רבים דורשים את גיוס החרדים בשם השוויון - אך האם הזכות לשוויון מאפשרת להחיל את חוק שירות הביטחון כפשוטו על החברה החרדית? אני מבקשת לערער על תפיסה זו. הדרישה לגייס את החרדים לצבא עולה ביתר-שאת לאור המחסור החמור בלוחמים שנחשף במלחמת חרבות ברזל. הקריאה לגיוסם מגיעה הן מהמחנה המתנגד למהפכה המשפטית והן מחלק מחברי הקואליציה התומכים ברפורמה. ביניהם ניתן למצוא את חובשי הכיפות הסרוגות, שבוחריהם נושאים בנטל השירות הקרבי המשמעותי ומשפחותיהם כורעות תחת הנטל. גם המפלגות החרדיות מפנימות כי לא ניתן לחזור למצב הקודם, אך הן חוששות שהשינוי יהא רשום על שמן.
לכאורה, הכנסת יכולה לנקוט בגישת "שב ואל תעשה". בית המשפט העליון כבר פסל פעמיים חוקים שאימצו מתווים ייחודיים לגיוס חרדים כלא-שוויוניים. לפיכך, חוק שירות הביטחון חל על החרדים, ולכאורה די בכך שהצבא יזמן אותם לשירות. בפועל, צווי גיוס נשלחים במשורה, ועוד פחות מכך מתגייסים. בה בעת, העיתונות החרדית מתריעה מפני "שמד" וקוראת למרי אזרחי.
איפה טעינו? הזכות לשוויון מחייבת יחס שווה לשווים ויחס מותאם לשונים. כאשר בית המשפט העליון דן בגיוס חרדים, הוא קבע שאין שונות רלוונטית בינם לבין הציבור הכללי, שמחייבת לבצע התאמות. בפסק דין "התנועה לאיכות השלטון" (2006) קבע הנשיא ברק כי "אין דבר בדתיותו של אדם שימנע ממנו שירות צבאי", תוך שהוא נשען על העובדה שחובשי הכיפות הסרוגות כבר משרתים בצה"ל. קביעה זו מהווה עד היום נקודת המוצא לכל דיון משפטי בנושא, וכל מתווה ייחודי לחרדים נתפס מיידית כפגיעה בשוויון.
הגיע הזמן להפוך פסיקה זו ולהכיר בקיומה של שונות מהותית בין החברה החרדית לבין הציבור הכללי, כולל חובשי הכיפות הסרוגות, בכל הנוגע לגיוס. החברה החרדית בנויה על התבדלות כמעט מוחלטת מהחברה הישראלית - מבחינה דתית, קהילתית ותרבותית. היא מאמינה שהגבהת החומות הכרחית כדי לשמר את ערכיה ועצם קיומה. כאשר חרדי מתגייס, הוא נכנס להלם תרבותי, כשלפתע הוא כפוף להיררכיה צבאית, שאמורה לגבור על הההיררכיה הקהילתית-דתית שאליה הוא רגיל. חברה ליברלית מחויבת לבצע התאמות סבירות כדי לשמר את ליבת ערכי המיעוט, גם כאשר היא מחילה עליו חובות כלליות כמו גיוס.
שונות רלוונטית מסוג אחר יצרנו במו-ידינו. בשנת 2008 אישרה הכנסת את "חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים", המאפשר מימון חינוך חרדי בגילי תיכון ללא לימודי ליבה. בית המשפט קבע ב-2014 כי החוק אינו פוגע בזכות לשוויון של הבנים החרדים, ובכך הכשיר מצב שבו המדינה מממנת חינוך נטול מיומנויות בסיסיות, אך מצפה מבוגריה להתגייס לצבא כשווים לאחרים. הסתירה ברורה: המדינה מונעת מהם כלים להשתלבות, אך מחייבת אותם להשתלב.
אז מה הפתרון הדרוש בשם השוויון? ראשית, כל הסדר גיוס חייב להיות כרוך בחובת לימודי ליבה. בשנת 2024 יצר בית המשפט קשר בין מימון לימודים לשירות צבאי, אך רק ביחס לישיבות על-תיכוניות. יש להרחיב עיקרון זה גם לשלב התיכון: המדינה צריכה לשלול מימון ממוסדות שאינם מלמדים לימודי ליבה, מתוך מחויבות לצמצום הפערים ויצירת התשתית לשילוב החרדים בצבא ובחברה.
בנוסף, יש להחיל מיידית חובת שירות אישית מותאמת על כלל בני החברה החרדית - במקום לקבוע מכסות או יעדים לגיוס, שיהוו אחיזת עיניים. כך, למשל, יש לאפשר לחרדים בחירה בין שירות לאומי אזרחי לשירות צבאי. במקביל, יש ליצור תמריצים משמעותיים שיגרמו ליותר חרדים להעדיף שירות צבאי, כמו הארכת משך השירות האזרחי או הענקת משכורת גבוהה והטבות למשרתים בצבא. לצד מסלול ההסדר הקיים, ניתן לאפשר לעילויים למלא את חובת השירות בישיבה, כמו ספורטאים מצטיינים.
המתווה המוצע מנער את הסטטוס-קוו. הוא יוצר תהליך הדרגתי של שילוב החרדים, באמצעות חיוב מיידי בלימודי ליבה וחובת שירות אישית. המתווה חייב להיות מוגבל בזמן: בחלוף עשור, ייתכן שניתן יהיה להחיל חובת גיוס כללית על כלל החרדים, תוך התאמות מסוימות בצבא. המתווה המוצע הוא הדרך הארוכה לשילוב חרדים, שהיא גם הקצרה ביותר.
הכותבת היא פרופ' מן המניין בבית ספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן. הדברים מתבססים על מאמר שמתפרסם בימים אלה בכתב העת "משפטים" של האוניברסיטה העברית