הגיע הזמן שנפסיק לשקר לעצמנו: "שבעה באוקטובר הבא" כבר כאן

התמונות שמגיעות אלינו מעזה, למשל של טקסי החזרת החטופים, הגופות או אילוץ חטופים חיים לצפות בהם, מרתיחים את הדם. לחמאס יש מטרות מגוונות בצילום ובהפצה שלהם, לצרכי פנים, לצרכי חוץ בגוש הפאן-ערבי - וכמובן, כתעמולה מול הישראלים.

ספק רב אם האחרונה הושגה, שכן גם ישראלים שוחרי שלום שהיו עשויים "להסתפק" בהחזרת החטופים וברגיעה קודם לכן, מאוחדים עתה בדעה עם חבריהם מימין, לפיה אין יותר מדי "בלתי מעורבים" בין תושבי עזה, בדרך לחיסול חמאס.

זו תמורה חשובה בדעת הקהל הישראלית, שמסבירה מדוע התקווה הגדולה של מה שנותר מהשמאל הישראלי, הסתדרה בשלשות מאחורי גבו של גנרל בדימוס (יאיר גולן) ועשויה להפוך את מה שהתגלה בחפירות בין שרידי העבודה-מרצ למפלגה גדולה יותר (כך לפחות על פי הסקרים) מהמפלגות הוותיקות יותר של יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ובני גנץ, האיש שעד לא מזמן נתפס כאן כאלטרנטיבה מוחשית ומידית לנתניהו (אפרופו סקרים).

כלומר, לנגד עינינו נפרד מחנה השמאל אם לא מהתקווה שעוד יבוא שלום עלינו, אזי לפחות מהשאיפה להשיגו בעתיד הנראה עין. בשוליו נותרו אמנם כמה פעילים שממחזרים סיסמאות סיקסטיז בשולי המחאות בקפלן (ונראים פתטיים כמו קשיש עם ג'וינט), אבל הרוב השפוי, זה שסבור שרק פתרון מדיני יהווה את סיום מלחמת העצמאות שלנו - ותלה תקוות בכל מני מנהיגים פלסטיניים שהצטיירו כמתונים ובכל מני "יוזמות שלום", צופה מתוך שאט נפש בתמיכה הגורפת בחמאס בקרב הפלסטינים ולפחות בינו לבין עצמו מודה שצדק כל מי שגרס שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר.

אלא שממש כמו מה שמתחולל באגף שכונה פה פעם שמאל "ביטחוניסטי", כך נדרשת התפכחות גם בימין הרציונלי. בחלקים הסהרוריים שלו, תמונת מראה (שגזענות דתית מחליפה בה שנאה עצמית) של בני דמותו בשולי השמאל, היא לא תחול לעולם. איפה כן יש ציפייה לתמורה? בחוגי הימין השפוי, אלה שמרגישים צודקים אבל תובעים מהממשלה ומצה"ל לסיים את השמדת חמאס, גם אם אינם חשים בנוח מול נאומי המלחמה של שני הלוחמים המהוללים, סמוטריץ' ובן גביר.

שלב ב' בעסקה, הם אומרים ומתכוונים לכל מילה, יקרב אלינו את "7 באוקטובר" הבא. לכאורה יש לוגיקה מאחורי הטיעון הזה: הנה שחררנו יותר מאלף מחבלים בעסקת-שליט, רובם חזרו לעסוק בטרור, חלקם היו בין מנהיגי חמאס שהוציא לפועל את המתקפה הרצחנית.

למה רק לכאורה? כי 7 באוקטובר, על גלגוליו השונים, טבוע בהיסטוריה של עם ישראל מרגע שהחליט לשוב לארץ אבותיו. כבר יותר ממאה שנים שאנו מתמודדים עם פרעות של מי שלא מסוגלים להסכין עם נוכחותנו כאן. תקראו לזה תרפ"א, תרפ"ט או תרצ"ח.

תלאימו את הטבח ותקראו לזה "מלחמה", שסבבים שלה נמשכים מאז שלהי 1947 ועד היום. התפארו בכוחו האדיר של צה"ל ותגלו שהניצחון המזהיר במלחת ששת הימים לא מנע את ההלם המוחלט של מלחמת יום הכיפורים, ממש כמו שתהליך השלום שבא בעקבותיו, לא מנע את המלחמות והנופלים שבאו אחריהם.

האזנה לרשתות הקשר של חמאס באותה שבת איומה ונוראית, מלמדת שאין שום הבדל בין נרצחי היישוב היהודי בחברון במאורעות תרפ"ט, לבין הנרצחים בניר עוז, כפר עזה ובארי. לא מצביעי ליכוד והציונות הדתית ולא מצבעי העבודה ומרצ באו לחפש הרוצחים, אלא יהודים. תנועת ההתנחלות שהם ביקשו להכחיד אינה זו של גוש אמונים, אלא של הציונות בכללה.

אם יש למישהו פטנט שיכול להפוך את השאיפות הלאומיות של ערביי ארץ ישראל, כשהן מתודלקות ברוח האסלאם הקיצוני מלוב ועד תימן, מאיראן ועד אלג'יר, שיקום. אם לא, הגיע הזמן שניפרד ממשאלות לב לפיהן אפשר לכונן כאן שלום של איש תחת תאנתו וגפנו, או להיפך - לנצח ניצחון סופי ומוחלט באיזו מלחמת גוג ומגוג.

אין הכוונה כאן לנסח אסטרטגיה ישראלית למאה השנים הבאות בתולדות התנועה הציונית - על זאת ראוי להתדיין, להתווכח ואף לריב (בגבולות השיח הדמוקרטי), אבל יש כאן קריאה להיפרד מרעיונות ילדותיים או לכל הפחות נאיביים (ובהקשר הזה מי שחולם על ניצחון מוחלט הוא נאיבי ממש כמו מי שחולם על פתרון מדיני).

יש כאן דרישה להבין שמדיניות ישראלית אפקטיבית תשען תמיד על צבא חזק והפגנת כוח באזור שמבין רק את השפה הזאת, לצד אופק מדיני, כלומר משהו שיציע עתיד טוב יותר למי שמוכן - לא רק להגיד שהוא רוצה לחיות עמנו בשלום, אלא אף לחנך את ילדיו בהתאם.

עד אז עלינו להפנים שבסכסוך מתגלגל, כזה שאינו ניתן לפתרון מלא באמצעות מלחמות או יוזמות שלום, יהיו גם ניצחונות מזהירים - מגדולים כמו מלחמת ששת הימים ועד לנקודתיים כמו מבצע הביפרים, ממש כשם שיהיו בו גם כישלונות צורבים שמשמעותם תהיה אובדן חיי אזרחים וחיילים.

זה לא אומר אגב שבגלל שיהיו כאן בהכרח, בעוד עשר שנים או בעוד חמישים שנה, עוד "שבעה באוקטוברים" עתידיים, אנחנו צריכים לקבל את המחדל כגזירת גורל (כמו שעשה נגיד מפכ"ל המשטרה).

לא ולא: עיוורון מדיני אפשר את התעצמות חמאס, מחדל צבאי אפשר את הפיכת תקריות גבול שיכלו להסתכם בכמה עשרות חללים (נורא לכשעצמו) לטבח שייזכר לדיראון עולם ושלא יסתיים, הלכה למעשה, כל עוד נותרו חטופים בשבים.

לכן עלינו לחקור ולהבין את הכשלים, הן בקרב מדינאים והן בקרב גנרלים, כדי לצמצם ככל שניתן את פגיעתו של "שבעה באוקטובר הבא", שעצם התרחשותו היא נתון מובנה בסכסוך שנמשך כבר מעל למאה שנים.

כשלנו בניהול הסכסוך והתמונות הנוראיות של בנינו מושפלים בעזה, הם מחיר הטעות. רוצים לפתור אותה בסיסמאות ילדותיות? ספרו מה יקרה מעתה בעזה שלא קרה בה במשך 16 חודשים, מבלי להשתמש במילים "ניצחון", "מוחלט", "שערי" ו-"גיהינום".

רוצים לספר שנוכל לשחרר את החטופים במהירות, אבל גם להשמיד את חמאס? ספרו לי איך בדיוק נפר "בעוד שנה או שנתיים" את הסכם הפסקת הלחימה שיהיה מגובה בערבויות של כל העולם המערבי, בראשות ארה"ב.

אין בעיה שנשקר לאויב שראוי שימצו כל נשק אפשרי בלחימה אתו, גם במחיר צמאי הדם שנקראים "בלתי מעורבים" בחברה האזרחית-לכאורה שהצמיחה אותו מתוכם - ובלבד שנפסיק לשקר לעצמנו.