רוקדים סביב ביפר הזהב: המלחמה שבה איבדה ישראל את עצמאותה

אחת הידיעות הבולטות בחדשות אמש, מיד לאחר השמחה על פרסום שמות החטופים שישוחררו בשבת - ובמקביל, הזעזוע ממה שעלול להתברר על גורלה של משפחת ביבס - הייתה החלפת העומדים בראש הצוות שמנהל את המגעים מול חמאס.

הידיעה הזאת גרמה לדאגה רבה בקרב משפחות החטופים, עוררה זעם במערכת הביטחון והפכה מיד, כרגיל במקומותינו, לבשר תותחים במלחמה הבלתי נגמרת בין תומכי נתניהו למתנגדיו. העניין הוא שהלכה למעשה, אין לה חשיבות.

רגע, איך יתכן שלעניין שעל פי כל סקר אפשרי עומד בראש מעיינם של הישראלים אין שום משמעות? ובכן, זה די פשוט.

איך? כי דרמר, שאמר למשפחות: "ידי לא תעלה למעלה בהצבעה אם אנחנו מפסיקים לחימה", אולי יוכל לנתב את הניסוחים על הפסקת הלחימה כך שיוציאו קצת טוב יותר אותו ואת אדונו ראש הממשלה, אבל למעשה הוא יהיה לא יותר מחותמת גומי במשא ומתן שבו הוא רק כלי - אי-מייל, פקס, יונת דואר, יבחר כל אחד את המינוח.

יש משהו שאזרחי ישראל מחמיצים בתמונה הכוללת, מרוב התמקדות בפרטים: פעם במהלך הקרבות (כשאלה עוד התנהלו), פעם עם הלב שנחמץ נוכח הנרצחים והנופלים, פעם עם אותו לב שמתרחב עם שחרור החטופים - ושוב נאטם בזעם אל מול טקסי הניצחון של הרשעים.

מה עולה מאותה תמונה גדולה? שהפכנו ממדינה עצמאית וריבונית שמקבלת החלטות על מלחמה ושלום בעצמה (לפחות כך האמנו וחשבנו) למדינה שההחלטות הקריטיות ביותר לעתידה נקבעות על ידי זרים, גם אם מדובר במי שנחשבים לחברים קרובים.

נתניהו עשה הון פוליטי ממיצובו כמנהיג היחיד שיכול לעמוד מול לחצים מכיוון ארצות הברית. הבה נבחן את הטענה הזאת על פי דבריהם של נתניהו ואנשיו - מכאלה שמקבלים שכר ממדינת ישראל (או מקטאר) ועד כאלה שמקבלים שכר באופן עקיף, דרך גופי תקשורת קיקיוניים שהוקמו כדי לדברר אותו.

הטיעון המרכזי שלהם, לקיום עסקה שיכולה הייתה להיחתם כבר באביב או בקיץ (על כל מה שמשתמע מכך) הוא שהנסיבות השתנו: עד אתמול ישב בבית הלבן נשיא אמריקני שהכריח את ישראל להעביר סיוע הומניטרי למחבלים וחסם את דרכה לאותו "ניצחון מוחלט" ערטילאי, ואילו עתה יושב בו נשיא שרק במקרה לא התגייס לגולני - אחד שייתן לישראל לפתוח על הפלסטינים את "שערי הגיהינום", כהגדרתו.

הבה נקבל לרגע את גרסת נתניהו וננסה לזקק אותה למינימום המילולי: ביידן אמר לישראל לא, טראמפ אומר לה כן. מכאן נובעת רק מסקנה אחת: מי שקובע איך תתנהל ישראל בסוגיות הקריטיות ביותר לקיומה, לא יושב בקריית הממשלה בירושלים, אלא בבית הלבן.

יהיה מי שיטען שמדובר בחשיפה של המובן מאליו, שנאיבי היה לחשוב אחרת, אבל יהיו גם מי שייזכרו בימים אחרים, למשל ערב ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, שבה ניסו האמריקאים לדחות את סיום המנדט הבריטי מחשש שהערבים יטבחו ביישוב היהודי.

יש גם מי שיזכור ויזכיר את העובדה שהרעיון הציוני בבסיסו, בוודאי בגולת הכותרת של המעשה, הקמת מדינה ריבונית לעם היהודי בארץ ישראל, נועד כדי לקטוע את התלות של היהודים בגויים.

אם כבר יצאנו לטיול קטן בנבכי ההיסטוריה, נזכיר ונזכור שתמיד הלך המעשה הציוני יד ביד עם דיפלומטיה, מההשתדלות של הרצל אצל הסולטן והקייזר במקביל, דרך "התאבדותו" של וייצמן על הצהרת בלפור - ומשם לקשר בין עם אנדריי גרומיקו הרוסי, כדי לאגף את המהלך האמריקני שנועד למנוע הכרזת עצמאות - וכך הלאה, קמפ-דיוויד, אוסלו ועד להסכמי אברהם.

ועדיין, למרות שחלק חשוב מהקיום הציוני נשען על תמיכה בינלאומית (בעשורים האחרונים וביתר שאת, מאז 1973 על האמריקנים), נדמה היה תמיד שבסוגיות עקרוניות, שמורה לישראל זכות המילה האחרונה.

אז זהו, שלא. המלחמה הנוכחית הצליחה לכופף לחלוטין את כלל הברזל הזה. ראש הממשלה שניסו למכור לנו כיחיד שיכול לעמוד מול הלחץ הבינלאומי, מודה, הלכה למעשה, שהיה כפוף לרצון האמריקני וחיכה לפריץ חדש, כזה שיהיה נוח יותר ליהודים.

המלחמה שהוא ניסה למכור לנו כ"מלחמת תקומה" (זוכרים את הניסיון הנואל הזה לשוות למחדל, אסון וטבח ממד הרואי?) היא, הלכה למעשה מלחמת חוסר האונים של ישראל, או אם תרצו: מלחמת האי-עצמאות.

אוי לעיניים שכך רואות ולאוזניים שכך שומעות, אבל אם המצב הזה קשה לעיכול, קשה שבעתיים להתעלם ממנו: מלחמה כנגד היהודים, שהחלה ביוזמה של מרצחים-ערבים-מוסלמים, עומדת להסתיים בהחלטה של נוצרים-אמריקנים.

כן, באמצע לחמו לוחמים עם סמל מגן דוד: הגנו, תקפו, ניצחו וגם, לשיברון לב כולנו, נפלו בקרב.
כן, מטוסים עם סמל חיל האוויר הישראלי משלו ומושלים בשמיים, מישראל ועד תימן ואיראן, אבל בינינו, זה רק ב"כאילו": מדובר במטוסים אמריקנים נושאים חימוש אמריקני, מה שישראלי בהם, מלבד כמה מערכות והסמל על הזנב והכנפיים, הוא בעיקר הטייסים (או כפי שנהוג לכנות את רובם בחוגים מסוימים: "קפלניסטים").

ייאמר מיד: כשרואים מי הם היושבים סביב שולחן הממשלה - ערב רב של משתמטים מגיוס, קנאים דתיים או סתם אנשים נטולי כישרון ויכולות ביצוע (בדיווחים האחרונים על מינוי דרמר, שכללו צילומי ארכיון מישיבת הממשלה, אי אפשר היה להחמיץ את היושבת מימינו, מאי גולן - הפנים של ממשלתו השישית של נתניהו). כלומר, כשרואים את מי שאמורים לייצג את רצון הבוחר הישראלי, אפשר לומר תודה לאל על שיש מי שמקבל החלטות במקומם.

אפשר, אבל השמחה הזאת מלווה כבר מהרגע הראשון בכוכבית: היום מי שמחליטים באמת, מצילים את החטופים מהגורל המר שמייעד להם בצלאל סמוטריץ' (ולא רק אותם, גם את אוצר המדינה עליו הוא מופקד) ומחר הם עשויים להוביל את ישראל בציר הסעודי לעבר עתיד טוב יותר. אבל זאת עלינו לזכור: מרגע שנמסרו מפתחות המדינה לזרים, אוהבי ישראל ככל שיהיו, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להחזיר אותם לכיסנו.

לכן, אם תרצו, יש בהדחה המכוערת של ראש המוסד מניהול צוות המשא ומתן (ידיעה שהוכחשה, כמיטב המסורת על ידי לשכת נתניהו, שנדמה שאיבדה כליל את היכולת לפרסם דבר אמת), והחלפתו בדרמר, משום אקט סימבולי.

הנה הודח מי שמסמל את זרועה הארוכה של מדינת ישראל, האיש שעומד בראש ארגון הביון רב התהילה, שעלילותיו משתרעות מבואנוס-איירס (אייכמן) ועד למה שכונה פעם "נסיכויות הנפט" (מבחוח). מנקמת טבח מינכן ועד לעלייתם בסערה השמיימה של מדעני גרעין איראנים.

הנה הוא הוחלף במי שלא לבש מדים מימיו, שמעלותיו מסתכמות בעיקר ברקע אמריקאי ואנגלית מצוחצחת, בלי שמץ של מבטא ישראלי. גם מי שמייחל בכל ליבו להשלמת עסקת החטופים וליציאה לדרך של שלום אזורי על ציר ירושלים-ריאד, לא יכול להחמיץ - לא רק את הסמליות, אלא גם את הדאגה שמלווה את הרגע הזה.

שפת-האם של דרמר אינה נקופה לחובתו, חלילה. הן מדינת ישראל קמה בידי מהגרים, "עולים" בשפה הציונית. ובכל זאת, כשראש ממשלה שתפיסת עולמו עוצבה בארצות הברית של אמריקה, ממנה שר כמעט-אלמוני מבחינת הציבור הישראלי, שעלה מארצות הברית, למי שמופקד על הנושא שלדעת יותר משני-שלישים מהציבור מייחסים לו חשיבות עליונה, מתעורר געגוע עז למי שהקימו את המדינה הזאת כנגד כל הסיכויים, לפעמים גם נגד רצון הגויים.

לפעמים אפילו נגד רצונה המפורש של ארצות הברית. לרובם היה מבטא מזרח אירופי - לפעמים רוסי, לפעמים פולני, אבל הם התעקשו לדבר בעברית המצחיקה שלהם.

הם הקימו יישובי חומה ומגדל, אימצו תכנית חלוקה - שיש שראו בה משום התאבדות, בנו מפעל טקסטיל ליד דימונה, שעל פי פרסומים זרים מיוצר בו נשק שלו כל העולם התנגד. הם העבירו מעפילים לישראל מתחת לאפם של הבריטים, פזלו למזרח אירופה כשהיה צריך להביא רובים מצ'כוסלובקיה וגנבו ספינות מצרפת - רשימה חלקית מאוד.

הם היו חרדים לגורל מדינת ישראל, רובם נאספו אל אבותיהם כשהיא עדיין נלחמת על קיומה, אבל ספק אם הם ראו - ולו בדמיונם הפרוע - מדינה שמגישה את המפתחות לעצמאותה לידי נשיא של מעצמה זרה ביחד עם ביפר מצופה זהב.