כוחם של סקרים בטרם בחירות הוא מוגבל, שלא לומר כמעט-מבוטל. למה כמעט? כי סקרים יכולים להשפיע על מומנטום, אבל שם זה בערך נגמר.
מה שכן, הם יכולים ללמד על הלך רוח, ובמקרה של הציבור הישראלי, הרי שמשפחת ישראלי, על הסבא והסבתא, ההורים והילדים שכבר מלאו להם 18, עומדת ומגרדת את הראש במבוכה: רואה את המראות, שומעת את הקולות, כועסת כהוגן, אבל לא מצליחה לתעל את זעמה למהלך משנה מציאות.
על פי הסקרים (האחרון שבהם, לפי שעה, התפרסם אמש בחדשות 12), נתניהו יכול להיות מרוצה, הגם שבכולם הוא (עדיין) לא מצליח להקים מחדש את הבלוק המפורסם.
זה לא רק מפני שאם למדנו משהו על הסקרים בישראל, הרי זה שהם נוטים למרכז, כלומר - כדי לנסות ולגזור מהם תוצאת אמת, צריך להוסיף קצת לימין. זה בעיקר מפני שנתניהו מצליח לשמור את הליכוד על כמעט כפליים מנדטים מהמפלגות הדולקות אחריה.
תכף נחזור לסיבה שבגללה מי שנחשב לאדריכל המחדל, כך על פי שאלות שבודקות את עמדות כלל הציבור, יכול לצאת לקמפיין הבחירות הבא שלו מעמדה נוחה כפי שאיש לא יכול היה לדמיין עד לפני כמה חודשים, אבל אם כבר הזכרנו את הציבור, הרי שזה, לכאורה, התרחק מנתניהו.
הציבור סבור שעניין החטופים קודם לזה של מיטוט חמאס. אפילו בין מצביעי מפלגות הקואליציה, סבורה מחצית מהציבור שיש לקדם את עניין החטופים לאותו "ניצחון מוחלט" שהבטיח נתניהו.
גם בעוד סוגיית ליבה, נמצא לב הציבור הרחק מנתניהו: באופן עקבי ולמרות קמפיין הדה-לגיטימציה, תומכים קרוב לשני שלישים מהציבור בהקמת ועדת חקירה ממלכתית.
אפילו בנושא כמו הקדמת הבחירות, מסכימים רוב אזרחי ישראל שיש להקדימן - אם כי לא ברור האם זה כתחליף להקמת ועדת חקירה, מה שיאפשר לנתניהו לגנוז את הרעיון סופית במידה שייבחר, שהרי תוצאות הבחירות יתפרשו כהצבעת אמון בו.
יבכו על חד"ש שנשפך
אז איך מגשרים על הפער הזה שבין עמדות הציבור לתרגום שלהם למנדטים? חלק מהסיפור הוא כמעט לא קשור: הציונות הדתית למשל, זו שניכסה את השם שלא בהכרח מייצג את כלל הציבור הדתי לאומי, נמצאת בסקרים על 4-5 מנדטים.
אם היא עוברת את אחוז החסימה, הרי שאלה מנדטים שנספרים אוטומטית ב"בלוק". אם לאו, הרי שהם אובדים לימין. כלומר, מאחר שמדובר במשחק סכום-אפס, מדובר פה הוא על 8-10 מנדטים, נתון דרמטי.
גם אז אין לנתניהו רוב (כלומר כעת, על פי הסקרים). מה יש לו? בעיקר הטמעה של חוסר לגיטימציה כלפי שני מאפיינים של הגוש האופוזיציוני: הראשון הוא הישענות על מפלגות ערביות. נתניהו הצליח להלבין את הגזענים של בן גביר ואת המשתמטים החרדים, שניהם מהצד שלו, אבל האופוזיציה נכשלה בהלבנת הקולות הערביים.
לא מדובר רק באלה שחד"ש בטמטומה השחירה בעצמה, בכל פעם מחדש. איימן עודה למשל, היה כבר בדרך לקונצנזוס, אבל בכל פעם שהיה נדמה שהוא פרטנר, דאג לבעוט בעוצמה בדלי - עד כדי כך שאפילו יאיר גולן לא יצליח לאסוף חד"ש שנשפך.
מנסור עבאס לעומתו, הוא כבר מקרה כמעט טראגי. האיש הצליח להתנחל בלא מעט לבבות יהודיים, אבל מוכרע על ידי הפוליטיקה: יותר מדי מנהיגי מפלגות שראו בו פרטנר לגיטימי, הצהירו שלא יישבו עמו.
אז נכון שכבר ראינו (אנדרסטייטמנט) פוליטיקאים שמתכחשים להצהרותיהם, אבל ברור שהקמפיין הממוקד של אנשי נתניהו ומוליכי דברם בתקשורת (שימו לב למלחמה העקבית שמנהל עמית סגל למשל בלגיטימיות של המפלגות הערביות, שלגנותן ייאמר שהן סיפקו לו לא מעט תחמושת), הצליח.
העניין השני הוא ריבוי המפלגות בגוש החוסם את נתניהו. גם כאן הדה-לגיטימציה היא פרי קמפיין ממוקד שהתחיל כבר מזמן. נפתלי בנט זוכה לציונים גבוהים מהציבור על תפקודו כראש ממשלה (זאת אולי הסיבה שהוא זוכה בסקרים למספר גבוה של מנדטים מבלי לנהל קמפיין) ולא בכדי החלו כבר השופרות בקמפיין: "למה בנט לא מתראיין?" (כאילו נתניהו כן).
בנט נתפס כגורם מתון, מאחד, כזה שיכול להביא לפיוס לאומי בין שמאל לימין ובין דתיים לחילוניים, אבל בנט היה גם מוקד לתקיפה על שום היותו ראש ממשלה כנציג מפלגה של 6 מנדטים.
ביבי מפחד מבנט
אם בנט יישאר על המדף ולא יתמודד, המורשת הזאת עוד תמנע מהגוש שחוסם את דרכו של נתניהו לכהונה נוספת, הקמת ממשלה משל עצמו. בגוש הזה יש כרגע ארבע מפלגות-עשרה, כלומר, שאף אחת מהן לא מתקרבת ל-20 מנדטים. פער של 8-10 מנדטים בין הליכוד לדולקת אחריו, יגרום לערעור הלגיטימציה של ממשלה חליפית.
שני הקמפיינים האלה (נגד ערבים ונגד ממשלה שראשה ממפלגה קטנה יחסית) התחילו בתקופת ממשלת השינוי והם יימשכו ביתר שאת ככל שנתקדם לקראת בחירות (בכל מקרה, גם אם לא יוקדמו, הרי שבעוד שנה נהיה כבר בקמפיין לקראתן). מהבחינה הזאת התכנית ארוכת הטווח של נתניהו מניבה לו דיבידנדים.
אז נתניהו יכול להיות מרוצה, אפילו מרוצה מאוד (הן גם תומכיו סברו מיד לאחר 7 באוקטובר שהוא גמור), אבל לא נינוח. לא רק מפני שזה אופיו של האיש, שהופך חרד על גבול הפרנואיד בכל פעם שעולה האפשרות שיסיים את תפקידו, אלא גם בגלל שתי סיבות שצריכות באמת להדיר שינה מעיניו.
הראשונה היא חוסר היציבות האזורי. החודשים האחרונים היו טובים אליו: מבצע הביפרים, חיסול נסראללה, חיסול סינואר, קריסת משטר אסד - ומעל לכל אלה, היבחרו של טראמפ.
אלא שהמציאות שעשויה להביא לו (ולמדינת ישראל כמובן) נורמליזציה עם סעודיה, שעמה יוכל להסכין עם פירוק הקואליציה שלו מימין (מה שיבטיח סופית את מעבר אחוז החסימה מצד סמוטריץ') ולגרוף קולות מהמרכז, עלולה גם להביא עמה הפתעות רעות, בעיקר כאלה שקשורות לפתיל הקצר ולהפכפכות של "מלך אמריקה", התפקיד שהיה ידוע פעם כנשיא ארה"ב.
נכון לעכשיו טראמפ הוא הנכס הגדול ביותר של נתניהו והגורם המרכזי להתחזקותו בסקרים. זה לא קשור אפילו לטראמפ-ספר, אלא לעובדה שהבוחרים בישראל רואים את נתניהו וטראמפ, מנסים להציב במקום ראש ממשלת ישראל את גנץ, את ה"יאירים" או את ליברמן - וחוטפים רגליים קרות (בצדק או שלא, לא זה העניין).
הבעיה היא שמדובר בחרב פיפיות, במקרה שטראמפ יגלה קוצר רוח כלפי החבר החדש-ישן, שלא מסוגל לתמרן אותו ולסובב אותו בכחש.
כלומר, אם יש מישהו שמפחיד את נתניהו הרבה יותר מגנץ, יאיר גולן, יאיר לפיד וליברמן, הרי זו ד"ר מרים אדלסון, האישה השנייה והיחידה בעולם חוץ משרה, שמסוגלת לסיים את הקריירה הפוליטית שלו (בתנועת מלקחיים עם בנט).
מצביעים ברגליים
הדבר השני שצריך להדאיג את נתניהו הוא שהפער בין עמדות הציבור לדפוסי הצבעתו, יתבטא באי התייצבות בקלפי. כלומר, שיש הבדל בין "להצביע" בסקר על כך שאף פוליטיקאי אחר לא יכול לרשת אותו, לבין להגיע - מאוכזבים מהמחדל, מניהול המלחמה ומחוסר ההצלחה (כרגע) במימוש מטרותיה - אל הקלפי ולחדש את הבחירה בו.
לשם כך נתניהו יזדקק לקמפיין "מתקרבן", ורוב הסיכויים שהוא ילך על "רדיפתו" בידי מערכת המשפט. אם צופים מתנגדיו במשפטו המתמשך ומחככים ידיהם בהנאה, אנא יואילו להפנים שבכל פעם שבה נתניהו מתפתל על דוכן הנאשמים, מחליט עוד מצביע ליכוד שהחליט להישאר הפעם בבית, לצאת ולבחור בו שוב.
כן, כוחם של סקרים אינו רב, הוא גם לא תמיד משקף נאמנה את חלוקת המנדטים הצפויה, אבל הוא כן משקף מגמות והלכי רוח. על כן הבלבול שאוחז בציבור הישראלי נראה בו בבירור. בלבול טוב לנתניהו, אנשים מבולבלים נוטים לבחור ברע המוכר על פני שינוי שיש בו סיכוי, אבל גם סיכון.
כלומר, בפרפרזה על "מחכים למשיח" של שלום חנוך, אפשר לומר שלפחות על פי הסקרים, הציבור מבולבל ולכן הציבור ישלם. ולסכם בכך שלפחות לעת עתה נדמה שמשיח לא יבוא, מקסימום נפתלי בנט.