האם האיש ש"לא אוהב שבויים" יהיה גם מי שיציל את החטופים?

קשה היה שלא לבהות שוב ושוב בתמונות של מפגש החטופים עם דונלד טראמפ בבית הלבן. אי הנוחות שהתעוררה בגינן, חצתה הפעם מחנות: בצד ימין, שלו כידוע זכויות היוצרים על הכבוד הלאומי, הזדעזעו מהתחנונים לפריץ. בצד שמאל, שהדאגה לגורל החטופים רשומה בטאבו על שמו, אלא מה, ראו בכך דוגמה לאופיו הנלוז של נתניהו: אוי לנו שהגענו למצב שבו צריכים להתחנן על חיי חטופים ישראלים השבויים בידי ערבים מול נשיא אמריקני.

שני הצדדים הדגישו, כמובן, שאין מדובר בביקורת על פדויי השבי שביקשו על נפש חבריהם, ממלאים אחר ההבטחה שנתנו לחבריהם עת חיבקו אותם בפעם האחרונה, בתקווה שמדובר בפעם האחרונה עד לפעם הבאה.

ושני הצדדים גם צודקים. מי שטועה הוא מי שחושב שהנשיא הפגין עמדה מוסרית אמיצה שנבעה מזעזוע אמיתי נוכח העדויות החיות שראה.

איך יודעים? נזכרים בדברים שאמר על ג'ון מקיין, לאחר שהאחרון סירב לתמוך במועמדותו של טראמפ לראשות המפלגה הרפובליקנית. טראמפ נשאל על העובדה שהוא מעז להתעמת עם גיבור מלחמה (מקיין היה טייס שהופל במלחמת וייטנאם. הוא היה שבוי במשך כחמש וחצי שנים שבהן עונה קשות לאחר שסירב למסור מידע לחוקריו הצפון-וייטנאמים בתמורה לשחרורו).

"מקיין אינו גיבור מלחמה" כפר טראמפ בעובדות והוסיף: "הוא נחשב לגיבור מפני שנפל בשבי. אני אוהב אנשים שלא נפלו בשבי".

שומעיו נותרו המומים, חלק מהפרשנים היו בטוחים שבכך חיסל המועמד הרפובליקני את סיכוייו להיות הנשיא הבא של ארה"ב. כולנו יודעים איך זה נגמר.

זה לא אומר שהאיש שלא אוהב אנשים שהפכו לשבויים לא יהיה מי שיושיע את החטופים הישראלים משבי חמאס, הלוואי שכך יהיה, אבל אצל טראמפ הכל אישי, הכל תלוי בפרשנות שלו לדרך שבה הדברים יקרינו עליו. לכן אולי טוב שזכה למפגן החנופה הזה, בו הוכתר להיות שליח האל עלי אדמות.

למה נדרשנו לאנקדוטה ההיסטורית הזאת? כי אפשר שבקרוב אי אפשר יהיה להביא עובדות היסטוריות כטיעונים בוויכוח אקטואלי. נחדד בעזרת דוגמה נוספת מהכהונה הראשונה של דונלד טראמפ. ב-20 בינואר 2017 הושבע טראמפ בפעם הראשונה לנשיאות ארה"ב.

טראמפ עומת עם מספר המשתתפים הנמוך (יחסית) באירוע ההשבעה שלו, לעומת מספרם של אלה שגדשו את הרחובות עת הושבע ברק אובמה, קודמו בתפקיד ושנוא נפשו, לנשיאות.

הנשיא, בתגובה, סיפק מספר לא נכון של תומכים שנכחו בהשבעה. שקר שהיה קל להפריך בעזרת צילומי אוויר.

"מדוע הנשיא שיקר?" נשאלה קליאן קונווי, יועצת בכירה לטראמפ. התשובה שלה הייתה לא פחות ממדהימה: היא טענה שהוא לא משקר, אלא פשוט מציג "עובדות אלטרנטיביות".

"עובדות" אלטרנטיביות עומדות גם בבסיסי כהונתו השנייה של טראמפ, עת הוא משכתב בעזרת שותפו לדרך, אילון מאסק את המספרים - למשל בנוגע לסכומים שחסך הטיהור המוצר כ"תכנית התייעלות" (DOGE) בשורות הממשל האמריקני.

מדובר בשקרים שלא היו מביישים את סטאלין, אבל הרשת החברתית דמויית "פראבדה" של מאסק, מפיצה אותם לכל עבר כ"עובדות".

מספרים על נתניהו שחזר מוושינגטון מאוהב ב"רפורמות" שמוביל טראמפ - במערכת המשפט, בשירות הציבורי, במערכות הביטחון ועוד. נתניהו ממילא פסע כבר בנתיב הזה, אבל חזר מארצות הברית כשהוא על סטרואידים.

על הפרק: הדחת ראש השב"כ, הדחת היועמ"שית - ובדרך לשם עוצרים בתחנות קטנות כמו דובר צה"ל או אפילו הרלב"ד. מאחר שהדוגמה של תא"ל דניאל הגרי מוכרת יותר, נתחיל דווקא ברלב"ד, רשות לאומית לבטיחות בדרכים, המוכרת לרובנו מהג'ינגלים ברדיו.

מה קרה ברשות? לכאורה עניין פעוט: הדובר, שרון ביידר, הועבר מתפקידו על ידי השרה הממונה, מירי רגב. איזה עניין היה לשרת התחבורה להדיח את הדובר. ובכן, לפי גרסתו של ביידר: "פוטרתי כי ניסיתי להעיר את הציבור למצב בדרכים".

ואכן, בשבועות האחרונים רבו הדיווחים על מספר ההרוגים החריג בתאונות דרכים. לשרה מירי "דודו זה לא טוב, תמחק" רגב, שעומדת בראש המשרד, ששמו המלא הוא: "משרד התחבורה והבטיחות בדרכים", יש לכל הפחות אחריות מיניסטריאלית למצב.

אולי יש לה גם הסברים, יכול להיות. מה שבטוח הוא שהיא העדיפה להרוג את השליח - אולי אם לא ידווחו לציבור כמה אנשים קיפחו את חייהם בכבישים, לא נדע עד כמה היא ממעטת לעשות דברים שאינם קשורים ישירות לפריימריז בליכוד.

אולי גם היא רוצה להציג לציבור לא את העובדות כהווייתן, הנשענות על מספר שאין בלתו, אלא "עובדות אלטרנטיביות".

מה שבטוח הוא שהבוס שלה, בנימין נתניהו, באמצעות ישראל כץ, החניך התורן שהפקיד על משרד הביטחון, באמצעות הרמטכ"ל החדש, מעוניין מאוד באלטרנטיבה לעובדות. הן אחרת לא היה גובה את שכר הטרחה בגין המינוי מראש המטה הכללי הנכנס, באמצעות פיטורי דובר צה"ל.

התרעומת על פיטורי הגרי שכחה מהר, זאת מפני שיש גם לו אינטרס להצניע את המחלוקת, אבל המטרה ברורה: ניסיון לצייר תמונת ניצחון (והמהדרין יוסיפו "ניצחון מוחלט") לא בעזרת קביעת עובדות בשטח (שם מוסיף חמאס להפגין שהוא אולי הוכה, אך לא מת) אלא באמצעות שליטה במידע שיסופק לציבור.

מוכרחים להוסיף כאן משפט שסוטה קצת מהנושא. שימו לב מי הקצין הבכיר הראשון שאשכרה מודח בגלל המלחמה: לא מי שנרדם בשמירה, לא מי שכשל בקרב, בטח ובטח לא בכיר בדרג המדיני שמתפקידו היה לוודא שהדרג הצבאי מוכן למלחמה. אלא היחיד שאי אפשר לתלות בו שום כישלון שקשור ל-7 באוקטובר. כלומר, חוץ מזה שסירב לשיר שירי הלל למנהיג העליון (כפי שכינה שר הכלכלה את ראש הממשלה).

נתחיל לארוז: למיואשים אין זכות בחירה, על כן נאלצים מי שנחטפו, נשבו, עונו ושוחררו, לטוס אל האיש שאינו אוהב "אנשים שנפלו בשבי" ולהציגו כמלאך האל, שמא יואיל לאהוב הפעם לפחות את השבויים שלנו.

בינתיים בישראל, מנסה ראש הממשלה להגשים את החלום האמריקאי שלו, שהוא סיוט עבור חלק גדול מתושביה. לכן הפה צועק "ראש השב"כ" או "יועמ"שית" (שתי הדחות שלא יקרו, אבל יסיעו לבסס נרטיב אנטי-בג"צי), בעוד הידיים מזיזות הצידה את דובר הרלב"ד או את דובר צה"ל או כל מקור מידע רשמי אחר, עד שלא נוכל להבדיל עוד בין עובדה לעובדה "אלטרנטיבית".

אלטרנטיבית כל כך, עד שאם רק נאמין בה מספיק, נראה איך היא מחסלת כל אלטרנטיבה שלטונית אחרת.