למה לאויב להתאמץ להשיג מודיעין, כשאנו מספקים הכל על מגש של כסף ברשתות?

ללא מרגלים מבפנים, בלי כלי סייבר משוכללים או תוכנות פריצה מורכבות - מידע מודיעיני רב ערך נאסף ומצטבר בקלות בידי האויב בזכות כל סטורי מפריסת שחרור, מריקוד טיקטוק בשעת ת"ש, מסרטוני תדמית של יחידות ובסיסים למתגייסים חדשים, וגם, כמובן, מפוסט גאה של חייל בעניין סיום קורס או קבלת כומתה.

תחקיר כיבוש מוצב נחל עוז בידי חמאס ב-7 באוקטובר שפורסם השבוע חושף את החלק המשמעותי של מידע גלוי ברשתות החברתיות בתהליך איסוף המודיעין של חמאס אודות המוצב והמשרתים בו.
ארועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שלאחריו לימדו אותנו עד כמה המידע הגלוי שאנו משתפים ברשתות יכול להפוך לנשק רב עוצמה בידיים הלא נכונות.
באוקטובר 2024 כתב"ם של החיזבאללה שהתפוצץ בחדר האוכל בבסיס גולני הרג ארבעה חיילים ופצע עשרות נוספים. סרטון שהתפרסם לפני כשש שנים באתר של צה"ל הציג בפירוט רב את הבסיס וכלל מיקום מדויק של מבנים מרכזיים — ובהם גם חדר האוכל שנפגע.

אפליקציות ספורט וריצה המספקות מידע נגיש על שגרת אימונים של חיילים הובילו לחשיפה של זהות המשרתים בעשרות בסיסים רגישים, כמו גם של צירי תנועה ומיקומי כוחות צה"ל ברצועת עזה. במקומות אחרים בעולם נחשפו באופן דומה ביקורים ופגישות חשאיות של נשיאים וראשי ממשלות.

כל אלה התאפשרו בשל חוסר מודעות ועירנות מספקת של ארגוני הביטחון ושל חיילים וחיילות ובעלי תפקידים רגישים לסכנות שבחשיפה ובשיתוף המידע ברשתות החברתיות, לצד היעדר הקפדה על הגדרות פרטיות מחמירות מצד המשתמשים.

כדי להגיע למידע מודעיני יקר-ערך על בסיסים ותנועת כוחות לא נדרשו חמאס וחיזבאללה לכלי סייבר מתוחכמים או לפעילות חשאית מעבר לקווי האויב. שיטות איסוף וכלי אוסינט — מודיעין ממקורות גלויים — הם כבר מזמן חלק בלתי נפרד מארגז הכלים של ארגוני טרור, מדינות וגם עיתונאים וחוקרים עצמאיים. בסך הכל נדרשים ידע בסיסי בתחום, סבלנות, חיבור לאינטרנט וכמה שעות של גלישה ושיטוט ברחבי הרשתות.
המידע הרב הנגיש לכל אדם עם סמארטפון וקצת היגיון בריא בערוצים הרשמיים של צה"ל, באפליקציות ספורט וברשתות החברתיות של צה"ל ושל משרתיו יכול להיות רב-ערך בידי האויב - אך לא נתפס כאיום ביטחוני.

בראש ובראשונה, האחריות היא על הצבא והממסד הביטחוני, שלא השכיל להבין שהמידע הגלוי הוא זירת לחימה והגנה לכל דבר. אבל הסיכון והאתגר המשמעותי נובע מלב התרבות הדיגיטלית של כולנו: המידע שאנחנו בוחרים במודע לשתף ברשת - או המנוטר והנאסף עלינו באופן אוטומטי בשעונים ובאפליקציות ספורט או במנועי חיפוש ורשתות חברתיות - חושף לא רק הרגלים ושגרת פעילות יומיומית, אלא גם מי החברים שלנו, מתי אנחנו חוגגים יומולדת ומתי ואיפה אנחנו רצים מסביב לבסיס.

הסיכון הזה אינו בלעדי רק בהקשר הביטחוני. בניגוד לצבא, האמון על הנחיית חייליו, בחיים האזרחיים כל אחד מאיתנו נושא באחריות על מה שאנחנו משתפים, עם מי, מתי ואיפה. כשהמידע שלנו גלוי ברשת - כל אחד יכול לגשת אליו ולהשתמש בו: לא רק החברים, העוקבים והמשפחה שלנו - אלא גם גורמים זדוניים בעלי אינטרס. המידע האישי שלנו יכול להפוך לכלי בידיים של מי שרק ירצה לנצל אותו: כלי של הטרדה ומעקב, עוקצים פיננסיים, תיוג פוליטי, תעמולה ממוקדת ואפילו רדיפה על רקע אישי או מגדרי.
בעצם, הרי גם תמונה של הדרכון על רקע מטוס ממריא בדרך לחופשה יכולה לחשוף פרטים מזהים ולשמש נוכלים להתחזות אלינו מול מערכות פיננסיות.

המקרים האלה צריכים לגרום לכולנו לעצור ולחשוב מחדש על האמון העיוור שאנחנו נותנים בפלטפורמות ובחברות הטכנולוגיה ושירותי האחסון שלהן. התמונות שלנו, המידע האישי והמקצועי שלנו, היסטוריית הפעילות והעניין שלנו — הכל נמצא בידיים של מישהו אחר. גם אם התאגידים עצמם לא ינצלו את המידע לרעה, מי יודע איך ומתי מישהו אחר ישים עליו יד?

במציאות שבה כל מידע אישי יכול להפוך לנשק בקליק אחד, האחריות על פרטיות המידע שלנו מתחילה אצלנו — בהחלטות הקטנות של מה לשתף, עם מי והיכן. מודעות לפרטיות דיגיטלית היא לא רק המלצה, היא צורך ואחריות חברתית וביטחונית.

הכותב הוא רכז דיסאינפורמציה ותחקירים דיגיטליים באיגוד האינטרנט הישראלי