לנוכח ארבעת הארונות השחורים שהוצבו על הבמה, מאחוריהן התמונות של שירי, כפיר ואריאל, כשברקע מוסיקה צוהלת וקהל צופים משולהב, עומדות מילותיו של חיים נחמן ביאליק, שנכתבו לפני 122 שנים: "וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!/ נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן/ עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן -/ וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!".
המילים פולחות הלב, שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, מאז נכתבה הפואמה "על השחיטה" בעקבות פרעות קישינב, שוב רלוונטיות יותר מתמיד. תחושת האובדן, הזעזוע והכאב הקולקטיבי, נוכח פגיעה באזרחים חפים מפשע, פילח את לב אז, ופוצע אותו עד זוב דם היום.
ולצד האבל על מותם של שני פעוטות רכים ואימם, וגבר מבוגר ושוחר שלום, מתעורר הכעס והרצון להיפרע ממי שהפרו באכזריות את חוקי הבסיס של כל הדתות, של האנושות האוניברסלית באשר היא, שלא פוגעים בילדים, נשים ומבוגרים.
יש שיטענו, שזו לא העת לנקמה, אלא לדמעות. הנקמה שמציע ביאליק אינה רגילה, אלא משהו כביר, שמעבר למידה כנגד מידה. הוא אומר, "יקוב הדם את התהום", צדק משמיים, ציווי אלוהי, חזק מכל אדם, שחייב להיעשות עם הרוצחים הנתעבים, משימה שהיא חלק מהאחריות הקולקטיבית כעם.
עולות וצפות שוב ושוב, תמונות האם המבוהלת, חובקת שני פעוטות רכים בזרועותיה, צועדת יחפה על החול של חאן יונס, עטופה בפיסת בד, מובלת על ידי ארבעה גברים חמושים, נעלמת לתוך הנצח. ולמולן המחבלים צמאי הדם, שעמדו כגיבורים בשורות הראשונות של טקס האימה, ואספסוף "הבלתי מעורבים", שהביא את ילדיו הקטנים לצפות ברוע, שהפך בפלנטה המקבילה מעבר לגדר לאירוע לכל המשפחה, שחוזר על עצמו שבוע אחר שבוע ואף אחד לא מחמיץ.
אם מישהו היה צריך הוכחה שאין בלתי מעורבים בעזה, הוא קיבל אותה היום. אף חברה בעלת מצפון מינימלי לא היתה מרשה לעצמה לשתף פעולה עם ריטואל ברברי ומתועב כזה. ולכן, צריך לבוא עם כל אחד ואחד מהם חשבון.
כרגע ידנו כבולות, יחד עם אלה של היקרים לנו שנמצאים במנהרות, התלויים בחסדי הקלגסים אטומי הנשמה, שמתעללים בהם. קודם צריך לדאוג לשלומם ולחלץ אותם מהתופת. אחר כך, גם אם כעבור שנים רבות, מחוללי הזוועות ישלמו את המחיר הכבד, גם אם יתקרר בינתיים.
בתי הדין הבינלאומיים שוחרי השלום לכאורה, ושופטיהם עטויי הגלימות, לא ימנעו מאיתנו להשיג את הצדק הזה, גם האו"ם, שמתעלם מהפשעים הנוראיים כבר שנה וחצי, ושולח את צוותי הצלב האדום, המשתפים פעולה עם הרוצחים ומסייעים להלבין את פשעיהם, וארגוני הנשים ששמרו על שתיקה מול האונס ורצח האימהות, וארגוני הילדים, בהם יוניסף, שלא הרים זעקה על שני תינוקות מתים. מצפונם לא ינקה עולם.
ידענו לבוא חשבון עם הנאצים, עד האחרון בהם, ונדע לבוא חשבון עם כל מי שפגע באזרחנו תמי הלב. לא נמחל על האחריות הקולקטיבית של כל אלה שעמדו מנגד ולא הושיטו יד לנטבחים והצילו את ההולכים אל מותם.
"וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;/ אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה/וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקו", כתב ביאליק ואנחנו נחרה ונוסף אחריו, לא נשכח, לא נסלח, ולא נשקוט, עד שאחרון המחבלים ואלה שסייעו להם, ימחו מעל האדמה הזאת.