בישראל יציינו את יום האישה הבינלאומי ביום שבת הקרוב, לצד התמודדות עם מציאות מורכבת מאי פעם לאור מלחמת חרבות ברזל. אחת הנשים שמציינות את היום הזה בצל המלחמה היא אפרת שפרוט, מנכ"לית נט"ל (המרכז לסיוע נפשי לנפגעי טראומה לאומית), שמובילה את אחד המאבקים הקריטיים בישראל - השיקום הנפשי של חיילים, אזרחים ונפגעי פוסט-טראומה בעקבות המלחמה.
כאשר שפרוט מדברת על משבר החוסן הלאומי, היא לא עושה זאת רק כמנהלת, אלא גם כאמא לשני חיילים. בנה הבכור, חובל בחיל הים, מוצב במשימות מבצעיות, ואילו בנה השני גויס לקרבי ישירות מתוך המכינה שבה למד. "ההתמודדות האישית שלי לא נפרדת מהעבודה שלי", היא מספרת. "העובדה שאני עוסקת כל היום בתמיכה נפשית באנשים אחרים עוזרת לי גם בהתמודדות שלי כאמא. הראש תמיד במחשבות, אני מנותקת ברוב הזמן מהבנים שלי לא יודעת מה הם עוברים וכאשר מדברים, זה תמיד מספר דקות בודדות, אי אפשר להכניס את כל מה שאני והם עוברים לשיחה אחת. אני יודעת שהיום הארגון חזק מתמיד, הכפלנו את הכוח שלנו עם 500 מטפלים, אנחנו מגייסים מתנדבים רבים, ומאז תחילת המלחמה התקשרו לקווי הסיוע שלנו 73,000 אנשים. לפני תחילת המלחמה היו 300 מטופלים בשבוע, עכשיו יש כאן 3,000 וזה משמעותי, הארגון עצמו גדל פי 10".
מלחמת חרבות ברזל הביאה עמה שינוי דרמטי במקומן של הנשים בצבא ובחברה. "יש מעל 1,000 לוחמות שנפצעו בקרב והוכרו כנכות צה"ל", אומרת שפרוט, "המספר הזה מוכיח שאי אפשר כבר להתייחס לנשים כאל כוח עזר - הן כוח מוביל". אבל לטענתה, החזית אינה רק בשדה הקרב, אלא גם בשיקום ובתמיכה הנפשית: "הרבה מהמטפלות, האחיות, הפסיכולוגיות והעובדות הסוציאליות הן נשים. הן אלו שמחזיקות את החברה הישראלית חזק ומעניקות לאנשים את הכלים להתמודד".
שפרוט מצביעה על הפער שבין השטח לבין הייצוג הפורמלי של נשים: "דווקא בצבא אנחנו רואות יותר ויותר נשים בתפקידי פיקוד, אבל בממשלה ובכנסת כמעט ואין מנכ"ליות או נשים בעמדות השפעה. זה לא משקף את היכולות האדירות של נשים בישראל, וזה חייב להשתנות". אחת התופעות הבולטות שהמלחמה חשפה היא תפקידן הקריטי של בנות הזוג ומשפחות הלוחמים. "אי אפשר להתייחס רק ללוחמים שחזרו מהקרב", אומרת שפרוט. "בני ובנות הזוג שלהם נשאו בנטל עצום - כלכלי, נפשי ומשפחתי. אם לא נכיר בזה, אנחנו מסתכנים בקריסה של משפחות שלמות. לכן, נט"ל לא מטפלת רק בלוחמים עצמם, אלא גם במשפחותיהם, מתוך הבנה שהשיקום צריך להיות רחב וכולל. "אנחנו פוגשים נשים שבני זוגן עדיין במילואים אחרי יותר מ-300 ימי לחימה. השחיקה עצומה, וצריך לתת לכך מענה".
"הלוואי שיום האישה לא היה צריך להתקיים", אומרת שפרוט בחיוך. "אבל כל עוד נשים לא זוכות לייצוג הולם ולא מקבלות קרדיט על העבודה האדירה שהן עושות, היום הזה חשוב. השנה במיוחד, הוא צריך להיות מוקדש לנשים שהחזיקו את החברה הישראלית על הכתפיים שלהן - הלוחמות, המטפלות, בנות הזוג והאימהות. לכולן מגיע שאפו ענק". כששואלים אותה האם המלחמה שינתה משהו בתודעה הציבורית בנוגע לנשים, היא עונה: "אני חושבת שכן. אנשים רואים עכשיו יותר מתמיד שנשים הן לא רק כוח עזר - הן הכוח עצמו".
לירון שגיא כהן, מנכ"לית אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל, זוכרת את 7 באוקטובר כאילו היה אתמול. מאותו היום, חייה השתנו ללא היכר. "הייתי בהרצליה עם משפחתי, וכבר בשעות הראשונות כאשר ראיתי את התמונה המפורסמת של טנדר עם החמאסניקים נוסע בשדרות הבנתי כי יש כאן משהו אחר. היינו צריכים להגיב מהר", היא מספרת. "פתחנו קו סיוע, פינינו פצועים ותיקים מהעוטף ודאגנו להכניס את עצמנו תחת האלונקה כבר מהיום הראשון". ארגון נכי צה"ל, שבו היא משמשת כמנכ"לית אגודת הידידים, מלווה אלפי פצועים בכל שלבי השיקום - מהאשפוז ועד להשתלבותם מחדש בחברה. מאז פרוץ המלחמה הצטרפו לארגון למעלה מ-15,000 פצועי מלחמה חדשים כאשר הצפי הוא ל-100,000 נכי ונכות צה"ל.
אחד הפרויקטים החשובים שהיא מובילה הוא "סיירת בתי הלוחם" - צוות מתנדבים הפועל בבתי החולים ומלווה את הפצועים לאורך תהליך ההחלמה. "זה שוב ושוב שובר את הלב, אבל גם נותן המון תקווה. מלחמת חרבות ברזל הביאה עמה נתון חסר תקדים: מעל 1,000 לוחמות נפצעו בקרבות, והוכרו כנכות צה"ל. המספרים האלו מוכיחים שנשים לא רק תומכות מאחור, אלא נמצאות ממש בחזית", מדגישה כהן. "אני מובילה צוות שכולו נשים, ואני רואה את זה בכל מקום - יותר ויותר נשים תופסות עמדות ניהול בכירות". ובכל זאת, האתגרים קיימים. השאלה על איזון בין קריירה למשפחה ממשיכה לעלות, והיא לא מתעלמת ממנה: "אני יודעת שאני משלמת מחיר וגם הילדים שלי והמשפחה כולה, אבל אני מאמינה שהם רואים את אמא שלהן לוחמת ועושה דברים משמעותיים בחיים אז הם שמחים עבורי, גם אם זה אומר שהרבה פעמים זה בא על חשבונם. אני רוצה להאמין שהילדים שלי לומדים מזה שיעור חשוב - לעשות משהו משמעותי בחיים".
אחד מהנושאים הרבים שמטרידים את כהן במיוחד הוא עתיד הפצועים ושילובם חזרה למעגל התעסוקה. "אנחנו יודעים שעוד עשור יהיו בישראל מעל 100,000 נכי צה"ל, בעיקר בגלל גלי הפוסט-טראומה שעוד לפנינו. לכן, ארגון נכי צה"ל פועל במרץ לשלב את הפצועים בעולם התעסוקה. באמצעות פרויקט "בשביל ההצלחה", הם מחברים את הפצועים למעסיקים, מסייעים להם בבניית קריירה חדשה ומעניקים תמיכה נפשית לאורך הדרך. יש עוד דרך ארוכה, אבל אנחנו מבינים שדרך התעסוקה השיקום שלהם יהיה טוב יותר".
כהן מדגישה שהמאבק הוא לא רק של הפצועים והפצועות, אלא גם של החברה כולה: "אנחנו כחברה ניבחן לא עכשיו, כשהכל טרי, אלא בעוד שנתיים ושלוש. האם נזכור את האנשים האלה? האם נדאג שהם ישתלבו בחזרה?"
לסיום, כהן מתייחסת ישירות למשמעות יום האישה. "אני רוצה שנגיע ליום שבו לא נצטרך יותר את יום האישה כדי להוכיח את עצמנו", היא אומרת. "נשים מובילות בכל תחום - בצבא, בחברה, בכלכלה. המלחמה הזו הוכיחה זאת שוב ושוב". לדבריה, השיח סביב נשים בתפקידי מפתח עדיין רלוונטי, אך העתיד נראה מבטיח יותר. "אני לא מרגישה שצריך להיאבק כדי לשבת ליד שולחן מקבלי ההחלטות. אנחנו כבר שם. אבל הדרך לשוויון אמיתי עוד לא הסתיימה. ברור שנשים לא רק חלק מהסיפור - הן אלו שכותבות אותו".
ורוניקה רוזנברג נולדה בארגנטינה ועלתה עם משפחתה לישראל. הוריה ויתרו על קריירות מצליחות כדי להתחיל מחדש בארץ, ובזכותם היא למדה שיעורים חשובים על התמדה ונחישות. "אמא שלי הייתה מקור השראה עבורי. ממנה למדתי מה זו תעוזה ומה זה לא לוותר". רוזנברג היא מנכ"לית ארגון חברות הניקיון בישראל, והיא מזכירה שעדיין יש תחומים שלמים שבהם נשים (וגברים) שקופים לחלוטין בעיני החברה. היא האישה הראשונה בתפקיד, בתחום שרובו נשלט על ידי גברים, ולדבריה - הגיע הזמן לשנות את התפיסה כלפי הענף שהיא מייצגת.
את דרכה המקצועית החלה כעורכת דין, אך לאחר מספר שנים הרגישה תחושת מיצוי ועברה לתחום הניהול. לאחר שכיהנה בתפקידים בכירים בתחום החינוך והקהילה בעיריית תל אביב, היא הגיעה לתפקידה הנוכחי - מנכ"לית ארגון חברות הניקיון בישראל. "כשהגעתי לתפקיד, היה לי ברור שאני הולכת להיאבק על שינוי התדמית של הענף", היא אומרת. תחום הניקיון נתפס לעיתים כמקצוע נשי, אך ורוניקה מתנגדת להגדרה הזו. "אנשים אומרים 'נשים שקופות' כשהם מדברים על עובדות ניקיון, אבל האמת היא שגם גברים עובדים בניקיון. השקיפות לא קשורה למגדר, אלא להיעדר הכרה והערכה למקצוע הזה", היא מסבירה.
אחד המאבקים המרכזיים שלה הוא שינוי השכר והתנאים של עובדי הניקיון, במיוחד במגזר הציבורי. "הבעיה היא שהמדינה מקבעת את השכר במכרזים על שכר מינימום. החברות לא יכולות לשלם יותר מזה, גם אם היו רוצות", היא מסבירה. "זו אפליה מובנית - בין משרדי ממשלה יש כאלה שמשלמים יותר וכאלה שפחות, וזה לא הגיוני".
ורוניקה מצביעה על בעיה חמורה נוספת: המחסור בעובדי ניקיון בישראל. "אנחנו במצב חירום - חסרים לנו 45,000 עובדים," היא מזהירה. "מאז הקורונה, ואחר כך בעקבות המלחמה, אין כמעט ישראלים שרוצים לעבוד בניקיון. זה משפיע ישירות על תפקוד בתי חולים, מוסדות חינוך, תעשייה ושירותים ציבוריים". לאחר מאבק ממושך, הצליחה ורוניקה להוביל לאישור העסקת עובדים זרים בענף, מהלך חסר תקדים בישראל. "זה היה קריטי, אבל זה עדיין לא מספיק. אנחנו חייבים למצוא פתרונות נוספים - שיפור תנאי ההעסקה, הכנסת טכנולוגיות חדשות ויצירת שינוי תדמיתי", היא אומרת.
כשמדברים על תקרות זכוכית, ורוניקה מכירה היטב את התחושה. "רוב המנכ"לים בתחום הזה הם גברים, והיו כאלה שהרימו גבה כשהגעתי לתפקיד", היא מספרת. "אבל אני לא מאמינה בהבדלים מגדריים בניהול - אני מאמינה במיומנויות, בקבלת החלטות, בנחישות ובהתמדה". לדבריה, לנשים יש יתרון מובהק בניהול: "נשים מביאות חשיבה חדשנית, רגישות ויכולת לחבר בין אנשים. אבל הן צריכות גם לדעת לדרוש את המקום שלהן ולא לוותר".
ביום האישה הבינלאומי, ורוניקה רוצה להעביר מסר חד וברור: "נשים חייבות להעז יותר. לקחת תפקידים בכירים, להוביל מהלכים משמעותיים, ולשבור את הסטיגמות שממשיכות ללוות אותנו". היא לא מדברת רק על נשים בתפקידי ניהול, אלא גם על אלו שנמצאות מאחורי הקלעים של המשק הישראלי. "עובדות הניקיון הן לא שקופות. הן חיוניות, בדיוק כמו כל עובד אחר במשק. הגיע הזמן שהחברה תכיר בזה".