ישראל נמצאת למעלה מ-500 ימים במערכה מורכבת, והנוער שלנו ניצב בעין הסערה. השנה האחרונה הציבה בפני תלמידינו אתגרים רגשיים וקוגניטיביים חסרי תקדים: התמודדות עם מלחמה בצפון, ציפייה דרוכה לשלב א' בעסקת החטופים, השמחה המעורבת בדמעות בשובם של חטופים חיים והכאב העמוק עם חזרתם של חטופים שנרצחו.
במציאות רגשית טלטלה כזו, תפקידה של מערכת החינוך להתאים את עצמה - להיות מצפן בסערה, ובמיוחד עבור תלמידי שכבות הבגרות הנדרשים להמשיך במסע האקדמי שלהם למרות הכל.
בעוד התלמידים שלנו חווים טלטלה רגשית, מערכת החינוך ממשיכה לפעול כמעט ללא שינוי בדרישותיה האקדמיות. בבוקר שבו הוחזרו גופותיהם של בני משפחת ביבס, משפחה שעם שלם התפלל לשובה, התקיימו בחינת בהיסטוריה של עם ישראל, כאילו מציאות החיים שלנו מנותקת מההיסטוריה שנלמדת בכיתות.
נוכח מציאות זו, עולה השאלה הבלתי נמנעת: האם מערכת החינוך, שתפקידה להכין את הדור הבא לחיים מלאים ומשמעותיים, יכולה להרשות לעצמה להתעלם מחוויית החיים העכשווית של תלמידיה? האם בחינות שינון הן הדרך הטובה ביותר להעריך הישגים בתקופה שבה המציאות עצמה מזמנת שיעורים עמוקים בהיסטוריה, באזרחות ובערכי אנוש?
למידה משמעותית בעת משבר - מחקר ומעשה
מעבר לשכל הישר המחייב התאמת הדרישות האקדמיות למצב החירום, מחקרים עדכניים תומכים בצורך בשינוי גישה חינוכית בעתות משבר. מחקר מקיף שפורסם בכתב העת לפסיכולוגיה חינוכית מאת (2020) על פרופ' אן מאסטן מאוניברסיטת מינסוטה, מצא כי למידה המשולבת בפעילות פרו-חברתית ובעשייה קהילתית בעת משבר מחזקת משמעותית את החוסן הנפשי של מתבגרים.
במקום להחזיק בדבקות בשיטות הערכה מסורתיות, האם לא היה מועיל יותר לתלמידינו להשתתף בפרויקטים משמעותיים לשיקום הטבע והקהילה, וללמוד דרכם היסטוריה, אזרחות וערכי חברה? האם תלמיד שמתעד סיפורי ניצולים מיישובי העוטף אינו לומד היסטוריה באופן עמוק ומשמעותי יותר מאשר בשינון תאריכים לבחינה?
קידום מיומנויות אוריינות דרך חשיפה לטבע
אחת הדרכים היעילות להתמודדות עם טראומה ומשבר היא באמצעות בניית נרטיב קוהרנטי, המאפשר מתן משמעות לאירועים כאוטיים. מחקר עדכני שפורסם ב-Journal of Happiness Studies (2023) על ידי Obeng, Kangas, Stamm, & Tolvanen בנושא "Nature-Based Interventions for Young People in Precarious Situations", מספק תמיכה מחקרית חזקה לגישה שלנו. המטא-אנליזה, שסקרה 49 מאמרים אקדמיים, הראתה כי התערבויות מבוססות טבע מקדמות רווחה בת-קיימא באמצעות יצירת קשר עם הטבע, חיזוק הקשרים החברתיים והפקת תוצאות ארוכות טווח.
באוניברסיטת חיפה פתחנו תוכנית חדשנית לקידום מיומנויות אוריינות דרך חשיפה לטבע וקהילה בבתי ספר יסודיים בשם "אי של הבנה", כאשר התוכנית מועברת הן בעברית והן בערבית ומגיעה לאלפי תלמידים ברחבי הארץ. התוכנית, שמומנה על ידי משרד החינוך, מציגה מודל חינוכי יעיל שהלוואי והיה מתרחב גם לבתי ספר תיכוניים, שכן היא משלבת באופן ייחודי בין רכישת מיומנויות אורייניות לבין חיבור משמעותי לטבע ולקהילה.
בתוכנית "אי של הבנה" גילינו שכאשר מאחדים שני כוחות ריפוי לתוכנית אחת - גישה גיבור הסיפור בתוכנית, ג'וזף קמפבל, בשילוב תרפיית טבע - ומיישמים אותם בהוראה בבתי ספר רגילים דוברי עברית וערבית, מתרחש שינוי עמוק לפדגוגיה של תקווה. מסע הגיבור של קמפבל מציע מבנה נרטיבי אוניברסלי שמופיע במיתוסים ובסיפורים מכל התרבויות, ומתאר מסלול של התפתחות אישית דרך אתגרים. קמפבל זיהה שלבים ברורים במסע זה: הקריאה להרפתקה, חציית הסף, מפגש עם מנטורים ואויבים, התמודדות עם אתגרים, גילוי כוחות חדשים, המשבר הגדול, הניצחון, ולבסוף השיבה הביתה עם תובנות וכלים חדשים לחיים. תבנית זו מספקת לילדים מסגרת להבנת חווייתם במצבי משבר ומאפשרת להם למקם את עצמם כגיבורים פעילים בסיפור חייהם, ולא כקורבנות פסיביים של נסיבות.
הממצאים מיישום התוכנית בבתי ספר דוברי עברית וערבית, מראים שהגישה המשולבת הזו משפרת בצורה מובהקת הן את התחושות והרגשות של התלמידים והן את הישגיהם האורייניים. יתרה מכך, נצפה שיפור משמעותי ביחסי מורה-תלמיד, יחסים שמחקרים רבים מצביעים על חשיבותם הקריטית לבניית חוסן. השינוי ניכר הן אצל המורים והן אצל התלמידים, ומוביל לבניית קהילה חסונה - בדיוק מה שנחוץ בתקופה זו.
תלמידה בת 10 מתוכנית "אי של הבנה" שיתפה: "למדתי שלמרות שיש קשיים לא צפויים בחיים ואפילו סערות גדולות, יש לי כוח להתמודד, במיוחד כשכולנו היינו יחד על האי הבודד. גיליתי שביחד אנחנו יכולים למצוא דרכים להסתדר גם כשהכל מסביב נראה מבולגן ומפחיד."
חינוך אנושי במיטבו בעידן ה-AI
העידן הנוכחי מציב בפנינו אתגר כפול: התמודדות עם משבר לאומי לצד מהפכה טכנולוגית. בינה מלאכותית עשויה לענות על שאלות ידע בשניות ספורות, מה שהופך את גישת השינון המסורתית למיושנת עוד יותר.
פרופ' יורם הרפז, מהמובילים בתחום החינוך בישראל, טוען במאמרו "חינוך בעידן המידע" (2023) כי "המיומנויות החיוניות ביותר שעל בתי הספר להקנות כיום הן דווקא אלה שהטכנולוגיה אינה יכולה להחליף: חשיבה ביקורתית, יצירתיות, אמפתיה, התמודדות עם אי-ודאות, וחוסן נפשי".
בעידן ה-AI, בניית חוסן רגשי, פיתוח חשיבה עצמאית ויכולת להתמודד עם אתגרים בלתי צפויים, הן אולי המשימות החשובות ביותר של מערכת החינוך. המיומנויות האלה נלמדות לא דרך שינון חומר לבחינות, אלא דרך התמודדות עם אתגרים אמיתיים, עבודת צוות ופרויקטים משמעותיים שמשלבים למידה עם עשייה.
פדגוגיה של תקווה: בית ספר בסערת החיים
התקופה המאתגרת שאנו חווים מזמנת לנו הזדמנות לחשב מסלול מחדש ולבנות מערכת חינוך שמותאמת לא רק למציאות הטכנולוגית של המאה ה-21, אלא גם למציאות הרגשית והחברתית המורכבת של תלמידינו.
מצופה ממשרד החינוך לגבש מדיניות ברורה ומקיפה להתאמת מערכת החינוך לתקופת חירום לאומית. מדיניות זו צריכה לכלול גמישות בדרכי הערכה, עם מעבר מבחינות מסורתיות לפרויקטים ולמידה מבוססת עשייה. כמו כן, יש לשלב מענה רגשי מובנה כחלק אינטגרלי מהתכנית החינוכית, לא כתוספת שולית. חיוני לפתח תוכניות המשלבות למידה אקדמית עם בניית חוסן וכישורי התמודדות, תוך יצירת הזדמנויות ללמידה דרך עשייה קהילתית ותרומה לחברה. לבסוף, יש לעודד רפלקציה ושימוש בכלים נרטיביים להבניית חוויות, כדי לאפשר לתלמידים להפוך את האתגרים שהם חווים לחלק מסיפור הצמיחה האישי שלהם. בוודאי שאין לתת לתלמידים לגשת לבגרויות כאילו לא מתרחשת סערה אמיתית בחוץ ועוד במודלם מיושנים של הערכה שאינם בונים מסוגלות או חוסן.
כפי שאמר ויקטור פרנקל, ניצול שואה ומייסד הלוגותרפיה: "כאשר איננו יכולים לשנות את הנסיבות, אנו נקראים לשנות את עצמנו". זוהי קריאתנו למערכת החינוך - לשנות את עצמה כדי לענות על צרכי השעה, ולהפוך את המשבר להזדמנות לצמיחה ולהתחדשות.
בימים של חושך וכאב, חובתנו לספק לדור הצעיר לא רק ידע, אלא גם תקווה, משמעות וכלים להתמודדות. זהו הרגע להנהיג פדגוגיה של תקווה - חינוך שרואה את המציאות במלוא מורכבותה, אך לא מוותר על החלום ועל האמונה ביכולתנו לבנות עתיד טוב יותר.
אנחנו קוראות למקבלי ההחלטות במשרד החינוך להקשיב לקולות מהשטח, לממצאי המחקר העדכני ולהוביל שינוי משמעותי בגישה החינוכית בזמן משבר. זו לא רק אחריותנו כלפי ילדינו היום, אלא גם השקעה בחוסן הלאומי של מחר.
פרופסור תמי קציר היא ראשת מרכז אדמונד י. ספרא לחקר המוח בלקויות למידה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, וד"ר אורלי ליפקה היא מרצה בחוג הנ"ל וחברה במרכז אדמונד י. ספרא.