הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד לוקחים אחריות. הבוס שלהם בורח ממנה

יש כאלה שסבורים שהרמטכ"ל הפורש, הרצי הלוי, אינו ראוי לרחמים. יכול להיות, אבל גם בנסיבות האיומות שבהן הוא לוקח אחריות על הנורא שבמחדלי צה"ל לדורותיו, צריך להיות חסר רגישות כדי שלא לחוש אמפטיה לאדם שהקדיש את כל חייו הבוגרים לטיפוח קריירה צבאית, הגיע לראש הפירמידה - ועתה ייאלץ לשאת את השבר הגדול הזה, כאות קין לדורות.

הריצו לרגע בראש את רשימת הרמטכ"לים הזכורים לכם. פה ושם יבליח מן העבר רפול, צור, דורי או דן (בין אם חלוץ או שומרון), אולי משה ("וחצי" או "בוגי"), אבל הרוב יזכרו בעיקר שניים: את יצחק רבין, רמטכ"ל במפואר שבניצחונות צה"ל ואת דוד אלעזר (דדו) שוועדת אגרנט הטילה עליו את רוב האחריות למחדל יום הכיפורים (שבמספרים מוחלטים, אם אפשר לדבר כך על חיי אדם, גבה יותר קורבנות בנפש מטבח 7 באוקטובר והמלחמה שבאה לאחריו - ואם נזכרים שאוכלוסיית ישראל מנתה אז פחות משליש ממספרה היום, המספר הזה מקבל משנה תוקף).

כלומר, רב אלוף הרצי הלוי ייזכר גם בעוד עשרות שנים כמי שפיקד על הגדול שבכישלונות צבא ההגנה לישראל, ביום שבו לא עמד במשימה היחידה הנגזרת משמו, מעל באמון הציבור ולא סיפק הגנה לישראל ולתושביה. גם מי שרואה בו אחראי מרכזי לכישלון, לא יכול להתעלם מכך שמדובר במטען נורא לשאתו.

לפעמים ההיסטוריה מספקת הזדמנות שנייה גם למי שהדהים ביכולתו להיכשל. הדוגמה המיידית שעולה לראשו של הניחנים בזיכרון היסטורי היא וינסטון צ'רצ'יל, האחראי המרכזי לקרב (שהיה לטבח) גליפולי, מקום שבו שילמו יותר ממאה אלף(!) לוחמים צעירים ואמיצים בדמם על יהירותם של קצינים ופטפטנותם הראוותנית של פוליטיקאים (צא ולמד כמה מעט השתנה בעולמנו גם כחלוף 110 שנים).

אפילו האיש הנדיר הזה, שהפך לימים לאחד הסמלים הגדולים ביותר, אם לא הגדול שבהם, של הניצחון על הנאצים, נשא את הכישלון הצורב ההוא על לוח ליבו - גם ברגעים שבהם הוביל את עמו לשעתו היפה ביותר.

ספק גדול אם ההיסטוריה בת זמננו תספק להרצי הלוי הזדמנות שנייה שכזאת, ספק אם היא תספק למישהו מהנושאים באחריות לכישלון המהדהד של 7 באוקטובר.

המילים שהשמיעו (ונחשפו על ידי ניצן שפירא, כתב חדשות 12) מי שנתפסים כשניים מתוך שלושת האחראים המרכזיים לכישלון, הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד, הן מזעזעות.

כשל נערם על כשל, החלטה גרועה שכן מתקבלת מאפילה על החלטה חיונית שלא התקבלה, מודיעין חסר פוגש פרשנות גרועה של מה שידוע גם כך, צומת על גבי צומת, שפנייה נכונה בכל אחד מהם הייתה מובילה לתוצאה שונה לגמרי - אם לא מניעת הטבח אזי לפחות צמצום משמעותי בהיקפו.

אלא שהמילים, דווקא ככל שהן מצטברות, חשובות פחות מהמנגינה - ואם כבר נדרשים לדימויים מוזיקליים, הרי שנדמה שככל שנדע יותר, כך נבין פחות איך הפך מארש צה"ל (אולי המנגינה המוכרת ביותר לאוזניים ישראליות אחרי "התקווה") לרקוויאם, אם תרצו - לאל מלא רחמים.

הורים שכולים מבקשים תשובות, קרובי משפחה וחברים מחפשים הסבר, קהילות שלמות דורשות מענה - ועם כל הכבוד לגילוי הלב של רב אלוף הלוי ואלוף פינקלמן, כל הסבר שהם יספקו יהיה חלקי בלבד.

ביקורת רבה נשמעה, בצדק, על הצבא שחוקר את עצמו. אך האם טרח מישהו להקים ועדת חקירה ממלכתית ולא פוליטית, שתחקור את צה"ל - וגם את הממונים עליו?

הן הלוי, לצד לקיחת אחריות מלאה, יכול להזכיר, בצדק רב, שלמרות שהמקרה אירע במשמרת שלו, עם כל התובנות העולות מכך לגבי הכשל המבצעי שהוא כולו באחריותו, הרי שהכשל המערכתי הועבר אליו בירושה על ידי קודמו, אולי אפילו קודמיו. אין מי שיחלוק על הקבועה הזאת - ועדיין נשארנו בין לובשי המדים ולא עלינו לקומת ההנהלה, המחלקה המדינית.

על אף תחושת אי הנוחות (המוצדקת) מתחקיר עצמאי, חקירה-עצמית, ייאמר לזכות בכירי צה"ל כי לפחות על פניו, לא נראה שמישהו מהם עשה שקר בנפשו. גם הנכשלים הגדולים ביותר לא תיאמו גרסאות, לפחות ככל הידוע עתה. הם לא הדיחו עדים להעיד שקר, לא התחמקו ממתן תשובות מלאות לשאלות נוקבות ולא גרסו מסמכים מפלילים.

הפסקה האחרונה היא קצת מסויגת, כי תמיד כאשר גוף חוקר את עצמו אפשר לחשוד שהוא עשה לעצמו הנחות, אפילו בבחירת השאלות שעומדות בלב התחקיר. ובכל זאת - טיוח, בוודאי שלא זיוף, אין כאן.

לכן מתבקש לעבור אל מי שאצלו, כמו שגרסו פעם הגששים "הטובים לטייח" מי שכבר מהשעות הראשונות, אלה שבהן עקב לא רק אחר כינוס המטה הכללי, אלא גם על ה"דארק-נט" בדמות מכונת הרעל שהפיצה תיאוריות קונספירציה אל ציבור רחב שלא האמין למראה עיניו ומיהר למצוא מפלט בממלכת רפי השכל.

האיש הזה צריך להיות מורשע על סמך עדותו בלבד, אפילו ללא צורך בהקמת ועדת חקירה (שדרושה בכל מקרה, אפילו אם מסקנותיה יצילו - ולו רק נפש אחת בישראל). כי יש אדם שגרס לאורך כל עשרים השנים האחרונות שבישראל יש רק אחראי אחד על כל מחדל.

הוא עשה זאת בקולו, הוא עשה זאת בדמותו - בפנים גלויות, בהופעות פומביות ומוקלטות. הוא עשה זאת בכתביו והבהיר שוב ושוב שעם כל הכבוד לאלופי צה"ל, עם כל הכבוד לראש המטה הכללי, עם כל הכבוד לשר הביטחון, הרי שבישראל יש רק כתובת אחת. המילים "אתה הראש-אתה אשם" אינן הגיג של קופירייטר אנרכיסט, אלא מילותיו שלו.

עתה הוא מספר לנו צ'יזבטים על כך שלא העירו אותו בזמן? רומז שהסתירו ממנו מידע? נניח לרגע, רק לצורך הדיון, שכל זה נכון. מי אחראי על המערכת שמנעה ממנו מידע, שלא כיוונה את השעון המעורר לשלוש לפנות בוקר אלא רק לשש?

מכל אדם אחר אפשר היה לקבל אולי הסבר נפסד שכזה, לא ממנו. לא מהאיש שבמשך שנים כה ארוכות מטיף לכך שבישראל יש רק כתובת אחת לאחריות, אך ברגע האמת עורק מהמערכה, בורח ממילותיו שלו עצמו.

הן התיאוריה שלו היא כתב האישום היחיד שצריך להיות מוגש לעיון הציבור. תגידו שהאשם הוא במהפכה המשפטית או שתקראו לה "רפורמה" ותאשימו את קפלן. מה לנו מכל אלה אם במדינת ישראל יש מי שלימד אותנו שיש רק כתובת אחת לאחריות?

זכותו של נתניהו לחשוב כמו רבים מתומכיו שהוא האיש המתאים ביותר להנהגה. שרק הוא יוציא את ישראל מהבוץ שבו שקעה ויוליך אותה לאופק צבאי ומדיני מזהיר.

יש מי שיאמר "אשרי המאמין", אבל יש אחוזים ניכרים בציבור שסבורים ממש כך ומעניקים לו כמעט בכל סקר, התאמה גבוהה לראשות הממשלה (בעיקר כאשר משווים במידת התאמתו לתפקיד לעומת יריביו הקיימים והפוטנציאליים).

אינך סומך על בית המשפט העליון ועל נשיאו הנבחר כחוק? נניח לרגע שאפשר לקבל אפילו את הטיעון הזה, אבל גם אם כך הוא, מדוע לא להתייצב מול עם ישראל ולומר משהו כמו - אני האיש שאחראי על כל המערכת וגם משנפל פגם מהותי בתפקוד כל הכפופים לי, אני הוא זה שצריך לקחת את האחריות.

ואפשר אף שיוסיף: אני גם חושב שאני הוא היחיד שיכול לתקן - ועל כן אני מציב עצמי למשפטכם, משפט הציבור, לבחירתכם - ומבקש אמון מחודש להנהיג את ישראל הלאה.

האם גם לקיחת אחריות חלקית שכזאת, שנמהלת מיד בכך שהוא האיש הכי מתאים להנהגה חרף מה שאירע במשמרת שלו, היא למעלה מכוחותיו?
אם כן, הרי שכבר לא מדובר בפוליטיקה אלא בפסיכוזה.

שני אחראיים במדים ישבו מול מנהיגי הציבור בנגב המערבי, היכו על חזם, ציטטו כנגד עצמם את השאלה הנוראית ששאלו עצמם רבים מהנרצחים ברגעיהם האחרונים, לאמור: "איפה צה"ל?" והבהירו ביושר, הגינות ואומץ כי יישאו את הכישלון הזה על מצפונם עד יומם האחרון.
בלט בהיעדרו האיש שצריך לקחת אחריות גם על כישלונם-כישלונו. על אסוננו.