטית המואצת התוצאות אינן בהישג ידו. והסיבה העיקרית לחוסר התקדמות היא אי-רצונו של פוטין ללכת לפשרות מול אוקראינה. פוטין מזה חודשים ארוכים משוכנע כי יש לו מספיק משאבים כדי לנהל את מלחמת ההתשה נגד אוקראינה עוד הרבה זמן.
עם זאת, טראמפ ממקד את הלחצים שלו על אוקראינה כשחקן חלש ותלוי בארה"ב, זאת מתוך מטרה לנרמל את מעמדה של רוסיה כשותף לגיטימי הן בתחום הכלכלי והן מתוך רצון לשתפה בניהול הסדר העולמי החדש.
בולט היחס הלא שוויוני של טראמפ וסביבתו לשני הצדדים. בעוד שאוקראינה נענשת בהפסקת משלוחי הנשק ומידע מודיעיני חיוני ביותר, מה שכבר הביא בימים האחרונים לנזק בלתי הפיך בשדה הקרב, רוסיה זוכה לטיפול בכפפות משי עד כדי כך שדוברו של פוטין הצהיר לפני כמה ימים כי הבית הלבן והקרמלין "מתואמים באופן מושלם".
הצעדים האחרונים של טראמפ, כגון הנחייתו להקפיא את הסיוע הצבאי והמודיעיני לאוקראינה, רק מחזקים את פוטין בדעתו ומאפשרים לו לשחק קשה להשגה. מה כבר לא ניסה טראמפ? הוא קיים עם פוטין (אותו ממשל ביידן החרים מאז תחילת המלחמה באוקראינה) שיחה בת שעה וחצי, יזם מפגש שנמשך ארבע וחצי שעות בין הבכירים האמריקניים לרוסיים בסעודיה ללא השתתפת אוקראינית ואירופאית, ביקש מרוסיה לתווך בין ארה"ב לאיראן בנושא הגרעין, ארה"ב התנגדה באו"ם ביחד עם רוסיה, בלרוס וצפון קוריאה להחלטה שמגנה את רוסיה ככובשת ומכירה בריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה, ובשבוע שעבר טראמפ יחד עם סגנו השפילו את זלנסקי בשידור חי וגירשו אותו מהבית הלבן.
מה שהעלה את חמתו של הנשיא האמריקני היה ניסיונו של זלנסקי להסביר לו שלא ניתן לסמוך על המילה של פוטין ושאוקראינה זקוקה לערבויות בטחוניות ממשיות שטראמפ בשלב זה מסרב לתת לה. לדידו של טראמפ, שת"פ כלכלי עם רוסיה עשוי לתרום משמעותית לכלכלה האמריקנית, במיוחד בסקטור האנרגיה והמחצבים.
פוטין קלט זאת במהרה והציע לטראמפ לשתף פעולה בקידוחי נפט, מתכות נדירות וכו'. לפי דיווחי התקשורת האמריקנית, טראמפ מעוניין בהשקעות של אנשי עסקים אמריקניים בצינור הגז "נורדסטרים-2" שמוביל גז רוסי לאירופה אשר אינו מתפקד כעת בגלל הסנקציות האירופאיות וגם בשל הפיצוֹץ שאירע לפני כשנתיים.
המסר מוושינגטון שפוטין הפך ממנודה לשותף לגיטימי נקלט היטב בירושלים, הניסיונות להתקרב לפוטין נחסמו בעבר על ידי ממשל ביידן. כך למשל, הוטל ווטו אמריקני על היזמה הישראלית להכניס את רוסיה כשותפה להסכם בלבנון שלמען קידומה טס השר דרמר למוסקבה. ברגע שהמחסומים הוסרו מזכירו הצבאי של ראש הממשלה הפך לאורח קבע במוסקבה.
לפי הדיווחים, ישראל מנסה לקדם מול הממשל האמריקני הישארות של הבסיסים הצבאיים הרוסיים בסוריה, אותם בסיסים שהגבילו את חופש הפעולה של חייל האוויר הישראלי נגד האיראנים ושדרכם הועבר נשק רוסי לסוריה ולחיזבאללה.
אם לא די בכך, ישראל הרחיקה לכת והצטרפה באו"ם לרוסיה וארה"ב בהתנגדותן לאותה ההחלטה האוקראינית שמגנה את רוסיה. משרד החוץ הישראלי נימק זאת בכך שישראל תומכת "במאמץ האמריקני שנועד להביא להתקדמות בניסיונות להגיע לסיום המלחמה ופתרון הסכסוך בדרכי שלום".
מעניין כיצד תגיב ישראל לכשתופנה אליה בקשה אמריקנית דומה לסיים המלחמה בעזה? על רקע הפרסומים האחרונים שארה"ב מנהלת מגעים ישירים עם ארגון הטרור חמאס שהביא עלינו אסון של ה-7 באוקטובר, שהנשיא טראמפ הבטיח "לפתוח נגדו שערי גיהינום", על ישראל לכלכל היטב את צעדיה הבאים.
ברור שארה"ב היא השותפה האסטרטגית של ישראל ואין לה תחליף. אבל גם ברור שמדובר בארה"ב אחרת ממה שהכרנו. הבנה זו כבר מובילה את בעלות בריתה של ארה"ב - אירופה ואוקראינה - לבצע הערכה מחדש של יחסיהן עם וושינגטון תוך שמירה על תפיסה מפוקחת וחשדנות כלפי רוסיה. על ישראל ללמוד מניסיונן ולא לבטוח ברוסיה של פוטין ולא לסמוך עליה.
עד כה הברית שלנו עם ארה"ב הייתה מושתתת על שילוב של אינטרסים וערכים משותפים, קרי דמוקרטיה ליברלית עם כל המשתמע מכך. מאחר והאינטרסים והערכים באמריקה מתחילים להשתנות עלינו להתנהל מול ארה"ב בחוכמה ובזהירות המתבקשת.
הכותב הוא ראש תכנית רוסיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), לשעבר שגריר ישראל ברוסיה