"כאן סיפרתי את סיפור חיי, כאן אני נושם את אוהביי, להתאכזב, להתעצב, ולנצח כל כאב, כאן סיפרתי את סיפור חיי". אלה מילות השיר של יגאל בשן ששרו ארבע נשים בלב חדר האוכל של קיבוץ משגב עם. כעת, בחלוף 16 חודשים מתחילת המלחמה ולאחר שקהילת הקיבוץ התפזרו לכל עבר, החליטו להיפגש בבית. העיתוי למפגש הקהילתי היה יום הבחירות לראשות המועצה האזורית הגליל העליון שעליה נמנה הקיבוץ. "ניצלנו את יום הבחירות ואת החופש כדי להיפגש", אמר עומרי סופר.
"המשפחה ואני נמצאים עכשיו באלון הגליל. הקלפיות הכי קרובות לשם נמצאות במרחק של 40 דקות נסיעה, אז ברור שעדיף לנסוע למשגב עם ולהצביע בבית", הוסיף וציין ש"החלטנו פה לייצר קהילתיות בכוח, למרות הכול. הקיבוץ מפוזר ומפורק ולמרות הכול מייצרים את הקהילה מחדש. אנחנו נלחמים על הביחד ומשם נצמח. אף אחד לא עוזר לנו, הכול בכוחות עצמנו". להערכתו של סופר, החוסן הקהילתי הוא הגורם המרכזי שייקבע כמה תושבים יחזרו לצפון ושיקום היישובים שפונו. אך הוא מסכים שיש מרכיב נוסף משמעותי, כמעט באותה מידה - והוא מרכיב הביטחון.
לדבריו, "הזמן יעשה את שלו. אבל הבעיה שאין אמון במערכות המדינה וקשה להאמין גם למה שרואים בעין. עם זאת, המוצבים שהשאירו בלבנון זה הדבר הכי מהותי מכל מה שנעשה שם. יש אנשים שלא יחזרו ואי אפשר להתווכח איתם. ב-7 באוקטובר האמון נשבר".
בצדו השני של הגבול נצפים הבתים של כפר עדייסה, שכמעט כולם הרוסים. בנקודת התצפית הגבוהה ביותר בקיבוץ, נמצאים צלמי עיתונות וגמלאים מקיבוץ בית השיטה שבאו לראות את מה שרק שמעו עליו במהלך השנה בחדשות, בהם בני הזוג אסף ואופק דוד כץ, חברי קיבוץ משגב עם שהגיעו מביתם הזמני שבנהלל.
אסף שירת תקופה ממושכת במילואים ברצועת עזה ובלבנון, ובין השאר גם בעדייסה, ועכשיו הוא מספר לאשתו אופק את מה ראה שם. "הופתעתי. לא האמנתי שזה מה שהיה שם. חשבתי מה היה קורה אם חיזבאללה היה מחליט ב-7 באוקטובר לפלוש".
הזוג אסף ואופק נקלטו בקיבוץ משגב עם לפני שמונה שנים, ובנו בו את ביתם עם שני ילדיהם. ועכשיו הם מתלבטים לגבי העתיד. "הילדים במסגרות חינוך חדשות והמשפחה אחרי שנה וחצי של טירלול. הפכנו לפליטים. בנינו פה בית והגעגוע למקום גדול מאוד, אבל בסוף נקבל את ההחלטה על פי מה שנחשוב שהכי טוב לילדים ולנו", אמרו.
לעופר "פושקו" מושקוביץ ברור שהוא חוזר הביתה, אבל הוא מבין את המשפחות הצעירות שעדיין מתלבטות. "תחשוב על משפחות צעירות עם ילדים שצריכות לחיות במציאות כזאת. ייקח זמן עד שאנשים יחזרו", אמר והדגיש כי "אני חוזר כי זה הבית שלי. אני לא חושש, ולכל אורך המלחמה עבדתי במטעים כי צריך לטפל בהם. אבל תחושת אי הוודאות גדולה. לא ברור מה יקרה ויש אנשים שחוששים מהבאות. רק העתיד יגיד מה יהיה פה. ברוב הבתים שממול ישבו מחבלים ואנשי כוח רדואן שרצו לעשות לנו את מה שחמאס עשה בדרום. זאת הייתה התוכנית שלהם. אף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד, בוא נחכה ונראה".
הלילה, כשחיילי צה"ל יצאו מלבנון, נזכר עופר בנסיגה מדרום לבנון במאי 2000. "היה פה לילה רועש מאוד. רק שאז, פוצצנו מוצבים שלנו והלילה מוצבים שלהם. אז, הקיבוץ היה מלא והיום הוא ריק. זאת, הרגשה שונה. אז, סמכנו על הצבא בעיניים עצומות. היום, אני חושב פעמיים, אני כבר לא בטוח כמו פעם, אחרי שגילינו מה צמח לנו מתחת לאף", שחזר.