התחקירים שפרסמו שב"כ וצה"ל בימים האחרונים, והתחקירים השונים שהחלו להתפרסם גם בכלי התקשורת, הם תחקירים קשים, נוקבים, אמיתיים, המהווים אולי את ראשיתו של חשבון הנפש הנדרש. עם זאת, מדובר בסופו של דבר בתחקירים שבוצעו על ידי קציני צה"ל ואנשי מערכת הביטחון החוקרים את עצמם, לצורכי שיפור, ולא תחקירים אודות כלל הנסיבות שהובילו למחדלי השבעה באוקטובר.
צה"ל הוא אמנם הגוף החזק והגדול במדינה, אך לבסוף, הוא גוף מבצע בלבד. נכון, הוא יכול להיכשל בהבנת המודיעין, ויכולים להיות כשלים במענה לאתגרים ביטחוניים, אך אין לו חלק במדיניות, ועל כן הוא לא יכול לשאת באחראיות על התוצאות.
רוב הציבור קורא את התחקירים הללו, את התיאורים המזעזעים ומקפיאי הדם, ומסמן לעצמו אחראיים כאלה או אחרים למחדל - מקרב הקצינים והמפקדים שלא נערכו כראוי או לא תפקדו כשורה בזמן אמת. אבל כל מי שהיה בצמתים המרכזיים של קבלת ההחלטות בישראל יודע, שהאחריות המעשית, ולא רק הכללית, מצויה בדרגים הגבוהים יותר במדינה. הצבא יכול להציע דרכי פעולה, יכול לייעץ, אבל הוא כפוף לקבינט הביטחוני ולראש הממשלה שמחליט - באופן כמעט בלעדי - מהי המדיניות, מה הדרך לממש אותה, מהו מרחב התמרון, מהם סדרי העדיפויות ומהו התקציב לפעולה הנדרשת.
לתפיסתי, למרות חשיבות התחקירים הללו עבור משפחות הנרצחים והנפגעים, העיסוק בהם גורם בפועל נזק משמעותי לחקירת התמונה הכוללת, ובתכיפות להקים ועדת חקירה ממלכתית ובלתי תלויה, שכן הם עשויים גם לסייע לאותם אנשים שמטרתם לחבל בה ובניסיונות להקמתה.
השביעי באוקטובר אינו תוצאה של התרחשות אקראית, שדרש רק מוכנות ומענה, אלא שזה אירוע אסטרטגי מתחילתו ועד סופו. כאשר החליט בנימין נתניהו לחזק את חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית ולהעביר כסף לארגון הטרור, מתוך כוונה ברורה לסכל כל אפשרות של שיח על פתרון מדיני מול הפלסטינים, הרצי הלוי היה סגן אלוף, וכל חברי המטה הכללי היו קצינים זוטרים יחסית.
כל אלו גדלו על התפיסה לפיה חמאס מורתע, ובמקרה הכי גרוע, מעוניין בעוד כמה סבבים במטרה לקבל עוד כסף. הם צמחו ופעלו מתוך אמונה שצריך לשמור על הרשות הפלסטינית חלשה, לעומת החמאס. גם אם ביניהם היה מישהו שחשב אחרת, והיו כאלה, בעיקר בשב"כ ובמוסד, הוא הושתק, מהסיבה שזוהי התפיסה הניהולית של נתניהו: להקיף את עצמו ב"יס מנים", כדי שיוכל להמשיך בדרכו ללא הפרעות.
כאשר חברי המטה הכללי והקצינים חוקרים את עצמם ומפרסמים את מסקנותיהם, הם בפועל משרתים אותו, מפני שהם לוקחים על עצמם אחריות שאינה מוטלת עליהם. הם משחקים במשחק הממלכתי, בעוד נתניהו כל כולו מושקע במשחק הפופוליסטי של הטחת האשמות ואחריות.
כתבתי בספרי כיצד בזמן שלטונו של יצחק רבין, כשקיבל את ההחלטה על הסכמי אוסלו, ועל כל המשמעויות הנלוות, איש במערכת הביטחון לא התנגד. היו שהצביעו על חסרונות או בעיות בהסכם המתגבש, היו שהציעו להאט את התהליך או לעשות אותו אחרת, אבל בסופו של דבר כולם קיבלו את החלטת ראש הממשלה והקבינט מכיוון שככה זה עובד בישראל. מה שאומר, שגם האחריות לכך הייתה על רבין, לטוב ולרע, והוא, לא היסס לשאת בה, בעיקר אם היה מדובר בכישלונות או מחדלים.
כך באותה מידה נתניהו הוא האחראי העיקרי למתקפת השביעי באוקטובר. זה כמובן לא מוריד מאחריות הצבא ושב"כ שדורשת הסקת מסקנות אישית, אך בראש נמצא נתניהו- שהוביל, הנחה, ולבסוף גם החליט. לכן, הוא, לשכתו וחברי הקבינט שלו אמורים להיות בלב הבדיקה של ועדת חקירה ממלכתית, זו שהוא יעשה הכל על מנת למנוע את הקמתה כיוון שהוא יודע היטב שאין לו דרך להימלט ממסקנותיה.
כאזרחים, אפשר להגיד כבר כמעט מיואשים, האחריות מוטלת עלינו. למען הנרצחים, הנפגעים, המשפחות השכולות והמדינה כולה, ובמיוחד כדי למנוע עוד אסונות. התפקיד שלנו מעתה והלאה הוא לוודא שתוקם ועדת חקירה ממלכתית, בלתי תלויה, נקיית כפיים ועם כתב מינוי נרחב. למצוא את האשמים, להפנות את האצבע המאשימה כלפי מי שצריך ולא כלפי אלו שנקלעו לסיטואציה בלא עוול בכפם, או ללכת לבחירות ושם העם יאמר את דברו. אין לנו זמן לבזבז.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין