ארבע נשים - מונא, רנא, סיהאם ולילה - שכל אחת מהן איבדה בן משפחה קרוב בעקבות רצח, הבינו שהן עלולות להיות הבאות בתור. במקום להמתין לגורל הבלתי נמנע, הן עשו את מה שנראה בלתי אפשרי: הן ברחו. עזבו את בתיהן, ניתקו קשר ממשפחותיהן, ועשו הכול כדי להתחיל מחדש - רחוק, ובזהות אחרת | זהו סיפורן
"כשהיריות נשמעו, ידעתי שהחיים שלי נגמרו"
"כששמעתי את היריות, ידעתי שהחיים שלי נגמרו," מספרת מונא, בת 32 מטייבה. היא גדלה בבית שבו הפחד היה שולט. "אבא שלי שלט בכול. אמא חיה בצל האלימות שלו, וכשגדלתי, גם אני הפכתי לקורבן". היא זוכרת היטב את הלילה ששינה את חייה. מרץ 2023, סמוך לשעה תשע בערב, בדרכה חזרה מהעבודה, הטלפון צלצל. בצדו השני של הקו נשמע קול רועד: "דודה נרצחה עם הילדים, תגיעי לשכונה מהר".
כשהגיעה, הרחוב היה מוצף באנשים - כולם הביטו מסביב, אף אחד לא דיבר. היא ניסתה להתקרב לבית, אך נהדפה לאחור. כשהגופות הוצאו החוצה, היא הבינה שאין עוד מה להציל. מאוחר יותר התברר כי החשוד המרכזי ברצח היה בעלה של דודתה. "כולם ידעו מי עשה את זה, אבל אף אחד לא דיבר. גם במשפחה שלי אמרו לי לשתוק".
הפחד הפך לשיתוק, אבל מונא הבינה שאם תישאר - היא עלולה להיות הבאה בתור. היא לא חיכתה וברחה כבר באותו לילה.
בתל אביב היא ישנה על ספה אצל מכרה רחוקה, ניסתה למצוא עבודה - אבל ללא הצלחה. "לא היה לי כסף, לא ידעתי למי לפנות. פחדתי כל הזמן שמישהו ימצא אותי". לאחר מספר שבועות, מצאה עבודה כמוכרת בחנות בגדים קטנה. בעלת החנות, אישה מבוגרת, הבחינה בפחד שלה והושיטה לה יד. "היא עזרה לי למצוא דירה קטנה, לימדה אותי איך להסתדר לבד. היא לא שאלה שאלות, רק נתנה לי מקום בטוח".
שלוש שנים אחרי, מונא היא כבר שותפה ובעלים של החנות. "אני לא יכולה לחזור, אין לי משפחה יותר, אין לי קהילה, אבל יש לי חיים חדשים. אני לומדת לשים את עצמי במקום הראשון".
"הם אמרו לי שאני הבאה בתור"
גם רנא, בת 29 מקלנסווה, הבינה שחייה השתנו ברגע. בנובמבר 2024, אחיה הקטן, בן 20 בלבד, יצא מהבית, חייך אליה ונכנס לרכבו. דקות לאחר מכן נורה למוות. "ניסיתי להבין מה קרה. מי ירה בו? למה?" השאלות נותרו ללא מענה, אבל הרמזים החלו להגיע במהירות. זמן קצר לאחר מכן הגיעו האיומים. "הם רמזו לי שאני עלולה להיות הבאה בתור. לא חיכיתי לרגע הבא".
היא ברחה לחיפה, מצאה עבודה זמנית כמטפלת בילדים, ובמקביל נרשמה ללימודים אקדמיים. "לא היה לי שקל, עבדתי בעבודות מזדמנות, ישנתי בדירות שכורות קטנות. אבל כל יום אמרתי לעצמי - אני בחיים, וזה מה שחשוב".
כיום רנא היא סטודנטית לעבודה סוציאלית. "אם אצליח לעזור לנערות אחרות לברוח בזמן - אדע שהדרך שלי לא הייתה לשווא".
מציאות של אלימות ומספרים שלא מפסיקים לעלות
בחודשיים הראשונים של 2025 בלבד, נרצחו שש נשים. כל עשרה ימים נרצחת אישה בישראל - מגמה שממשיכה להחמיר. בשנת 2024 נרצחו 36 נשים, רובן על רקע אלימות במשפחה - עלייה חדה לעומת 2023, אז נרצחו 27 נשים.
ובמגזר הערבי, המספרים מזעזעים אף יותר. מאז תחילת 2025, נרצחו 49 בני אדם - כמעט כפול מהתקופה המקבילה אשתקד. 41 מהם נורו למוות, ו-22 היו בני 30 ומטה. בעוד הרשויות מתנהלות באוזלת יד, נשים רבות חיות בפחד מתמיד. הן שומעות את היריות, רואות את הגופות, מבינות את הרמזים - אך נאלצות לשתוק.
אבל יש גם כאלה שלא מוכנות לשתוק יותר.
"הפחד דחק אותה החוצה"
באוקטובר 2024, קולות ירי הדהדו במטע הזיתים של שכונת ג'ואריש ברמלה. זה לא היה אירוע חריג - יריות הן עניין שבשגרה בשכונה. אבל הפעם, זה היה שונה. הפעם, זו הייתה משפחה. סיהאם, בת 35, הייתה באמצע יום עבודה כשהטלפון שלה צלצל. "בת דודתך נורתה. הרכב שלה רוסס בכדורים, לא היה לה סיכוי".
הלב שלה צנח. היא סירבה להאמין. היא ידעה שהיו מתחים במשפחה, סכסוכים ישנים שהפכו לנפיצים. אבל רצח? זה הרגיש בלתי נתפס. היא מיהרה לזירה, אבל כשהגיעה, כבר היה מאוחר מדי. הרכב היה מחורר מכדורים. הדם זלג אל הכביש. היא ראתה את הגוף הדומם של בת דודתה ונאבקה לנשום. "איך זה קרה? למה?" אבל אף אחד לא ענה. אנשים עמדו מסביב, הביטו - ושתקו.
המשטרה פתחה בחקירה, אבל סיהאם ידעה איך הדברים עובדים. "המשפחה שלי פחדה. הם אמרו לי לא לשאול שאלות, לא להתקרב, לא להסתבך". ואז, הגיעו הרמיזות. "תעזבי את זה", "אל תנסי להבין מי עשה את זה", "זה לא עניינך." זה כן היה עניינה. בהתחלה היא ניסתה להמשיך בשגרה. אבל הפחד הפך לכלא.
היא התחילה להרגיש עיניים עוקבות אחריה ברחוב, אנשים שהיו קרובים אליה התרחקו, ההודעות הלא ישירות שקיבלה הבהירו לה - היא הבאה בתור. והיא לא חיכתה לרגע הזה. אבל לברוח? לעזוב את הבית שבו גדלה, את המשפחה, את האנשים שאמורים להגן עליה? היא נאבקה בעצמה.
"אני זוכרת שישבתי בחדר שלי, לבד, וחשבתי - אם אני עוזבת, אני מאבדת הכול. את השם שלי, את המקום שלי, את האנשים שהכרתי כל חיי. ואם אני נשארת? אני מאבדת את חיי". זה לא היה פשוט. היא ארזה תיק, בלי לדעת לאן תלך. "כשיצאתי מהבית, הרגשתי כאילו אני בוגדת במשפחה שלי. אבל בפנים, ידעתי שאני פשוט מנסה להישאר בחיים".
כיום, היא מדריכה נוער בסיכון. "אני רואה את הנערות האלה ומבינה כמה הייתי קרובה להיות אחת מהן. אני כאן כדי לעצור את המעגל הזה". ביום האישה הבינלאומי, היא לא מחפשת מחוות או טקסים. "נשים לא צריכות לברוח כדי לשרוד. הן צריכות מקום בטוח לחיות בו".
החיים החדשים של לילה, בין בריחה לתקווה
לילה, בת 31 מלוד, ידעה שהימים שלה ספורים אם לא תעשה משהו. האיומים על חייה מצד בעלה לשעבר היו ברורים, ישירים ומפחידים. במשך שלוש שנים חיה בפחד מתמיד - בכל יציאה מהבית, בכל טלפון לא מזוהה, בכל דפיקה בדלת. היא ידעה שזה רק עניין של זמן.
יום אחד, היא החליטה לנסוע צפונה, הרחק מכל מה שהכירה. היא לא ידעה לאן תלך, רק שהדרך חזרה איננה אפשרות. המעבר היה קשה. היא מצאה עבודה בבית קפה קטן, התחילה ללמוד קורסים מקוונים, ובהדרגה בנתה לעצמה חיים חדשים. היום היא עובדת כמטפלת רגשית בקהילה לנשים במצבי סיכון.
אבל האיומים לא נפסקו. משפחתה דרשה ממנה לחזור, שלחה מסרים מאיימים, ניסתה להפעיל עליה לחץ בלתי פוסק. "אמרו לי שאני מביישת את המשפחה," היא מספרת. "אבל אני יודעת שאם אחזור - אני כבר לא אהיה פה לספר על זה".
למרות הפחד, היא מסרבת להיכנע. "אני נאבקת כל יום כדי להמשיך בחיים שבחרתי. אני לא מתכוונת לוותר עליהם". ביום האישה הבינלאומי, לילה רואה את עצמה כהוכחה חיה לכך שאפשר לברוח ולהתחיל מחדש. אבל היא גם יודעת שאסור שנשים אחרות יצטרכו להילחם על עצם זכותן לחיות. "אנחנו צריכות מדינה וחברה שלא רק תאפשר לנו לברוח - אלא תדאג שלא נצטרך לברוח מלכתחילה".
"אף אחת לא צריכה לבחור בין חופש לחיים" ביום האישה הבינלאומי, הנשים האלו לא מחפשות פרחים או מחוות. הן רוצות מציאות אחרת. "נשים לא צריכות לברוח כדי לשרוד," אומרת סיהאם. "הן צריכות מקום בטוח לחיות בו". נשים כמו מונא, רנא, סיהאם ולילה הצליחו לברוח. אבל מה עם האחרות? מה עם אלו שלא מספיקות? "אף אחת לא צריכה לבחור בין חופש לחיים," אומרת לילה. "אבל אם זה המצב - אני תמיד אבחר לחיות".