זהו אחד הסיפורים המצמררים ביותר בהיסטוריה המודרנית: אישה ממשפחה מכובדת שנכלאה בחדר אפל במשך רבע מאה, רק משום שהתאהבה בגבר שמשפחתה לא אישרה. סיפורה של בלאנש מונייה, שנחשף ב-1901, זעזע את צרפת והפך לסמל לאכזריות שיכולה להתחבא מאחורי חזות אריסטוקרטית.
משפחה מכובדת עם סוד נורא
משפחת מונייה התגוררה בפרבר האמיד של פואטייה שבצרפת. לואיז מונייה חיה עם שני ילדיה, בלאנש ואחיה הבכור מרסל, לאחר פטירת בעלה אמיל. אמיל מונייה היה אחראי על פקולטה לאמנויות מקומית ונהנה מקריירה מכובדת וארוכה. מרסל, בנם, היה בוגר בית ספר למשפטים והתפרסם בזכות עבודתו כפקיד מנהלי בקומונה של פוז'ה-טנייה.
לואיז מונייה הייתה אישה מהחברה הגבוהה ונודעה בפעילותה הצדקנית. היא זכתה בפרס מיוחד על תרומותיה הנדיבות לעיר, מה שהעצים את הניגוד הטרגי למעשיה הנוראים. על פניו, המשפחה הייתה מכובדת לחלוטין ואף אחד לא יכול היה לנחש את הסוד האפל שהסתירו.
מה קרה לבלאנש?!
בלאנש מונייה נולדה ב-1849 והייתה אשת חברה שתוארה כ"עדינה מאוד ובעלת אופי טוב" ובעלת יופי רב. ב-1876, כשהייתה בת 25, היא התאהבה בעורך דין מבוגר ועני, שהוריה לא אישרו. לואיז מונייה סירבה לאפשר לבתה להינשא לגבר שראתה כ"מתחת לרמתה", שכן המשפחה נשאה שם טוב שהיה עליה לשמור בכל מחיר.
הוויכוחים בין השתיים נמשכו ימים, כששתיהן מסרבות להיכנע. כשלואיז הבינה שבלאנש לא תיסוג, היא נקטה בצעד חמור וכלאה את בתה בחדר קטן בעליית הגג. בתחילה אמרה לבלאנש שהיא לא תשוחרר עד שתסיים את הקשר ותבחר גבר מתאים לנישואין. היא ציפתה שבלאנש תתעשת, אך בלאנש עמדה על שלה.
בלאנש נעלמה מעיני הציבור, ולואיז סיפרה כי בתה יצאה למסע או עברה לחו"ל. עם הזמן, אנשים הפסיקו לשאול עליה, והאמת המזוויעה נותרה חבויה.
המכתב שחשף את הזוועה
במשך 25 שנה, איש לא חשד בדבר, עד שמכתב אנונימי חשף את האמת. במאי 1901, התובע הכללי של פריז קיבל מכתב מוזר שטען כי אישה מוחזקת בשבי בבית ברחוב ויזיטסיון 21 בפואטייה. תוכנו היה מחריד: "אדוני התובע הכללי, יש לי הכבוד ליידע אותך על מקרה חמור במיוחד. אני מדבר על רווקה הכלואה בבית של מאדאם מונייה, סובלת מתת-תזונה חמורה, חיה על מצע מרקיב במשך עשרים וחמש השנים האחרונות, במילים אחרות, בתוך הצואה של עצמה".
המשטרה ראתה במכתב תרמית אפשרית, אך זיכרונו של שוטר על היעלמותה של בלאנש לפני 25 שנה הכריע את הכף. הם החליטו לחקור את המקרה ביסודיות.
הגילוי המטלטל
ב-1901, הרשויות הגיעו לבית המשפחה. הדלת הקדמית הייתה נעולה, והמשטרה נאלצה לפרוץ אותה, מיד כשנרשם ריח נורא. למרות ניסיונות המשפחה לעכבם, השוטרים המשיכו לחקור ומצאו דלת נעולה בקומה העליונה, שממנה בקע ריח מחריד. מאחוריה היה חלון מכוסה בווילונות כבדים ותריס.
כשפרצו לחדר, נגלה מראה בלתי נתפס: באפלה מוחלטת, בין לכלוך וזוהמה, שכבה בלאנש. האור חשף שאריות מזון רקוב, צואה וחרקים סביב האישה הכחושה. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו מחוץ למשפחה ראה אותה מאז 1876, והפעם הראשונה שראתה אור שמש.
בלאנש, שהייתה אז בגיל העמידה, שקלה כ-25 קילוגרם בלבד ולא יכלה לקום לשירותים, כך שהייתה מוקפת בפסולת של עצמה. היא שרדה על שאריות מארוחות המשפחה, קליפות צדפות ולחם רקוב. מאוחר יותר התברר כי מטפלים ורופא ידעו על מצבה אך לא דיווחו.
קצין שגילה אותה תיאר: "האישה האומללה שכבה עירומה לחלוטין על מזרן קש רקוב. סביבה נוצרה שכבה קשה של צואה, שאריות בשר, ירקות, דגים ולחם רקוב. ראינו גם קליפות צדפות וחרקים שזחלו על מיטתה".
היה זה נס שהיא שרדה. הרשויות העבירו אותה לבית חולים ועצרו את אמה ואחיה. צוות בית החולים ציין שבלאנש אמרה שהיה "נפלא" לנשום אוויר צח.
צדק חלקי: המשפט שזעזע את צרפת
לואיז מונייה הודתה מיד בכליאת בתה, וטענה כי עשתה זאת משום שהמחזר של בלאנש, עורך דין עני, לא היה "ראוי". בלאנש סירבה לוותר על אהבתה, ונכלאה כעונש. בזמן כליאתה, אהובה נפטר ב-1885 מבלי לדעת מה עלה בגורלה.
לואיז מתה בכלא שבועיים לאחר מעצרה, לאחר שהלחץ מהתקשורת ומהמון זועם החמיר את מחלתה. מרסל, אחיה של בלאנש, סייע לאמו והיה מעורב בכליאה. הוא גר בבית ממול ובילה זמן רב בבית המשפחה, אך לא עשה דבר לשחרר את אחותו.
הציבור הצרפתי היה מזועזע לגלות שמרסל ידע על מצבה ולא התערב. הוא נידון תחילה ל-15 חודשי מאסר, אך זוכה באופן מפתיע לאחר שטען שבלאנש לא רצתה לעזוב את החדר ואף נהגה באלימות. טענותיו עוררו זעם ציבורי, אך הוא יצא לחופשי.
הסוף הטרגי: חייה האבודים של בלאנש
למרבה הצער, בלאנש לא הצליחה לשוב לחיים נורמליים. הנזק הנפשי משנות הבידוד היה חמור, ובמונחי התקופה היא אובחנה כסובלת מ"שיגעון". היא בילתה את שארית חייה במוסד פסיכיאטרי בבואה, שם נפטרה ב-1913, בגיל 64.
סיפורה של בלאנש כיכב בכותרות בצרפת, בליווי תמונות מטרידות של גופה השלדית. שרידותה נחשבה לנס, למרות היחס הברברי שסבלה.
החלק הטרגי ביותר בסיפור הוא שרבים כשלו בהגנה עליה. מטפלים, רופא ואחרים ידעו על מצבה אך שתקו. לעולם לא נדע מי כתב את המכתב האנונימי שהציל אותה, אך ללא המכתב, בלאנש ככל הנראה הייתה מתה בשביה.
סיפורה של בלאנש מונייה השפיע עמוקות על התרבות הצרפתית. הסופר אנדרה ז'יד השתמש בו כבסיס לספרו "האסירה מפואטייה" (La Séquestrée de Poitiers) מ-1930, שבו אישה צעירה נכלאת על ידי אמה בשל אהבה אסורה.
אם יש סוף טוב לסיפור, הוא שבלאנש חולצה וזכתה לחיות את שנותיה האחרונות בשלווה יחסית, רחוק מהכלא המחריד שבו בילתה את רוב חייה הבוגרים. סיפורה נותר תזכורת מצמררת לאכזריות שיכולה להתרחש בתוך משפחות, ולחשיבות ההתערבה במקרים של חשד להתעללות.