אני מכיר את אייל זמיר. קצין מעולה, אדם בעל עמוד שדרה יציב וערכי. מינוי ראוי, מי שיכול כרמטכ"ל לשקם את צה"ל ולבנות אותו לאתגרי העתיד. למרבה הצער, עם הדחתו של תא"ל דניאל הגרי, הוא פתח ברגל שמאל.
זמיר צריך לתת הסברים. זה מה שאמור מנהיג לעשות כשהוא מקבל החלטה שנתפסת בידי רוב הציבור כהזויה, הפוכה, מקוממת. תא"ל דניאל הגרי אינו איש פוליטי. הוא איש צבא. אין לי מושג מה הוא מצביע וזה גם לא מעניין. הוא אחד הבודדים באירוע 7 באוקטובר שאפשר לטפוח על שכמו ולשמוח שהיה שם.
והוא היה שם. היחיד במערכת שתפקד מהשנייה הראשונה. כשאף אחד אחר לא היה שם, הוא נשלח להתייצב מול הציבור ברגעים הכי קשים. הוא עשה עבודה מדהימה בהסברת העמדה הישראלית, בהנגשת הברבריות החמאסית, במאמץ הסיזיפי האינסופי מול מכונות התעמולה שעובדות נגדנו.
יחידת דובר צה"ל עשתה את המיטב במלחמה, בתנאים בלתי אפשריים וכנגד כל הסיכויים.
ולא, הוא לא דובר מקצועי. הוא לוחם. עז נפש, אמיץ, חותר למגע. מהטובים במפקדי השייטת לדורותיהם. אין ראוי ממנו לקידום.
אבל רא"ל אייל זמיר החליט הפוך. מכיוון שזה עתה שמענו את ברדוגו מאיים על שר הביטחון שלא יחתום על מינוי הגרי לתפקיד כלשהו, אי אפשר לא לעשות את החיבור. ואי אפשר לא לחיות עם ההרגשה שזמיר התחייב בפני ממניו להיפרע מהגרי. למה? מה הוא עשה להם? על מה השנאה הזו? על מה הוא נענש?
עד שלא יוכח אחרת, אנחנו חיים בברדוגוסטן.
ביום רביעי בערב הם שלפו את השפן הקשיש והמשומש הזה פעם נוספת: הם מתניעים את המהלך להדחת היועמ"שית! מנוי וגמור. הלך עליה. הנ"ל ז"ל. עד כאן! יריב לוין על זה! איתמר בן-גביר נצפה יוצא מלשכתו!! אתם שומעים את הדפיקות ברקע? זה מסמרים אחרונים בארון הקבורה של גלי בהרב-מיארה (אני מניח שהפעם הם לא יעשו תהלוכה ברעננה).
התקשורת, כהרגלה, נגררה אחרי הספין הזה לפתיחת כל המהדורות. זה הגיוני. בסוף, מדובר באירוע מכונן וגיבורינו אכן רוצים, כלומר שואפים, כלומר כמהים להיפטר מהנודניקית הזאת, שמונעת מהקואליציה האנטי-ציונית ואנטי-פטריוטית לבצע את זממה. היא אכן לעומתית, גלי. לעומתית למאמץ לפגוע בשלטון החוק. לעומתית למאמץ לקמבן גיוס חרדים פיקטיבי ולהמשיך להעתיר עליהם מיליארדים. היא לעומתית למאמץ להשתלט על השתלטות פוליטית על מינויים בשירות הציבורי ולכל שאר הפיגועים שהקואליציה הזו מבצעת במדינה.
אלא שהם לא יכולים להדיח את היועמ"שית. בטח לא בהליך הבזק עליו הם מדברים. להחלפת יועמ"ש יש פרוצדורה מסודרת. ועדת איתור בראשות השופט גרוניס. חסרים שם אנשים. אין קוורום. גם אם יהיה, ספק אם יימצא שם רוב. גם אם יימצא, זה יקח שבועות עד חודשים. גם אם זה יקח, זה ייפסל בבג"ץ. הדחת בהרב-מיארה היא מופע של ניגוד עניינים מטורלל במיוחד, פלילי לחלוטין, שיכול להקים עילת נבצרות לראש הממשלה (ואני מאלה שמתנגדים לנבצרות). זה עלול לא להשאיר ברירה לשופטים, בבחינת "יש גבול לכל תעלול". אדם לא יכול לחתום על הסכם ניגוד עניינים, להצהיר שלא יעסוק בשום דבר הקשור למשפטו ולהדיח את היועמ"שית כדי לעכב את ההליכים נגדו.
אני ממליץ ליריב לוין לבדוק אצל שלמה קרעי ודודי אמסלם אם הם קראו את פסק הדין שיצא בדיוק לפני שנה (7 במרץ 2024) בעתירתו של יו"ר דואר ישראל מישאל ועקנין נגד הדחתו בידיהם. פסק הדין עוסק בסוגיה העקרונית של "הדחת עובד ציבור במשרה בכירה". טסט קייס מדוייק להדחתה של בהרב-מיארה.
את עיקר פסק הדין כתב השופט דוד מינץ. הסמן הכי שמרני וימני בעליון. מתנחל. דתי. ושופט מצויין. הוא קובע כי הדחה בסדר גודל כזה (יו"ר דירקטוריון חברה ממשלתית) מקימה חובת היוועצות עם גורם מקצועי (במקרה של ועקנין, רשות החברות, במקרה של בהרב-מיארה, ועדת האיתור). נדרשת "תשתית עובדתית ראויה ובדוקה" לכך שהמודח/ת מועל בתפקידו ותפקודו המקצועי לוקה. ספוילר: המסמך המגוחך שגיבש יריב לוין ונועד ל"הפללתה" של היועמ"שית, לא עונה על הדרישות הללו. היועצת לא מונעת מהממשלה לבצע את מדיניותה, לא מתערבת בענייני המלחמה, נכנסת לתמונה רק כשהממשלה מנסה לעוות, להפר או לעשות צחוק מהחוק.
לא אלאה אתכם בפסק הדין, שמחזיק עשרות עמודים. הדמיון בין המקרה ההוא לסיפור שלנו די מדהים. בין היתר קבעו השופטים שהשימוע שנערך לועקנין לא נערך בלב פתוח ונפש חפצה, בגלל ההתבטאויות הרבות של קרעי נגד היו"ר עוד קודם לכן. ועכשיו, תעברו רגע על ההתבטאויות של יריב לוין וחבר מרעיו נגד בהרב-מיארה, ותגיעו למסקנה בכוחות עצמכם.
בשורה התחתונה, קרעי ואמסלם גולגלו מכל המדרגות. ואז, אחרי שקמה על רגליהם מחדש, הושלכו אל מתת לגלגלי האוטובוס. ואז, אחרי שגירדו אותם מהאספלט, משחו אותם בזפת ונוצות וגררו אותם בחוצות העיר, כדי לאכול את הדגים הסרוחים ולהיות מגורשים ממנה. הדחת ועקנין סוכלה. הוא השלים את תהליך הבראת הדואר, הפך אותו ממרבצת ג'ובים רקובה לחברי מרכז לחברה מתפקדת, השלים את הפרטתו, העשיר את קופת המדינה במיליארדים, ואז פרש. הוא בכלל עבד בהתנדבות.
למה נולד הספין הזה, שוב, בבהלה ביום רביעי בערב? כי היו שני נושאים שהם רצו לדחוק מסדר היום התקשורתי: תחקיר שב"כ על ה-7 באוקטובר (עוד נחזור אליו), ועוד יותר מזה המיליארדים שהעבירה הקואליציה השבוע למרכיביה השונים. הכסף הזה, כ-5 מיליארד שקל, שמוגדר כ"כספים קואליציוניים", הוא המשך חלוקת השלל בין עדת המגזרים האנטי-יצרנית, אנטי-ציונית, שאינה משרתת ונושאת בנטל. זה לא ייאמן שהציבור הישראלי מאפשר לדבר הזה לקרות. מיליארדי שקלים לכל מיני מטרות-דמה מגוחכות ומעורפלות, כספים קואליציוניים שמוכנסים לבסיס התקציב, כך שגם בשנים הקרובות הם יהיו שם. ביזה פרועה, מופרעת, של אוצרות המדינה תחת אש, בשעת מלחמה, כשלמילואימניקים הקורסים אין מענה, כשתושבים הצפון והדרום המפונים עוד לא יודעים מה קורה, כשקיצוצים כואבים חותכים בבשר החי של כולנו, חוץ מאשר של אלה הסמוכים לצלחת. הם לא רצו שתדעו את זה, או תעסקו בזה. הם מציפים את החרדים בכסף, כדי שלא יעזבו את הממשלה שלא מצליחה להכשיר את השתמטותם. הם מציפים גם את סמוטריץ' בכסף, כדי שלא יעזוב את הממשלה, שעוד לא חידשה את הלחימה בעזה, כפי שהבטיחה.
כל זה קורה כשעשרות חטופים עדיין נמקים במנהרות חמאס. כששר בכיר בממשלה, ניר ברקת, מספר שלא צפה בראיון המצמית עם אלי שרעבי כי "היו לו דברים חשובים יותר לעשות". למחרת הוא שוב טס לחו"ל ומציג שם את תמונתו של אותו שרעבי בפני מנהיגים זרים. כל זה קורה כשמשפחות חטופים ומשפחות שכולות מוכות במשכן הכנסת ע"י שוטרי המשמר, רק כי רצו להכנס ליציע האורחים (הריק) ולצפות בדיון בו הממשלה מטרפדת, שוב, את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. סדום ועמורה היו מסדר ל"ו הצדיקים, בהשוואה למה שקורה כאן.
זה שנתניהו מעוניין להפטר מבהרב-מיארה, לא חדש. הוא חייב לעכב את המשפט נגדו. הוא יודע שאנחנו מתקרבים קירבה מסוכנת לחקירה הנגדית שלו. הוא יודע שמצבו המשפטי אינו טוב. שאר זוללי הנבלות והאופורטוניסטים שמקיפים אותו, מהליכוד וממפלגות הקואליציה, שקופים אף הם. כל אחד והאינטרס שלו. ועדיין, גם אל מול מופע הצביעות והשרלטנות הזה, יש סיבה לעצב עמוק. עצב שמגלם אכזבה קשה ממי שלאורך שנים ארוכות התנהג אחרת לגמרי. כן, אני מתכוון לגדעון סער.
קוראי הטור הזה מכירים את ההערכה העמוקה שרחשתי לאיש הזה לאורך שנים. עקבי, בעל עמוד שידרה מוצק, מי שלא התכופף בפני השררה, לא נכנע לנתניהו אלא להיפך, התמודד ועמד מולו לא מעט פעמים, חלק מהם בהצלחה יתרה. סער הוא זה שמינה את בהרב-מיארה. היא היתה ראש שמחתו, עיקר גאוותו, היהלום בכתר הישגיו. כל זה לא קרה בעידן הקודם. כל זה קרה לפני שלוש שנים, שנתיים, שנה. כלומר עכשיו. אוסף הציטוטים הנלהבים והשבחים של סער על בהרב-מיארה, גם מהתקופה האחרונה, טרם עריקתו המחליאה למחנה הנגדי, יכול למלא ספר.
דוגמאות? "לפני כמה שעות עמד כאן דודי אמסלם, שר במשרד המשפטים, והתיר את דמה של היועצת המשפטית לממשלה!", הוא צעק מעל דוכן הכנסת, לא ממש מזמן. "אני מאמין שריסוק מערכת המשפט זה הדגל המרכזי של הממשלה הזאת", אמר בהזדמנות אחרת, כשנשאל על הדחתה הצפויה. לפני שנה וחצי אמר: ""לא ניתן לשלטון הנוכחי להרוס את מערכות המדינה - את צה"ל, את משטרת ישראל, את שב"כ, את מערכת אכיפת החוק, את בתי המשפט. את רשות החברות, את נגיד בנק ישראל וכל מערכת ממלכתית אחרת שהשלטון הזה תוקף כמו, לא עלינו, במחלה אוטואימונית כשהגוף תוקף את עצמו. אני גאה על כך שבתקופה בה כיהנתי בתפקידי כשר המשפטים נבנה מחדש עמוד השידרה המקצועי של המשרד הזה שניסו קודם, ומנסים עכשיו להחריב אותו, כי רוצים להיות מעל החוק. אני רוצה מכאן לחזק את היועצת המשפטית לממשלה, את המשנים שלה, את פרקליט המדינה ולהודות להם על תרומה יוצאת דופן לחוסנה של מדינת ישראל בשנה האחרונה".
ועוד אחד (מתוך עשרות דוגמאות), לסיום: "הוסרו המסיכות: ישיבת הממשלה דמתה אתמול יותר לישיבה של מאפיה. זה מבוא למהלך מתוכנן שמוביל נתניהו עצמו להדחת היועמ"שית", חשף סער.
ובכן, הנ"ל שכח מכל זה, והצטרף למאפיה. אם לפחות היה מקבל תפקיד ראוי. אבל הקונסיליירי כבר תפוס (יריב לוין), גם כל שאר העמדות במשפחת הפשע המכונה גם קואליציית נתניהו מאויישות. נותרו לו רק שאריות. הוא עדיין מסומן במשפחת נתניהו ולא מזמן חודש קמפיין הרשת הארסי והדיבתי נגדו, בהובלתם של אותם שליחים של אותו ביביזם. כאילו כלום.
מה בעצם השתנה מהרגע שסער מינה את גלי בהרב-מיארה והשנים בהן שיבח אותה והתגאה בה, לימינו אלה? התשובה: כלום. שום דבר לא השתנה. אין כאן בדל של אידיאולוגיה. הדבר היחיד שהשתנה זה שסער זחל בחזרה למאורת הליסטים ממנה נמלט כמה שנים קודם. עם זנבו בין רגליו. הוא מאמין שיוכל לחדש את ימיו כקדם ולרשת בבוא העת את נתניהו. הוא טועה. כשיבין את טעותו, זה יהיה מאוחר מדי. הוא ימצא את עצמו בלי עמוד השידרה, בלי הכבוד, בלי העקרונות, הערכים והמוסר, ואפילו בלי העור, שהשיל במהלך המעבר. נשל הנחש.
האמת על קשרי נתניהו-קטאר
גלי בהרב מיארה לא לבד. הם רוצים להדיח גם את ראש השב"כ, רונן בר. הם חייבים להשלים את מסע הטיהורים במסדרונות מה שנותר מהמדינה, ויפה שעה אחת קודם. "נאום הנאמנות" שנשא נתניהו בפני הקבינט לפני כמה שבועות, ונחשף כאן, הולך וקורם עור, גידים וראשים ערופים לנגד עינינו. רגע מכונן, שלא לומר מגוחך במיוחד, אירע השבוע בנושא הזה כשבעקבות פרסום תחקיר שב"כ על מחדל ה-7 באוקטובר יצאו שני גופים בהסתערות משתלחת על שב"כ כמעט באותו זמן: לשכת ראש הממשלה מזה, קטאר מזה. מדובר, גם כאן, בבזבוז כספי ציבור. יש לייעל את המערכת. נתניהו והקטארים יכולים להסתפק בדוברות משותפת. הרי זה כבר קרה. דוברו לענייני המלחמה של נתניהו נתפס כשהוא עובד עבור קטאר, כמו גם יועציו הקרובים ביותר של נתניהו. לכאורה. רק תחשבו מה היה קורה כאן אם לראש הממשלה היה שם אחר, שאינו נתניהו.
להלן רשימת עובדות: נתניהו הוא זה ששלח את יוסי כהן לקטאר בשנת 2018, כדי לשכנע את אמיר קטאר לממן את חמאס (במקום הרשות הפלסטינית). נתניהו הוא זה שכתב את המכתב ה"סודי ביותר" לקטארים, במאמץ לשכנע אותם לממן את חמאס. במקביל, נתניהו הוא זה שהפר את הבטחתו המפורשת להפיל את שלטון חמאס. נתניהו חמק מכל עימות עם חמאס ודחה שש פעמים תכנית של שב"כ לחסל את כל ראשי חמאס. ובמקביל לכל המקביליות הללו, עוזריו הקרובים ביותר של נתניהו עבדו או עובדים (לכאורה) עם קטאר, ומחלטרים אצל נתניהו, בתוך קודש הקודשים של הבטחון הלאומי הישראלי. וכולם ביחד, באותו זמן, מסתערים על שירות הבטחון הכללי. חד גדיא.
תחקירי שב"כ, בניגוד לתחקירי צה"ל, לא עשו הנחות לשום גורם, כולל הדרג המדיני. חשוב לזכור ששב"כ קיבל על עצמו את האחריות לכשלון ובתחקירים מוצגת שורה ארוכה של כשלים, חלקם מבצעיים, חלקם טכנולוגיים, חלקם תפיסתיים. היעדרו של יומינט בעזה. ההתרעה ששב"כ לא נתן. הקונספציה במסגרתה לא היתה לשב"כ תורת לחימה כלשהי נגד פלישה בקנה מידה נרחב. פשוט לא הכירו מושג כזה. וכו' וכו'.
אלא שבשב"כ לא שכחו את הסיבה והמסובב. את רוח המפקד. את מי שהנחיל את המדיניות, הגה את האסטרטגיה, טווה את העקרונות המנחים. הם גם לא חסכו מהתחקיר את כל הפעמים בהם ראשי שב"כ התריעו בפני נתניהו בעניין חמאס, הצורך לחסל את ראשיו, הצורך להקדים תרופה למכה, האיום הנשקף מחמאס, וכו'. כל ההתרעות הללו ממוסמכות, מקוטלגות ומתומללות. לזכותו של נתניהו יש להגיד שהוא מנוסה. ברגעים כאלה, הוא מקפיד לשתוק. הוא שומע את ראש השב"כ, ולא מגיב. הוא לא רוצה להפליל את עצמו. זה מזכיר את סיפוריו של מאיר דגן, ראש המוסד, שהתקשה לשמוע מנתניהו אישור קולי כלשהו למבצעים מסוכנים. "אני רוצה שתגיד את זה בקול רם", היה דגן מפציר בראש הממשלה. גם דגן ידע: נתניהו לא רוצה להיות חשוף להפללה במקרה שתקום ועדת חקירה ממלכתית במקרה ומשהו ישתבש. זו תכונה הסטורית אצלו. מישהו שעבד אצלו סיפר לי שנתניהו נהג לא לחתום בשולי דו"חות מודיעין רגישים ומסווגים במיוחד. ראשי ממשלה אמורים לחתום בשולי הדף, אפילו בראשי תיבות, כדי שעוזר המודיעין שלהם יידע שהם קראו ויודעים. אבל נתניהו לא רוצה שנדע שהוא קרא וידע. זה יקשה עליו להתחמק מאחריות, אם וכאשר, בהמשך.
במאי 2023, חמישה חודשים לפני הטבח, מיד לאחר מבצע "מגן וחץ" (בו הכתה ישראל בג'יהאד האיסלמי בלבד), הפציר רונן בר בנתניהו להיערך למערכה נגד חמאס. הוא הגדיר את חמאס כאיום מרכזי. המליץ על "מכת פתיחה", על סיכולים ממוקדים. לא יהיה מנוס ממערכה בעזה, אמר בר. נתניהו הסתייג. חמאס מורתע, לדבריו. יש "מאזן אימה חזק מולו".
בר אמר לנתניהו ש"מערכה מול חמאס תגיע לפתחנו, או כתוצאה ממבצע רחב ביהודה ושומרון או כתוצאה ממשהו אחר". נכון, שב"כ סבר שלחמאס בעזה אין עניין במלחמה, אבל זו יכולה לפרוץ כתוצאה מהמתיחות, מהפיגועים שחמאס הוציא דרך שליחיו ביו"ש או מסיבה אחרת כלשהי. נתניהו לא התרגש. "מאז שומר חומות חמאס לא שיגר כלל לישראל... עארורי הבין תוך כדי המבצע שלא כדאי להמשיך כי מדיניות הסיכולים שלנו פעלה. יש כרגע מאזן אימה חזק מול החמאס", אמר.
צריך להתעכב על "שומר חומות". נתניהו והרמטכ"ל שלו דאז, אביב כוכבי, הם האבא והאמא של הקונספציה ושל המתקפה ב-7 באוקטובר. כפי שנכתב גם בתחקירי צה"ל, ישראל תרגמה את "שומר חומות" כנצחון הסטורי שהחזיר את חמאס דורות לאחור והציב הרתעה חזקה מולו. המציאות היתה הפוכה. חמאס המתין שהאבק ישקע, יצא מהמנהרות, ניער את האבק ונוכח לדעת שצה"ל הגדול כמעט ולא פגע בו. הם יצאו בריאים ושלמים ו"מבצע המטרו" בו התפארו נתניהו וכוכבי היה אחד הכשלונות המהדהדים של כל הזמנים.
זה מרתיח, כי ישראל השקיעה במבצע הזה אנרגיה אדירה, יצירתיות מופלאה ותשומות בלתי נגמרות. המלכודת שבנו הרמטכ"ל איזנקוט, אלוף הפיקוד אייל זמיר ומפקד חיל האוויר אמיר אשל, אמורה היתה לכרות לחמאס קבר אחים-מוסלמים ענק בעזה. העניין היה שכדי שזה יקרה, צריך תמרון אמיתי בעזה. צריך שלוש אוגדות מתמרנות שיגרמו לכל בכירי וראשי חמאס לחוש לאותו מקלט תת קרקעי ולמצוא בו את מותם. תכל'ס, לא היה תמרון. היתה הודעה לתקשורת על תמרון. זה שיקוף מדוייק של נתניהו: אין בטחון, יש הודעות לתקשורת על בטחון. ואכן, חמאס לא קנה את הלוקש. מספר ההרוגים במבצע היה כמספר האצבעות של יד אחת. האורך של מנהרות חמאס שנהרסו בו, היה בין 2 ל-3 אחוז מרשת המטרו. ישראל בנתה לחמאס מלכודת מפוארת, ונלכדה בה בעצמה. זה הסיפור כולו.
אין במערכת הבטחון, על זרועותיה השונות, מי שלא התנצל, ביקש מחילה, הודה בכשלון, דיבר על הבושה העמוקה והכה על חטא ה-7 באוקטובר. זה כולל את כל ראשיה זרועות, את כל בכירי המערכת, גם את הקצינים הלוחמים. כל לובש מדים באשר הוא. גם לובשי מדים בעבר, אלופים במילואים, רמטכ"לים שסיימו את הכהונה לפני שנים ארוכות, או עשורים. כולם שותפים לאחריות. כולם נושאים בנטל המועקה. כולם מרכינים ראש, מבקשים סליחה.
השבוע ראיינו ברדיו את סא"ל תום (שמו המלא חסוי). קצין מילואים עז נפש, לוחם ותיק בטרור, בן ניר עוז, אחיין של איציק אלגרט, שנחטף מהקיבוץ באותו יום וגופתו הוחזרה לאחרונה. להפתעתי, סא"ל תום הקדיש את רוב זמן הראיון להתנצלות. הוא, שבכלל היה בתל-אביב, קפץ מיד כמו כולם וטס דרומה, נלחם מאז ועד היום, קבר לפחות 4 פקודים וראה את המוות מול העיניים על בסיס יומי, הוא ביקש סליחה. חשבתי שזה נפלט לו. אבל זה לא נפלט לו. הוא התנצל שוב, ושוב, ושוב. על מה? על זה שהוא לא הבין אז, בבוקר ה-7 באוקטובר, את גודל האסון ולא רץ הביתה, לניר עוז, במקום ליחידה. אולי יכולתי לעזור, אמר לנו. אולי יכולתי להציל מי ממשפחתי, או מחברי הטובים.
רק אדם אחד לא ביקש סליחה, לא מחילה, לא הרכין מבט ולא היכה על חטא. רק לאדם אחד אין שום אחריות על מה שקרה, או על מה שיקרה, בתנאי שזה יהיה משהו רע. אם זה יהיה משהו טוב, זה שלו. בלעדי. לאדם הזה, ניחשתם נכון, קוראים בנימין נתניהו. לידו, צבא גדול ורב של שופרות, מכונות רעל, מערבלי ארס והסתה, שעובדים במלוא הקיטור, 24/7, להכשרת השרץ, להטלת הרפש על כל האחרים, למירוקו של המנהיג הנורא ביותר שקם לעם ישראל מאז ומעולם. מי שפירק לא רק את הבטחון הלאומי והאישי, אלא גם את הלכידות הפנימית שהיתה תמיד הנשק הסודי והחשוב באמת שלנו.
החבורה הזו מנותקת. נתניהו עצמו ישב השבוע בכנסת, כשח"כ חילי טרופר ניגש אליו והניח על שולחנו את הנאום שנשא במליאה, נאום שכתב ירדן ביבס. האירוע הזה מצולם. נתניהו אפילו לא העיף מבט. התעלם. מה הוא כן עשה? חתם על עותקים מספרו האוטוביוגרפי (כפי שקלט בעדשתו צלם מעריב מארק ישראל סלם). על ניר ברקת כבר דיברנו. גם על המיליארדים שהם ממשיכים להקציב לעצמם.
מי שתמיד תצליח להנמיך את הרף, היא שרת הפקקים והתאונות בדרכים, מירי רגב. היא הודיעה בחגיגיות השבוע שהחליטה לפטור את שורדי השבי מאגרת רשיון נהיגה. נדמה לי שזה שווה 400 שקל. פעם בעשור. "זה המעט שאנחנו יכולים לעשות", אמרה. טוב שלא הוסיפה להם עץ ריח יוקרתי. אגב, גב' רגב: לא, זה לא המעט שאתם יכולים לעשות. המעט שאתם יכולים לעשות זה להחזיר אותם הביתה.
במקביל, ממשיכה מכונת הרעל להפיץ את כזביה. קשה לעמוד בקצב. כל שקר כזה צריך להפריך, להוכיח, להדגים, להראות. אבל זה לא עוזר. השמש שוקעת, השמש זורחת שוב, והם חוזרים על השקר. דוגמאות מהשבוע האחרון:
"ליברמן הוא זה שהכשיר את הכסף הקטארי". נשבע לכם. ינון מגל השמיע לי השבוע את הקטע הזה, בו נפתלי בנט מספר על פגישה של ליברמן בקפריסין עם שר החוץ הקטארי. משפט אחד, סתום, קצר של בנט. עכשיו זה ליברמן. והמציאות? ליברמן התפטר 5 ימים אחרי שעבר התשלום הראשון של הכסף הקטארי. סיבת ההתפטרות: הכסף הקטארי. אכן, כמה ימים קודם פגש את שה"ח הקטארי בקפריסין. אלא שהפגישה התפוצצה. ליברמן הטיח בו אישומים קשים, קרא לקטאר "תומכת טרור" והסתלק. ליברמן קלאסי. הם לא מתביישים לנסות לטנף אותו בטינופת שהביא לכאן נתניהו.
עלילות הדם נגד בג"ץ
הלאה: שמחה רוטמן, מחולל רעל של איש אחד, מפיץ תוצאות "מחקר" כלשהו של יסכה בינה כלשהי, לפיו בחודש ינואר 2025 היו בבג"ץ בסה"כ 216 דיונים, מתוכם, תחזיקו חזק, 197 בעתירות שהגישו "ערביי יו"ש ועזה". בסביבות 92%!! בום. איפה הפוליצר? הנה ההוכחה החותכת שבג"ץ משרת כאן רק את הערבים, לא?
לא. אלה הנתונים הנכונים. בינואר היו אכן 197 עתירות לבג"ץ בסך הכל. מתוכן, 183 עתירות של ערבים. 93%. אז זה אפילו חמור יותר, לא? לא. כי כל העתירות הללו, כולן, ללא יוצא מן הכלל, הן עתירות של עצירים מנהליים ערבים שעתרו נגד מעצרם. כל העתירות הללו, כולן, ללא יוצא מן הכלל, נדחו ע"י בג"ץ. שהוא, כזכור, אוהד ערבים. כן, זו הרמה. של רוטמן, ובכלל (תודה לאור כרמי שהביא את הנתונים).
זה מצטרף לטענה לפיה ישראל נאלצת להכניס את הסיוע ההומניטרי לעזה בגלל שיש על זה דיון בבג"ץ. כלומר מורא בג"ץ נפל על המדינה. הם קוראים לזה "האפקט המצנן של בג"ץ. ובמציאות? לא דובים, לא זבובים, ולא מורא. כפי שחשף אבישי גרינצייג, המדינה עצמה לא ביקשה לדחות את העתירה על הסף. להיפך, היא ביקשה לקיים אותה. כנראה, כדי להשיג לעצמה אליבי להאג. ראש הממשלה נתניהו אמר את זה בקולו. גם לא מעט שרים הסבירו את זה: מעבירים את הסיוע לעזה כדי להמנע מכתבי אישום בינלאומיים.
זה לא הכל. לפני כמה ימים העותרים פנו להרכב השופטים (מינץ, סולברג ועמית, שניים מתוך שלושה שמרנים וימניים) וביקשו צו ביניים שיחייב את הממשלה להמשיך להכניס את הסיוע לעזה. מכונת הרעל עטה על זה בכל הכוח: הנה, בג"ץ מחייב את המדינה!
אלא שבג"ץ לא חייב. לא את המדינה ולא אף אחד אחר. הדבר היחיד שנכתב ע"י השופטים הוא "לתגובת המשיבים עד ליום 11.3.25". הא, ותו לא. מי שמבינים בזה יודעים שלא יהיה כאן צו ביניים. כן יהיה כאן אליבי מוצק להאג. ועל הדרך, המשך עלילת הדם נגד בג"ץ.
אפשר להמשיך עם זה לנצח. יש מספיק עלילות דם ופייקים לכולם. טענה פופולארית נוספת שנשמעת לאחרונה מתייחסת למשפט נתניהו. איך אנחנו ממשיכים עם השטות הזו, באמת. ועוד תוך כדי מלחמה. העובדה שהזהרנו מהשטות הזו מבעוד מועד, נשכחה. העובדה שנתניהו עצמו הזהיר את אולמרט וקבע שמי שנמצא בחקירות לא יכול לקבל החלטות ולא יכול להיות ראש ממשלה. הטוענים, סבורים שתיקי נתניהו קרסו. הרי השוחד כבר נמחק, נשארו כל מיני שטויות של מתנות, למה לא מוחקים את זה וזהו?
ובכן, השוחד לא נמחק. שום דבר לא נמחק. תיק אלף יציב מאי פעם. לו רצו, היו השופטים יכולים לרמוז להגנה למחוק את תיק 4000. הם לא עשו את זה. הם המליצו לשקול שוב את סעיף השוחד של התיק הזה. כזכור, יש שם גם מירמה והפרת אמונים. כל פרקליט פלילי אובייקטיבי יגיד לכם שגם אם השוחד יפול מהתיק הזה, סביר להניח שתהיה שם הרשעה מהדהדת במירמה והפרת אמונים, ברף הגבוה.
מה גם, שהשוחד לא נפל. אחרי ההצעה ההיא של השופטים, נמשכה פרשת התביעה. נשמעו עדים רבים נוספים. החקירה הנגדית של הנאשם עוד לפנינו ויש לה חלק מרכזי בניהול התיק. אפשר גם להזכר באהוד אולמרט, שזוכה כמעט מכל האישומים נגדו ואחר-כך הורשע בערעור, "על הבאזר", בגלל התהפכותה של שולה זקן.
בקיצור: תיקי נתניהו חיים ובועטים. הם גם מתקדמים. לאט, אבל בטוח. יש דרך להפסיק את השטות הזו. קוראים לה עיסקת טיעון. היא מונחת על השולחן, עדיין. נתניהו יוכל לצאת מהאירוע הזה בלי מאסר בפועל, עם הרשעה מופחתת (מירמה והפרת אמונים). אבל יצטרך לפרוש מהשלטון. ובכן, לזה הם לא מוכנים. הרי מדינת ישראל אבודה בלי נתניהו.
ובכל זאת, בלי בשורה טובה אי אפשר: נצחונו המהדהד של אביחי שטרן, ראש העיר האמיץ של קרית שמונה, על מכונת הרעל הנתניהואית בקרית שמונה. הם ניסו להפיל אותו לטוען תת עסקן מקומי שהכישורים המרכזיים שלו היו חיבור למשפחת נתניהו ותואר בלתי רשמי ("הקמב"ץ של המשפחה בצפון") אותו הוא נושא שנות דור. הם נכשלו.
על הדרך, הם ניסו לטפול על שטרן את האשמה בהזנחת קרית שמונה לאורך שנות דור. דור שכמעט כולו היה תחת שלטון הליכוד. הם השפילו אותו, התעמרו בו, שללו ממנו תקציבים וזכויות. בביקור הבלתי נשכח של נתניהו בקרית שמונה, המופצצת והמפונה, אירע אירוע מחליא: הוא נמנע מלפגוש את ראש העיר. במקומו, פגש את המועמד השני.
שטרן לא נפגע. הוא לא לוקח את הדברים אישית. הוא המשיך להילחם למען תושבי עירו, שפוזרו בכל רחבי הארץ. ואז החל קמפיין הבחירות. נתניהו התייצב. כל שרי הליכוד התייצבו. אלה שלא היו שם כשהעיר היתה זקוקה להם, הגיעו בהמוניהם. סרטונים, צילומים, חגיגות. באחת הסצינות הבלתי נשכחות, הולך מועמד הליכוד מוקף בשרי ממשלה, מסביר איך הוא יביא לקרית שמונה את האור, ומבטיח הרים וגבעות. לצידו מירי רגב, שמירפקה את עצמה למרכז הפריים. ואז היא נוטלת את זכות הדיבור. "הכי מדהים אותי כאן", היא אומרת, "שאין אור. אין כאן אור. הייתי שואלת את ראש העיר מה עם התאורה, אבל הוא לא כאן".
אלא שאז קורה משהו לא מתוכנן. אחד האזרחים שעומדים שם, צועק לה: "אין כאן אור בגללכם! בגללכם!!". המועמד הנבוך, עוד פולט "תעוף מכאן, יא שמאלן", בטרם הצילום נקטע. קאט. הם מנסים לעשות לאביחי שטרן בסיפור הזנחתה רבת השנים של קרית שמונה, מה שהם מנסים לעשות בסיפור ה-7 באוקטובר. להתנער מאחריות, להטיל אותה על אחרים, לרחוק בנקיון כפיהם המזוהמות. ובכן, בקרית שמונה זה נכשל.
לשטרן עזרו רק שני אנשים אמיצים: השר לשעבר יצחק וסרלאוף מ"עוצמה יהודית", שהיה שר הנגב והגליל וזכה למחמאות רבות על מסירותו והתגייסותו הטוטאלית למען מפוני הצפון והדרום, ו"ישראל ביתנו" של ליברמן, שזכתה בבחירות הללו בקרית שמונה להישג הסטורי (שני מנדטים). וסרלאוף היה צדיק בסדום. לא התרשם ממכונת הרעל, גם לא מצרור ארוך של איומים שחטף לסלולרי האישי שלו. הוא בא, התקשר, צילם, פירסם ותמך בקול גדול בשטרן. התוצאות הסופיות היו נצחון גורף לראש העיר המכהן, תבוסה להכלאת הריקבון, העסקנות והאופורטוניזם שניסתה להחליף אותו. סיבה לסוג של תקווה.