שנה מלאה להיעלמותה של היימנוט קסאו. שנה חלפה מאז היום שבו ילדה בת תשע יצאה לשחק מחוץ לביתה ולא שבה אליו - לא רק שלא שבה, אלא שאיש אינו יודע מה עלה בגורלה. נעלמה.
בואו נשחק משחק אסוציאציות קצר, הנושא הוא "ילדות שנעלמו": אני אתן לכם שם, נניח מדלן מקאן - ואתם נסו לתאר אותה בבקשה. כן, עם מדלן מקאן זה קל: ילדה בת ארבע, שיער בצבע בלונד בואכה דבש, עיניים גדולות שכאילו שואלות על מה ולמה יש רוע בעולם הזה, שבולע ילדות בנות ארבע.
רובכם תוכלו (אם לא מיד אזי אחרי ריענון קצרצר לזיכרון), להיזכר גם בפרטי המקרה: הילדה שהתה עם הוריה, זוג בריטים - מה שנקרא "אפר קלאס", באתר נופש בפורטוגל - ונעלמה.
תחילה חיפשו אחריה, אחר כך חשדו בהורים, בכנופיית פורצים שפעלה באזור ועוד השערות מוזרות - ובשנים האחרונות צץ לו שם של פדופיל גרמני, אבל החיפוש אחריה לא נשלם. עכשיו אבקש מכם לדמיין את היימנוט קסאו. מה אתם רואים בעיני רוחכם? גם אם אתם נמנים על מי שעוד זוכר, הרי שאם לא עשיתם שקר בנפשכם, אזי רובכם ענה משהו בסגנון של: נו, הילדה האתיופית הזאת שנעלמה בצפת.
במילים אחרות: אם איתרע מזלך להיעלם, להיחטף או חלילה - להירצח בעודך ילדה, גם אז מוטב שתהיי בלונדינית עם עיניים כחולות ממעמד גבוה בבריטניה, ולא בעלת גוון עור שחור מתחתית העשירון התחתון בגליל העליון.
אני מתנצל אם הפסקה האחרונה היא בבחינת בעיטה בבטן, אבל כלל ראשון לתיקון שאין חיוני ממנו הוא הכרה בעוול: השנה היא 2025 ועדיין העולם הזה הוא מקום טוב יותר לבהירי עור ושיער מאשר למי שקצת פחות, גם כשההקשר הוא טראגי.
בינתיים בישראל: פשעים נגד חסרי ישע מתבצעים בכל מקום ובכל עת: אורון ירדן נחטף (1980) מסביון, אחד הפרברים היוקרתיים בארץ, למטרות כופר - ונרצח על ידי צבי גור. בין לבין עמדה מדינה שלמה על הרגליים - והיא נעמדה שוב כחלוף שנים רבות, עת עמד על הפרק קיצוב עונשו של גור (שמת לאחר שריצה 41 שנות מאסר). כלומר, המודעות הציבורית הגבוהה לא הצילה את אורון מרצח, אבל שמרה על הפרשה בחיים לאורך השנים.
שנה לאחר מכן, נעלם ילד חיפאי, ישראל נולמן, הוא נחטף ונרצח. נולמן, צעיר ממני בשנים אחדות, למד בבית הספר היסודי שלי, "בארי" שבשכונת נווה שאנן בחיפה. עד לגילוי האמת המרה לא פסקו החיפושים לרגע. ברציחתו הורשע משה עזריה, מוגבל בשכלו. ספקות התעוררו בנוגע להרשעה, אך לא היה בהם די בכדי להביא למשפט חוזר.
ב-1983 נחטף דני כץ משכונת דניה בחיפה. גם הוא נרצח באכזריות. לימים התעורר, גם בתיק הזה, ספק בנוגע להרשעת רוצחיו. הם נשפטו שוב, והורשעו בשנית. לדיונים בבית המשפט בחיפה הגיעו שוב ושוב פעילי "כך". ש', חבר ללימודים, צילם תמונות שהצליח למכור, מדי פעם, לאחד המקומונים בעיר. כך התוודעתי לקשר ההדוק שבין התנועה הגזענית והאלימה לתקשורת שאותה היא מקפידה להשמיץ, אבל זה באמת כבר עניין אחר.
השם הוא אלמלח
אפשר להמשיך ברשימה הזאת עוד ועוד ולהזכיר שמות כמו נאווה אלימלך, בעצם שם משפחתה היה אלמלח, אבל הוא שובש בתקשורת. היא נרצחה בשנת 1982, אחרי שנעלמה בדרך לבית חברתה בבת ים. חלקי גופתה המבותרת נמצאו בצפון תל אביב ובהרצליה, אך הרצח שזעזע את המדינה לא פוענח עד היום.
חנית קיקוס הייתה מבוגרת יותר, בת 17. היא נעלמה ב-1993, נאנסה ונרצחה. סלימאן אל עוביד הורשע באונס וברצח, אבל ב- 1995, נתגלתה גופתה הרחק מהמקום בו הודה אל עוביד כי השליך אותה. דיונים נוספים, חקירות וערעורים על ההרשעה לא הובילו לזיכוי, אבל תחושת אי הנוחות גרמה להמלצה לקצר את תקופת המאסר בשש שנים ואל עוביד שוחרר. אביה של קיקוס המנוחה אמר אז שהוא חש הקלה, שכן ברור שאל עוביד אינו הרוצח של בתו.
אפילו תיק תאיר ראדה, משנת 2006 לא פוענח הלכה למעשה, עת שוחרר מהכלא מי שהורשע ברצח, רומן זדורוב, בפרשה שהסעירה את ישראל ושהסתעפויות שלה נדונות בבית המשפט עד עצם היום הזה, כ-19 שנים לאחר המקרה.
היררכיה של סבל
הכרוניקה האכזרית הזאת, של מקרים בהם ילדים וקטינים נפלו קורבן למעשי רצח, אינה מבשר טובות גם לתיק של קסאו - וכמובן שבמקרה שלה אפשר להתפלל שלפרשה יהיה אפילו סוף טוב. הלוואי.
למרות זאת, הכלל ברור: ככל שאתה מקושר יותר, עשיר יותר, כך אתה זכיר יותר. חלק מזה נעוץ באמצעים שיש להורים, חלק בקשרים הטובים שיש להם בקרב התקשורת ובקרב מקבלי ההחלטות.
המקרה של תאיר ראדה הוא יוצא דופן, ככל הנראה בגלל הספקות שהתעוררו בנוגע להרשעה. שימו לב שבמקרים שבהם הוטלו ספקות שכאלה, היו האשמים או האשמים-לכאורה משולי החברה.
אבל לא רק בפלילים עסקינן, כי בואו נאמר בפשטות: גם אם נחטפת חלילה על רקע לאומני, מוטב שתהיה גלעד שליט ולא אברה מנגיסטו.
הכוונה אינה להשוות בין אסון לאסון ברמה האישית - נאחל לשני פדויי השבי, זה ששוחרר לפני 13 שנים וזה ששב רק בשבת האחרונה, שלפניהם עוד שנים טובות ורבות, שישכיחו מהם במשהו את אימי השבי - אלא רק למרחק מהמיינסטרים הישראלי. אפילו נאווה אלמלח נחרטה בזיכרון כאלימלך, אל תגידו בבקשה שאין לזה קשר לעורכים שעבורם אלמלח-אלימלך היה היינו הך - נו, ההיא מבת ים (במלעיל).
בחזרה לשליט-מנגיסטו: למשפחת שליט היו את כל הקשרים והאמצעים הנכונים לחולל מאבק ציבורי אדיר למען גלעד שלהם (ורק כדי שלא יובן אחרת: כל הכבוד להם!). למשפחת מנגיסטו יש קצת פחות אמצעים, בלשון המעטה. לכן בעלי תפקידים העזו לדבר אליהם בהתנשאות, לכן ההודעות הרשמיות והדיווחים בתקשורת הדגישו שוב ושוב שמדובר באדם מעורער בנפשו (נניח שכן, אז מה? במה שונה מחלת גוף שהפכה חטופים אחרים למקרים "הומניטרים" ממחלת נפש?) או במי ש"חצה ביוזמתו" את הגדר לעזה (רגע, אם הוא מעורער בנפשו, האם אפשר לייחס לו "יוזמה" שכזאת?!).
פה ושם נערכו הפגנות למען שחרורו, מעט מדי ובדרך כלל על ידי יוצאי אתיופיה, שמטבע הדברים הייתה להם רגישות מיוחדת למקרה. גלעד שליט הפך בקלות ל"ילד של כולנו". מנגיסטו היה ונשאר "אתיופי".
אתם יודעים מה? בואו נהמר: אלמלא היה מתחולל טבח שבעה באוקטובר שחטופים רבים בצידו, כנראה שמנגיסטו היה נמק בשבי עוד 11 שנים (נשבה ב-2014). המנוולים מחמאס ראו בכל החטופים בבחינת יהודים. אנחנו הם אלה שנושאים בעוון ההפרדה הגזעית ביניהם.
בין דם לדם
כמה מהדורות חדשות נפתחו בעניינה של היימנוט? תגידו "מלחמה" ונשיב שאתם עושים לעצמכם חיים קלים. את הפרקים המצמררים בקורותיהם של הביבסים, אמא ושני ילדיה, ג'ינג'ים קטנים ומתוקים, מלווה מדינה שלמה (בצדק שאין גדול ממנו!) בדמעות שנעו בין אימה לתקווה - וממנה ליגון וזעם. זעקת משפחתה של היימנוט, שהלוואי ותענה סוף סוף, נותרה אילמת.
אפשר לכעוס על התקשורת שמפלה בין דם לדם, בין גזע לגזע, בין צבע עור לצבע עור. זה אולי נכון, אבל רק בתנאי שהכעס הזה שמאשים את התקשורת לא יהיה תחליף לחשבון הנפש שצריך כל אחד מאתנו לערוך ברמה האישית.
אפשר לכעוס גם על משטרת ישראל שאינה מצליחה למצוא קצה חוט (רק בשבועות האחרונים הודיעה שהחקירה תימשך באתיופיה, אבל לא פירטה או נימקה), אבל רק בתנאי שנזכרים כי במרכז רוב המקרים הלא מפוענחים של היעלמות בכלל - והיעלמות של קטינים בפרט - עומדים אנשים מוחלשים. לפחות בשני התיקים הפתוחים מהעת האחרונה, עסקינן בנער חרדי ובילדה ממוצא אתיופי, שניהם נראו לאחרונה באזור צפת, שכבר זכתה לכינוי "משולש ברמודה הישראלי".
יביט כל אחד מאתנו בילדיו שלו, ואחר יתפלץ: ילדה בת תשע נעלמת מסף ביתה לאור יום - ובמשך שנה אין לאיש אפילו קצה חוט, אפילו חשד סביר, אפילו השערה מבוססת באשר לגורלה. במקרה שלה, כבר כתבנו - ובניגוד למקרים שפורטו כאן, אפשר עדיין לייחל לסוף טוב, אלא שאם למדנו משהו מתיקים שבהם הראייה היחידה שנוספת לחקירה היא הזמן, הסיכויים לכך פוחתים ככל שהוא חולף - הלוואי שנטעה, הלוואי שהכלל הזה שנתמך בסטטיסטיקה מוצקה, יתברר הפעם כשגוי.
בינתיים, אנא עשו עמה רק חסד קטן: הביטו רגע בתמונה של היימנוט, בת תשע בהיעלמה. עצמו את העיניים ופתחו אותן שוב, בבקשה חזרו על המעשה כמה פעמים עד שהקלסתרון ייחרט לכל אחת ואחד מאתנו בזיכרון. יכול להיות שזכר פני הילדה שנעלמה לא יצליח להשיב אותה אל חיק משפחתה, אבל אולי, רק אולי, הוא יאפשר לנו להביט במראה בפנינו שלנו, אלה שעתה מכסה אותם כלימה על שאנו זוכרים איך נראתה מדלן מקיין, אבל כששואלים אותנו על היימנוט קסאו, אנחנו מקמטים את המצח ואז אומרים משהו כמו: "אה, נכון, האתיופית, כבר גילו מה קרה לה?".