תסמונת הבחור הטוב: היום שבו ניצח המצליחן את הג'נטלמן

נדמה שאת הדילמה הזאת מכיר כמעט כל אחד, אפילו מנסיבות חייו הפרטיות: מה עדיף? חבר אמיתי שעלול להתגלות לעיתים כרך מדי, אפילו לוזר, או טיפוס ערמוני ונכלולי - "מניאק" בעגה - שאינטרס משותף הציב אתכם באותו צד של המתרס - משמע כזה שיגייס את כל ערמומיותו, שלפעמים קצת דוחה אותך באופן אישי, למען רווח משותף.

השאלה הזאת מלווה אותנו כמעט לאורך כל חיינו. כך למשל אחד התסכולים של גברים צעירים שנקלעים לעתים קרובות לפוזת ה"ידיד", אפילו "אח" ("לא הייתי רוצה להיות לך אח" כתב אברהם חלפי כבר לפני כמעט 70 שנה בשיר "עטור מצחך") מול מי שהיו רוצים שתהיה בת זוגם, הוא לראות את מושא אהבתם בוחרת באותו "מניאק". היא כמובן משכנעת את עצמה שהוא לא כזה נורא, אלא פשוט "מצליחן" או "ווינר".

הדילמה הזאת אינה מוגבלת לתחום הרומנטי בלבד. גם בתחום העסקי למשל, נוטים אנשים יצירתיים אבל לא מספיק מוכשרים בענייני ממון, לבחור בשותף שיעשה הכל למען הכסף. הם יביאו את הרוח, הוא את החומר - וביחד העסק יפרח.

כמובן שבהתלבטות הזאת אין נכון או לא נכון: כולנו היינו רוצים שיתקיים בנו שילוב של מי שמצד אחד הוא טוב לב ומוסרי, אך מהצד השני - לא פראייר בכלל. כמה מאיתנו נמצאים בול באמצע (בהנחה שיש בכלל אמצע אובייקטיבי שכזה)? מעטים מאוד.

נניח לרגע לדיון האישי והרגשי הזה ונעבור לאקטואליה: קשה היה לצפות בנאום הפרידה של הרמטכ"ל היוצא, רב אלוף (מהיום: במילואים) הרצי הלוי.

לפני שנרים מעט לאיש, נזכור ונזכיר שהוא לא הקורבן של מה שאירע ב-7 באוקטובר. להפך: המחדל שגבה את חייהם של קורבנות כה רבים אירע בתחום אחריותו.

אלא שאחרי שאומרים (וזוכרים!) זאת, אי אפשר שהלב לא ייחמץ מול הלוי. הוא מדבר על כך שהיה מעדיף למנוע, לוקח אחריות על שלא מנע ומזכיר כי התפטרותו, שהגיעה בתום המלחמה (או לפחות במה שנראה כמו הפוגה ארוכה מאוד בין סבביה), היא פועל יוצא של אותה לקיחת אחריות.

מה עוד אומר הלוי, בפעם האחרונה שבה כולנו מחויבים לעמוד מולו ב"הקשב"? תחילה הוא לוקח אותנו למקום קצת אישי, בעיקר כשהוא מדבר על כך שיישא את האחריות הכבדה למשך שארית חייו. מיד אחר כך חוזר מהאישי אל הלאומי ומציין כי נדרשת חקירה אמיתי של האירועים, כפי שיכולה לבצע רק ועדת חקירה ממלכתית.

כבר נאמר: הלוי אינו הקורבן, אבל אי אפשר שהלב לא יצא אל מי שבחר בקריירה צבאית והגיע לראש הפירמידה, רק כדי להתגלגל ממנו כל הדרך למטה, וממש באותה נשימה, אי אפשר גם מבלי לסכם במילה אחת, גם אם לא בעברית - "מענטש".

הביטוי הזה ביידיש, שמשמעותו המילולית היא לכאורה "איש", מייצג סט של ערכים. אמנם הוא נאמר בהקשר הזכרי שלו (אם תרצו: "גבר-גבר" אבל אחד שלעולם לא יעיד על עצמו ככזה), אבל הוא ראוי לכל בן או בת אדם. אחד או אחת שיעשו תמיד את הדבר הנכון. נכון בפרקטיקה, אבל גם ברמה המוסרית והערכית.

מי שחושב שהולך ופוחת הדור, יוכל לומר שהווינר הרג את המענטש, או אולי שהמצליחן חיסל את החברמן של פעם. כלומר, אתה יכול להיות גם נוכל מוסרי (או אפילו עבריין ממש), אבל כל עוד אתה מצליח ומרוויח, הרי שהצלחתך מכשירה את אופייך. נשמע כמו זמן טוב לדבר על מישהו אחר?

ספק גדול אם בנימין נתניהו נחשב אפילו על ידי המסורים שבתומכיו לאדם בעל מידות מוסריות יוצאות דופן, בלשון המעטה. זה לא רק בגלל כתבי האישום שלו (ממילא חלקם מאמין שהם תוצר של רדיפה), אלא מתקשר כמעט לכל מה שאנחנו יודעים על האיש.

הנה רק אתמול הוא הרשה לעצמו טפיחה על שכמו של הרמטכ"ל היוצא, אבל שלח את שר הביטחון שלו לתקוף, באותו מעמד ממש, את הלוי במילים שאין נבזיות מהן.

כמובן שבדרך למשפט ההערכה להלוי, הוא הסיר מעצמו כל אחריות עת הזכיר איך תמך בעבר, לדבריו, כבר פעמיים במינויו של זמיר לרמטכ"ל.

למה פעמיים? אצל נתניהו אין פליטות פה מקריות: כדי שלא נחשוד בו בקשר לשני הרמטכ"לים האחרונים שכיהנו כאן, הכי קרוב למחדל: כוכבי והלוי. שניהם לא היו מתמנים, לכאורה, אילו רק היו שומעים לו וממנים את זמיר (ד"ש ממנדלבליט ואלשייך, רשימת מינויים חלקית מאוד) כלומר - להרחיק את עצמו עוד יותר מאחריות לדרך שהובילה לכישלון הצבאי.

מה עוד עשה נתניהו ביממה האחרונה? בהתחלה הוא דחף עוד קצת תקציב שמתגמל במיליארדים, על חשבוננו, את המשתמטים. אחר כך, חדור מוטיבציה לעשות "מעשה טראמפ" (בלתי אפשרי בישראל מבלי להוביל למלחמת אזרחים, אבל נניח לזה כרגע), הוא הפעיל את שר המשפטים שלו כדי להדיח את היועצת המשפטית לממשלה (עניין שבו הוא מנוע מלעסוק...), כדי שזו לא תעמוד בדרכו להדחת ראש השב"כ.

הנאיביים שבין מבקריו רשאים לחשוב שכל זה נועד להפסיק את החקירה בדבר הקשרים עם קטאר או אף לביטול משפטו.

למה נאיביים? כי אפשר להציע פרשנות מרחיקת לכת עוד יותר: למנוע קיום של בחירות במועדן, כל עוד קיים הסיכוי שלא יזכה בהן לרוב.

נניח לרגע לכוונות הגלויות והנסתרות של נתניהו ונרד לשורש הנימוק של תומכיו. ראשית נבהיר שהכוונה אינה לחסידיו השוטים, אלא שימלמלו "רק ביבי, רק ביבי" אפילו בעודו רומס וחומס אותם. הכוונה היא גם לא רק לאנשי ימין שבטוחים בנתניהו, על אף כל מגרעותיו הידועות, הוא הבחירה הטובה ביותר לביטוי של תפיסת עולמם. זכותם.

למי הכוונה? ובכן, ללא מעט אנשים שאומרים לעצמם משהו כמו: "נכון, הוא אולי מושחת ושקרן, אבל כדי להגן על מדינת ישראל אי אפשר לבחור בסתם בחור טוב. עדיף לנו מניאק שכזה על פני בחורים טובים כמו לפיד, גנץ או אפילו איזנקוט".

פעם נקלעתי לוויכוח עם אחד כזה, תומך מחושב ולא מתלהם של נתניהו, שהודה שלדעתו לא רק שתיקי האלפים כולם נכונים, אלא שאפילו התיק הגנוז (בכל מה שקשור בנתניהו), תיק 3000, היה חלק מרשימת מעלליו.

מה היה הנימוק שלו? ובכן: "אם כל מה שאני יודע עליו נכון, לא יכול להיות שמיליארדים עברו מצד לצד כשמקורבים אליו מעורבים, בלי להפיל כמה שקלים על הדרך לכיס הנכון" (הציטוט אינו מילה במילה, אבל הוא מבטא נאמנה את רוח הדברים).

למען הסר ספק, אין לי כל מידע שתומך בגרסה הזאת, על כן שאלתי את החבר אם כך, מדוע הוא תומך במי שגם בעניינים הקריטיים ביותר לביטחון המדינה חשב (לכאורה כמובן) על טובתו האישית?

התשובה שלו יכולה להיכתב על שלט הכניסה לספסלי האופוזיציה: "נו, אז מי אתה רוצה שינהל פה את המדינה, יאיר לפיד?".

כדי להיות הוגן עם יו"ר האופוזיציה, אבהיר שלמרות האנטגוניזם שהוא מעורר, הרי שחצי השנה שבה כיהן כראש ממשלת מעבר, נראית עתה כאילו נלקחה מתור הזהב של הישראליות. עידן אחר שבו אשכרה הייתה פה ממשלה שפעלה גם למען האזרחים ולא רק למען חבריה.

לא רק בישראל אלא גם בעולם כותבים המנצחים החדשים - אולי לא את ההיסטוריה אבל בוודאי את האקטואליה. התמונה הקשה של 24 השעות האחרונות לא הייתה הפרידה מהלוי, אלא דווקא שורדי השבי במפגש עם נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.

יושב לו האיש ומפנה אליהם, ובכן, לא בדיוק את גבו, אבל את צידו. הם מצידם נראים כמקהלה של בית ספר תיכון: כל אחד אומר בתורו משפט שהכין מראש וספק אם בכלל מאמין בו. מספרים לטראמפ שחלמו עליו בשבי, שהם מאמינים שנשלח בידי האל כדי להושיעם... וכך הלאה. לחיצת יד רפה, כמה הבזקי מצלמה - והביתה.

מה התועלת שבפגישה? לא ברור, כי נראה שבין אדלסון (שהייתה דרושה לו כדי לנצח בבחירות) לנתניהו (שדרוש לו כעת כבעל ברית צייתן לסדר חדש במזרח התיכון), בחר טראמפ באחרון, עם הצהרה לוחמנית במיוחד.

חלילה מלפרש את הפסקה האחרונה כביקורת על שורדי השבי. מדובר בגיבורים שסבלו ייסורי תופת ושנשבעו לעשות הכל כדי לחלץ את חבריהם מהשבי. אין ולא יכולה להיות שום טענה כלפיהם.

אגב פסקאות, את האחרונה לא הייתי כותב אלמלא נמתחה ביקורת על אחדים מהם, מקית סגל ומשפחתו על שנפגשו עם נתניהו ועד לאלי שרעבי על שיחת הטלפון שקיים עמו. הטענה הייתה שכל מי שנפגש או משוחח עם האיש, סופו שישחק לידו וינוצל לצרכי תעמולה.

סביר להניח שזה נכון, אבל הי, אם אתם באמת חושבים שהצלת החטופים היא מעל לכל, אתם אמורים גם להסכים שיישאר נתניהו בשלטון עד 120 - ובלבד שיחזרו כל החטופים. הלא כן?

אחרי שמבינים שמטומטמים יש גם בשמאל וגם בימין, אפשר לחזור למעמד המביך (שוב, לצופה - לא למי שמקיימים את שבועתם לאחיהם) מול נשיא ארה"ב, שיש בה סימנים מובהקים של ניצחון המצליחן על החבר'מן, הווינר על המענטש, לא רק בישראל אלא בכל העולם. מסימני העת הזו.

מה טוב יותר לעתיד העולם המערבי? האמריקאים כבר בחרו. מה טוב יותר לעתיד ישראל? החשש שלי, כאמור, הוא שכבר לא יינתן לנו לבחור. לפיכך נותרנו עם הדילמה הערכית שבה פתחנו, וכאן התשובה היא סובייקטיבית.

לפחות על פי ניסיון חיי, לטווח הקצר נדמה שהבחירה בטיפוס הנכלולי והערמומי משתלמת: חברות שבחרו במצליחן, עפו אתו במעלה העשירונים בטבלאות ההכנסה, על כל המשתמע מכך לגבי רמת החיים. חברים טובי לב שחברו למניאקים בעסקים, ראו ברכה בעמלם.

אבל למה רק לטווח הקצר? כי לטווח הארוך חלק גדול מהם למד על בשרו שאין שחקנים תחרותיים שהם "רעים" רק על המגרש: על כל אחת שנשואה באושר למניאק, יש שתיים שגילו שהוא מסוגל להיות כזה גם כלפי אשתו וילדיו. על כל חבר שממשיך לשגשג בזכות שותף עסקי תאב בצע, יש שניים שנשארו בלי הכסף ובלי העסק.

המשותף לכל מי שבחרו גרוע ויצאו מופסדים: הם ראו מראש את הנולד, חלקם אפילו הוזהרו ממנו, אבל האמינו שדווקא במקרה שלהם זה יהיה אחרת.