בימים שלאחר ה-7 באוקטובר, לנוכח האובדן הבלתי נתפס והטראומה הלאומית, מתגלה תופעה שהופכת יותר ויותר בולטת: התחזקות דתית בקרב משפחות החטופים והלוחמים. זו אינה רק תופעה פרטית של אמונה מחודשת, אלא מגמה חברתית שמסמנת שבר עמוק באמון במוסדות המדינה. כשאנשים מרגישים כי הצבא והממשלה כשלו בהגנה על אזרחיהם, הם פונים למקום שבו נדמה כי מובטחת להם ודאות - האמונה הדתית. אך האם זהו נתיב של התחזקות, או דווקא מסלול שמוביל לבדלנות ולהתפוררות האחדות הלאומית?
סשה טרופנוב חזר מהשבי אחרי כמעט 500 ימים, והתקבל באהבה אינסופית במשפחתו, אך גם בסימן לשינוי דרמטי: אמו ובת זוגו בחרו להתחזק ולחזור בתשובה באופן כה מחייב, עד שהעדיפו להקדים ביממה שלמה את ההמתנה מורטת העצבים לבואו בבסיס רעים כדי לא לחלל את השבת. זהו רגע, שממחיש כיצד טרגדיה אישית הופכת לכלי לחיזוק האמונה. גם אגם ברגר, שנשבתה באותם ימים נוראים, הקפידה על שמירת כשרות לאורך 477 ימי שבי, למרות הרעב והתנאים הבלתי אנושיים בהם הוחזקה. בשני המקרים, הדת לא הייתה רק מקור לנחמה, אלא בחירה מודעת לנוכח אובדן השליטה במציאות.
תשובות מרבנים במקום מהמנהיגים - בדרך להעצמת הקיטוב החברתי
ניתן להבין את הדחף לפנות לאמונה ברגעי משבר. ההיסטוריה מלמדת כי כאשר חברה מתמודדת עם אובדן, טראומה וחוסר ודאות, רבים מחפשים יציבות במסורת ובאמונה הדתית. כך קרה גם לאחר השואה, כאשר חלק מהניצולים התחזקו באמונתם - אך ההבדל אז היה שהדת שימשה ככלי לבנייה מחודשת של החיים, לא כבריחה מן המציאות. במציאות של ימינו, נראה כי הדת מתפקדת יותר כמנגנון פיצוי על האכזבה ממוסדות המדינה. במקום לדרוש תשובות, אחריות וחשבון נפש מהשלטון, אנו עדים למהלך של נשיאת העיניים מעלה - אל הקדוש ברוך הוא, במקום אל הממשלה והצבא.
וכאן טמונה גם הבעיה. אמונה יכולה להיות גורם מחזק, אך היא גם עלולה להפוך לאמצעי המאפשר הימנעות מעיסוק בשאלות הכואבות באמת: כיצד המדינה הגיעה למצב בו אזרחים מרגישים מופקרים? מדוע התשובות שהמשפחות מחפשות אינן מגיעות ממנהיגים, אלא מרבנים? האם התחזקות דתית כזו תוביל אותנו ליציבות, או שמא היא דווקא מסמנת התרחקות מהאחריות האזרחית ומהאתוס המשותף של המדינה?
הדאגה המרכזית היא שהתהליך הזה אינו מתקיים בחלל ריק. ככל שהתחזקות דתית זו מתרחבת, כך אנו עלולים לראות תהליך חברתי של קיטוב והסתגרות - מעבר מזהות לאומית רחבה לזהות דתית מגובשת, אך בדלנית. הדבר משתקף, למשל, במגמת הניכור בין הציבור הדתי לזה החילוני, ובתחושת המרחק ההולכת ומתעצמת בין אלה המאמינים כי הפתרון טמון באמונה, לבין מי שמאמינים כי הוא מצוי במעשים ובדרישות כלפי המדינה.
כמובן, שאין לשפוט את מי שמוצאים נחמה באמונה - זו בחירה אישית ולגיטימית. אך כאשר מגמה זו הופכת לזרם מרכזי, יש לשאול: האם אנו מתקרבים למודל בו המדינה הופכת לפחות רלוונטית עבור אזרחיה, בעוד שהדת תופסת את מקומה? האם החברה הישראלית, שנבנתה על ערכים של סולידריות אזרחית ולאומית, מתחילה להתפורר תחת המשקל של אובדן האמון?
הקריאה לעיבוד עמוק יותר של הטראומה איננה בגדר התקפה על האמונה, אלא ניסיון לעורר מחשבה על הכיוון אליו אנו צועדים. משפחות החטופים, במקום למצוא כתף תומכת מהממשלה ומהצבא, מוצאות אותה בקהילה הדתית - האם זו עדות לכישלון מדיני, או שמא לשינוי בלתי נמנע בזהות הישראלית? התשובות לשאלות הללו אינן פשוטות, אך הן הכרחיות, במיוחד כאשר אנו מביטים קדימה ושואלים: האם החזרה בתשובה היא הדרך להתמודד עם המשבר, או שמא היא רק תמרור אזהרה על חברה שאיבדה את אמונה בעצמה.
הכותבת היא מייסדת ארגון 'משפחה', מומחית בדיני משפחה ופריון ומחברת הספר "בגן של אלוהים"