כאילו אין עוד מלחמה בעזה בפתח, אין 59 חטופים בשבי חמאס, חלקם בסכנת חיים, אין יישובים ריקים מאדם בגבול הצפון, אין אלפי משפחות שכולות, ניצולי ה-7 באוקטובר, ופצועי צה"ל שעוד אוספים את השברים - ממשלת ישראל פתחה אתמול בחגיגות הדחת היועמ"שית. אחרי חודשים ארוכים של איומים, לחצים, מכתבים ועצומות, ואינספור ישיבות ממשלה וקבינט שהתנהלו במתקפות וצרחות, שר המשפטים, יריב לוין, התחיל רשמית את ההליך להחלפתה של גלי בהרב-מיארה ושלח למזכיר הממשלה הצעה להבעת "אי אמון" בה.
זוהי רק יריית הפתיחה למהלך פרוצדורלי ארוך ומורכב, שבסופו יגיע לבג"ץ, שם הוא צפוי - או לכל הפחות עשוי - להיבלם. אבל זה היה יום חג עבור רבים בממשלה שניהלו את מלחמת החורמה ביועמ"שית וחלמו להגיע לרגע הזה, כמו שלמה קרעי, דודי אמסלם, מירי רגב, וגם איתמר בן גביר, שפרש זמנית לספסלי האופוזיציה והציב את ראשה של בהרב-מיארה כתנאי לחזרתו לשולחן הממשלה.
לוין צירף מסמך בן 886 עמודים, המפרט את כל "חילוקי הדעות המהותיים והממושכים", שלטענתו מצדיקים את ההדחה. בראש כתב האישום ניצבת מתקפה על היועמ"שית, בטענה כי היא פועלת כזרוע של האופוזיציה, מכשילה את הממשלה, מבצעת אכיפה בררנית ופועלת בניגוד עניינים - עד כדי פגיעה בביטחון המדינה, לא פחות.
אולם עבור הממשלה הזו, גזר דינה של בהרב-מיארה נגזר מראש: כשאמסלם דיבר בקול רם על הדחתה בקמפיין הבחירות, הוא הושתק במשך שבועות. אך האישום הראשון נגדה תמיד היה שהיא "לא משלנו" - מונתה על ידי הממשלה הקודמת, במקום יועץ משפטי נאמן ונוח, שיזרום עם כל מאווי השלטון. את שאר הסעיפים, המופיעים במאות העמודים שמגוללים את שלל העימותים והמחלוקות בין הממשלה לבהרב-מיארה, ניתן לסכם באישום אחד: היא ממלאת את תפקידה כשומרת סף ומציבה בפני הממשלה - שלטענת מבקריה היא הממשלה הכי עבריינית, קיצונית וחסרת אחריות שהייתה אי פעם בישראל - מגבלות לתאוות הבצע והכוח.
מחוקי המהפכה המשטרית, דרך "הבן גביריזציה" של המשטרה, המינויים המושחתים והלא כשירים, ועד לקומבינות ההשתמטות של החרדים - בהרב-מיארה אכן בולמת, או לכל הפחות מנסה לבלום, את ההשתוללות של ממשלת הימין על מלא, בתזכורת קבועה ופשוטה, שאותה יודע כל אזרח במדינה: יש חוק, וגם השלטון כפוף לו.
הקייס הנוסף נגד היועמ"שית אולי לא מופיע במסמך המפורט, אך בהחלט חיזק את הלחצים להניע את הדחתה. מדובר ברשימה ארוכה של חקירות שהיא אישרה לפתוח בחודשים האחרונים - נגד בכירים בממשלה, בלשכת ראש הממשלה ובמשפחתו: ממקורבי בן גביר, דרך "קטארגייט", ועד לשרה נתניהו. ומעל הכול, ראש ממשלה שהוא גם נאשם בפלילים, שמעדיף יועץ משפטי שיקפיא את משפטו ויסגור לו את התיקים.
כמו ברפורמה המשפטית, גם בהדחת היועמ"שית נתניהו מנסה להרחיק את עצמו מלוין ולהציג את המהלך כיוזמה עצמאית שלו ושל השרים, כדי לא להפר את הסדר ניגוד העניינים שלו. רק שהוא כבר הפר אותו: בישיבת ממשלה בנובמבר האחרון, באחד מסבבי ההתנגדויות השגרתיים של השרים לבהרב-מיארה, הוא אמר שהייעוץ המשפטי "לעומתי" ואמר ליריב לוין "לפתור את זה" יחד עם מזכיר הממשלה.
מאז, מקורבו-שופרו-פרשנו, יעקב ברדוגו, הוביל קמפיין בערוץ 14 ודומיו נגד שר המשפטים, שלא מקדם את ההדחה ומסכן, לטענתם, את שלטון הימין - אם למישהו היה ספק מה רצון המשפחה. כך שהקול הוא קול לוין, אך הידיים ידי נתניהו, שמוכן לשלם כל מחיר כדי להמשיך לקיים את הממשלה הסקטוריאלית והבוזזת ששומרת אותו בשלטון, וידע היטב בידי מי הוא מפקיד את מושכות משרד המשפטים.
נתניהו הוא גם זה שהשתולל השבוע על "הדיפ סטייט" בנאום קונספירטיבי וחסר רסן בדיון 40 חתימות במליאת הכנסת, מול עשרות משפחות שכולות המומות, שחשבו שהדיון יתמקד בוועדת חקירה ממלכתית ל-7 באוקטובר. הוא שיתף אותן גם במקור השראתו: "שיתוף הפעולה בין פקידות הדיפ סטייט והתקשורת לא הצליח בארה"ב, והוא לא יצליח כאן."
מאז שחזר מהביקור בבית הלבן, שם חזה מקרוב בטיהור האורוות ועריפת הראשים החדה שמחולל הנשיא טראמפ בצמרת הממשל והצבא, נתניהו החליט שהוא רוצה גם, והחל להכין את הקרקע להדחת היועמ"שית וראש השב"כ, רונן בר. גם הוא קיבל השבוע כתב אישום מלשכת ראש הממשלה - לא רשמי, אך פומבי - שנשלח לכתבים זמן קצר אחרי פרסום תחקירי השב"כ על ה-7/10, ומשתלח בו אישית כמי שכשל באופן מוחלט, לא קרא נכון את תמונת המודיעין והיה שבוי בקונספציה.
אחרי פיטורי גלנט וזירוז פרישת הרמטכ"ל, הרצי הלוי, בר הוא השריד האחרון שעדיין מכהן מצמרת המחדל, ונתניהו מנסה כבר שבועות להראות לו את הדרך החוצה - ללא הצלחה.
כמו אצל היועמ"שית, גם אצל ראש השב"כ הסיפור הוא אחר, שמתחיל בדרישות האבטחה המנופחות והמופרכות של משפחת נתניהו בארץ ובמיאמי, ומגיע עד לפרשות השונות שהשב"כ חוקר באקווריום ולעבירות הביטחוניות החמורות שנקשרות בשמם של האנשים הקרובים ביותר לראש הממשלה. נתניהו רוצה להחליף את בר בראש שב"כ מטעמו, וכמו טראמפ, להזיז מהדרך את כל מי שלא נאמן לו או לכל הפחות חב לו את תפקידו.
בר ובהרב-מיארה הם שניים משלושת שומרי הסף האחרונים שנותרו במשטר הנאמנות שהוא בונה סביבו: לנציב שירות המדינה, תפקיד ששולט ואחראי על המשמעת של עשרות אלפי מינויים במגזר הציבורי, הוא מינה ממלא מקום שלא עומד בתנאי הסף לתפקיד. כך גם במשרד ראש הממשלה - הוא מינה מנכ"לית מקורבת במעמד ממלאת מקום, ומתכוון למנות ממלא מקום גם לתפקיד היועץ המשפטי, לאחר פרישתה של שולמית ברנע-פרגו, שהפכה במרוצת השנים לאויבת המשפחה, משום שלא אישרה את חגיגות ההוצאות שלה.
אלא שהניסיונות להדיח את היועמ"שית וראש השב"כ מורכבים הרבה יותר - משפטית וציבורית, במיוחד כשברקע קטארגייט ופלדשטיין, וכשנתניהו עולה פעמיים בשבוע על דוכן העדים ומזכיר לכולם שהוא נאשם בפלילים, שמפר את הסכם ניגוד העניינים שמאפשר לו לכהן כראש הממשלה. במוקדם או במאוחר, הניסיונות הללו יתגלגלו לפתחה של הצלע השלישית במשולש שומרי הסף - בג"ץ, ולנשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית. לא מן הנמנע שההליך ייעצר שם או יוביל לפתיחת מחודשת של שאלת הנבצרות, שנתניהו כה חושש ממנה.
אבל המלחמות בבר ובהרב-מיארה, מבחינת נתניהו, הן מלחמות לשמן - בלי קשר לתוצאתן, הן נועדו להלהיט את הבייס בשסעים ובמחלוקות הישנות שלפני ה-7 באוקטובר, ולהסיח את הדעת מכל מחדליה וכישלונותיה של הממשלה מאז.