מחליף עניבה ומטרפד ועדת חקירה: מישהו רואה פה ראש ממשלה?

היום, כשאנו עדיין תחת התמונות העצובות והמרגשות מהלוויות שלושת בני משפחת ביבס, מפרסם צה"ל תחקירים שערך בנוגע לכישלון הנורא של 7 באוקטובר 2023.

באופן מדהים, פרטי התחקיר אינם חשובים. כלומר, הם חשובים מאוד לצבא שרוצה להבין איפה שגה מפקד א', איפה נכשל מפקד ב' - והיכן המערכת שמעליהם טעתה טעות פטאלית, זה כן, אבל ככל שאמורים הדברים בציבור הרחב, הרי שמדובר בשברי מילים שחשובה מהם היא המנגינה שעולה מהם.

למרבה הצער, אותה מנגינה לא מחדשת כמעט כלום, שכן כמה מסקנות שאפשר היה לקבוע כבר בשלהי אותו יום מר ונמהר.

מהן? ובכן הגוף המתוקצב ביותר בישראל, הגוף שבו אנו שמים את מבטחנו, הגוף שמרבית אזרחי ישראל מעניקים לו את השנים היקרות בחייהם: סבינו, הורינו, אנו, ילדינו ונכדינו, הגוף שבגינו אומרים לנו תמיד - עת אנו מתלוננים על אפסיותה של מערכת החינוך או על הפקקים בכבישים - "פה זה לא שווייץ" ומתכוונים לכך שיש לנו מערכת ביטחון רעבה שצריך להשביע בכדי לחיות. הגוף הזה כשל, כמעט קרס.

זה מדהים, זה מטורף, זה שומט את הקרקע מתחת לרגלי כל אזרח ישראלי - ולא רק תחת רגלי מי שהסתגרו במרחבים המוגנים, מתחננים לעזרה ולא מבינים מדוע הצבא, שבו שמו את מבטחם, אינו מושיט יד להצילם.

הלוואי שאפשר היה לפטר את הצבא הזה, להשאיר ממנו רק את המעטים שגילו גבורה עילאית באותו הבוקר ובשעות שבאו לאחריו, לשלוח לעזאזל את מי שנרדמו בשמירה. הלוואי. למרבה הצער, אין למדינת ישראל צבא אחר. לכן התיקון המתבקש כל כך לא יכול להתבצע באבחת חרב, אלא בצעדים הדרגתיים.

הנחקר אינו יכול להיות גם החוקר, זה ברור - ולזכות ראשי הצבא, בין אם הם המעטים שעדיין מכהנים בתפקידיהם ובין אם פרשו כבר ביוזמתם, ייאמר שהם הסכימו עם הקביעה הזאת כבר מהימים הראשונים למערכה.

המשפט האחרון הוא חשוב להבנת הסיטואציה שבה אנו נמצאים כיום: מהרגע הראשון סבר צה"ל כי עם כל הכבוד לתחקירים שהוא מבצע, מי שצריכה לחקור את הכשל היא ועדת חקירה ממלכתית. הוא עשה זאת גם בידיעה שייתכן שהמסקנות האישיות שיוסקו נגד ראשיו על ידי ועדה שכזאת תהיינה חמורות מכפי שמעלה התחקיר הצה"לי. סביר להניח שוועדה כזאת עשויה להסיק מסקנות אישיות כלפי דרגים שכלל לא נחקרו בתחקיר ה"מקומי" והפנימי.

עוד דבר שעשה צה"ל, אחרי שהשלים את התחקיר, היה להיפגש עם הקורבנות של הכשל הגדול שלו, להביט בעיניהם, להגיד בראש ובראשונה: כשלנו במשימה, סליחה - ורק אחר כך לנסות לחבר את הנקודות לכדי תמונה.

המשפט האחרון אמור להיות מובן מאליו, כלומר - מובן מאליו בכל מקום שאינו ישראל, שמנוהלת בידי חבורת אנשים בעלי מוסר ירוד עד כדי כך, שבעוד הצבא מכה על חזהו ומודה "אשמתי", הרי שהיא מנסה לנסח חוק פתלתל שיפטור אותה לא רק מאחריות אלא גם מראש מכל אשמה.

בניגוד לצה"ל, שלמרות כל כשליו נותר לו חוט שדרה מוסרי המודה שלא הוא הגוף שצריך לחקור ומקבל עליו את האחריות לכישלון המבצעי של אותו היום, בממשלת ישראל מתקיים מרוץ של בריחה מאחריות.

תכף נחזור למרוץ המתועב הזה, אבל קודם כל אי אפשר להירגע מהמראות שאיחדו אומה שלמה, שלעיתים נראית במבט מבחוץ כשסועה ומפולגת. תגידו שזה היה "אורנג'-ווש" וזה בהחלט יהיה נכון. רק שאנשים שלבשו אתמול את פריט הלבוש הכי כתום שיש להם בארון ויצאו לעמוד בשולי הדרכים תוך כדי שהם ממלמלים: "סליחה, סליחה", לפחות מכירים באחריות הקולקטיבית שיש לאיש כלפיו אחיו.

אם את המאבק, למשל, נגד ההפיכה המשפטית, היה מי שניסה לצבוע בצבע אחד ("רולקסים ומרצדסים", לא נשכח ולא נסלח) הרי שאתמול עמדו בשולי הכבישים אנשים מכל קצוות הקשת החברתית, הדתית, הלאומית והפוליטית.

היו מי שהתחפשו לבאטמנים, היו מי שנופפו בפילים ורודים, היו כאלה שקראו תהילים, אחרים הניפו דגלים, סרטים צהובים וסרטים שחורים שימשו בערבוביה עת שרו בקול חרישי אך צלול וברור את "התקווה". ספק אם היה מראה מרגש ומאחד מזה במקומותינו בכל שנות המדינה, בוודאי שבשנים האחרונות.

לרגע אחד התברר הפער בין הסקרים שמראים יותר משבעים אחוזי תמיכה בתיעדוף השבת החטופים על פני כל מטרה אחרת וקרוב לשני-שלישים שתובעים הקמת ועדת חקירה ממלכתית, לבין מה שעושה ממשלתם הנבחרת (אם כי זו נבחרה, הבה נשוב שנתיים וחצי לאחור, אם מישהו עוד מסוגל לזכור, כדי להחזיר את הביטחון האישי ולהוריד את יוקר המחיה. נשמע היום כמו בדיחה עצובה).

.

מה עשו חברי הקואליציה בשעה שמדינה שלמה עמדה חבוקה ומתייפחת? ראש הממשלה למשל, שאולם המשפט שאליו הועבר משפטו (על פי בקשתו) נמצא במרחק של עשרים צעדים מכיכר החטופים, נשא נאום בחירות מעל דוכן העדים וביקש לעמוד דקת דומייה.

משהזכירו לו השופטים שבאולם הזה הוא אינו ראש ממשלה אלא נאשם בפלילים, הוא ביטא "הזדהות" באמצעות החלפת עניבה. וואו, איזה רעיון גאוני! כנראה שלא סתם אומרים על האיש שהוא "ליגה אחרת"

לבל נטעה, מדובר בסך הכל בפעולת הסחה, ברימון עשן כתום שהושלך בפרצופנו כדי להסוות את הפעילות להקמת ועדת חקירה שתמנה הכנסת... או שמא מוטב שלא לקרוא לה אפילו ועדת חקירה, שכן מדובר במי שתקבל מראש את המנדט, לא לחקור אלא לטייח.

מדובר באותו אדם שהסביר לנו בצורה שאין מפורשת ממנה מדוע במדינת ישראל לא יכול להיות אחראי אחר - לא שר ביטחון ולא רמטכ"ל, לא ראש מוסד ולא ראש שב"כ, אלא רק ראש הממשלה.

נדמה שמעולם לא היה בציבוריות הישראלית, ספק אם במקום אחר, מישהו שמילותיו שלו הן כתב האשמה מפורש נגד עצמו. אם אין בהן די כדי להרשיע, אזי לפחות יש בהן בכדי לשים אותו בראש רשימת הנחקרים באותה ועדה. זו הסיבה היחידה לכך שהוא עושה ככל שביכולתו כדי למנוע את הקמתה.

נחזור לרגע למי שמשלמים בכל יום את מחיר הכישלון הצה"לי והעיוורון המדיני: החטופים בעזה, אלה שלפי הערכות יש ביניהם 24 אנשים חיים. מתנגדי העסקה כועסים כשמאשימים אותם בהפקרת החטופים לגורלם. הם מסבירים שעם כל הרגש שיש להם לחטופים ומשפחותיהם, הרי שהם מגינים על עם ישראל מפני 7 באוקטובר "הבא".

נכתב כאן בעבר וייכתב שוב לאלתר: 7 באוקטובר הבא יתרחש במוקדם או במאוחר. למה? כי כל עוד אין לנו קיום כמדינה עצמאית וריבונית אלא במרחב עוין שבו האויב משנה את פניו, אבל לא את שאיפתו היחידה - להרוג בנו ככל שיוכל ולהחריב את מדינת היהודים, תמיד תקרה איזו תקלה, איזה אסון, איזה מחדל שיאפשר להם הצלחה נקודתית.

אפשר לקוות שהיא לא תהיה קטסטרופלית בהיקפיה ובמאפייניה כמו אותה שבת שחורה, אפשר לקוות שצה"ל יידע להיערך אליה מבעוד מועד וכמובן - להגיב טוב יותר ומהר יותר, אבל לדמות שלא יקרה עוד כישלון מהדהד שיעלה במחיר אזרחים וחיילים? זה הרי כמעט כמו לקוות, בשיא גל הקור של שלהי פברואר, שבאוגוסט לא נשווע פה למעט קור. כלומר - כמעט נגד חוקי הטבע או לפחות נגד חוקי המזרח התיכון.

מה אפשר לעשות בכל זאת, כלומר מלבד להתפלל ולקוות שלא בנו יכה הברק? לנסות ולטייב ככל האפשר את תהליך הסקת המסקנות ממה שכבר אירע לנו. הן על דבר אחד אין עוררין: גם אם צה"ל לא יכול היה למנוע את הרעה שאליה הוליכה מדיניות שגויה שראתה בחמאס "פרטנר לאי הסכמה", הרי שהוא ודאי היה יכול למזער את ממדי הטבח.

בכמה? זאת לעולם לא נדע. כל מספר באחוזים בין 90 ל-10 יזכה. רק שאפילו אם נלך על האופציה הנמוכה יותר ונניח שאפשר היה להציל כ-10% מהנרצחים (הכוונה היא לאזרחים), הרי שמדובר על יותר מ-90 בני אדם. ראו עד כמה אנו נרגשים עם כל פדוי שבי, בפעימות שמונות חטופים אחדים בכל פעם, כדי להבין את משמעות הנתון הזה.

כלומר, אפשר להיות נגד שלב ב' בעסקה ונגד הכרזה מחייבת על הפסקת הלחימה בעתיד הנראה לעין, אבל אין איש שיכול להגיד שהוא נגד העסקה, בשם הצורך למנוע טבח עתידי - ובאותה נשימה להגיד שהוא נגד הקמת ועדת חקירה ממלכתית שמסקנותיה יצמצמו מאוד את נזקי הרעה הבאה שהיא בבחינת "בילט אין" במעשה הציוני, בשבתנו בארצנו בין חורשי רעתנו ומבקשי נפשנו.

עושה רושם שמרבית אזרחי ישראל מבינים זאת. שגם אנשים שבחרו בבנימין נתניהו, אולי אפילו כאלה שיבחרו בו שוב, כבר שבעו מהדרך הפתלתלה שבה הוא מוליך עם שדורש תשובה, רק כדי להימנע מהקמת ועדת חקירה. אחרת לא היינו רואים אנשים שלוקחים יום חופש מהעבודה, סוגרים את העסק, מוציאים את הילדים מבתי הספר, לובשים חולצות של נבחרת הולנד או של בני יהודה (בשתיהן הסמל הוא אריה), הקיר שתהיינה כתומות - ועומדים בשולי הדרך כהבעת סולידריות ובבקשת סליחה.

האם האיש שהפגין "הזדהות" בדרך של החלפת עניבה יכול להיות ראוי לאמונם? לא ננסה להכריע בסוגיה הזאת עתה, דבר אחד אפשר לקבוע: הוא עושה הכל כדי שהשאלה כלל לא תתברר, לא בבחירות ולא בוועדת חקירה.