"אמו של יאיר ביקשה שזה לא יהיה יום של מסיבות, יש לה עוד בן בעזה"

בני משפחתו של יאיר הורן, שחזר היום מהשבי, מתקשים לחגוג את חזרתו באופן מלא. לצד ההתרגשות וההקלה, מרחף כאב גדול - אחיו, איתן, נותר בעזה. בני המשפחה והחברים מדגישים כי היום הזה אינו יום של חגיגות, אלא יום של המשך מאבק להשבתו של איתן וכל יתר החטופים. עם תיעוד שובו ניכר כי ירד הרבה במשקל במהלך תקופת השבי, בעוד אחיו סבר שירד כ-40 קילו.

רותי הורן, אמו של יאיר, הגיבה לראשונה לאחר שחרורו והודתה למי שליוו את המשפחה לאורך כל הדרך. "תודה רבה, תמסרי חיבוק ענק לכל האנשים שנמצאים שם, שמלווים אותי מהיום הראשון". אמרה בהתרגשות. "אוטוטו אני אראה את יאיר, וכמו שאמרתם - אנחנו ממשיכים עד שאיתן כאן. חיבוק גדול לכולם ותודה על כל התמיכה".

"אנחנו כרגע מתמקדים בשמחה על חזרתו של יאיר ומחכים בהתרגשות עצומה לראות אותו. אבל כמובן שאנחנו ממשיכים להיאבק למען איתן", סיפרה מיכל אליה, חברתה הקרובה של המשפחה, על הרגשות המורכבים. "רותי, אמא של יאיר ואיתן, ביקשה שהיום הזה לא יהיה יום של מסיבות, כי יש לה עוד בן שנמצא בעזה. אנחנו מכבדים את הבקשה שלה, וכבר הערב נמשיך בעצרת למען השבתם של כולם. אי אפשר להסתיר את ההתרגשות. נרדמתי רק לפנות בוקר מרוב מתח. מהרגע שקיבלנו את הבשורה, הדמעות לא הפסיקו, אבל הפעם - סוף סוף - הן דמעות של התרגשות".

הידיעה על שחרורו של יאיר לא הפתיעה את המשפחה, שהייתה מוכנה לרגע הזה. "התכוננו כבר לפני שבועיים ליום שיאיר יחזור. ידענו שהוא נמצא ברשימה אבל לא בשלב הראשון, ולכן יכלנו להתכונן מראש ולזכור שהיום זה לא יום לחגיגות".

סיגל אידל, חברה נוספת של המשפחה, מביעה רגשות דומים: "אני מרגישה התרגשות עצומה מהולה בעצב. כל אחד שחוזר זאת שמחה גדולה, אבל כאן יש גם כאב. אנחנו רוצים את כולם פה. אנחנו לא נחים כבר שנה וחצי, חיים לצד המאבק. אני לא מאמינה עד היום שאני רואה את ערמות הבגדים עם החולצות של יאיר ואיתן. בפעם הראשונה שלבשתי חולצה עם השמות שלהם, הרגשתי שאני רותי, אמא שלהם. אי אפשר אחרת. יום אחד שאני בלי החולצה - אני מרגישה שזה לא בסדר".

יעל בנימיני, פעילה במאבק להשבתם של האחים, מחזקת את הדברים: "זו שמחה גדולה שיאיר חוזר לאמא שלו, אבל ברור שיש גם עצב גדול שאיתן נשאר מאחור. השמחה תהיה מוחלטת רק כשכולם ישובו. היום ההתרגשות, החום והאהבה יעטפו את יאיר, וברגע שהוא יהיה שוב בידיים של אמא שלו - אנחנו נמשיך לפעול למען איתן ולמען כל שאר החטופים. אנחנו קהילה חמה ועוטפת כאן בכפר סבא. רותי מצטרפת אלינו לעצרות, עומדת איתנו בצמתים - אנחנו לא משאירים אותה לבד".

הבוקר, כשהחלו ההכנות לקראת שובו של יאיר, הגיעו תושבי כפר סבא לצפות במעמד ההיסטורי. אבל לצד הציפייה, נותרו גם חששות. "זה רגע קשה - חצי הקלה", אומר אריאל, אחד התושבים. "עדיין מלחיץ לראות איך הוא חוזר. היו סימנים ממנו בעסקה הראשונה לפני 450 יום, ומאז לא ידענו עליו דבר. אין לנו מושג מה מצבו, איך הוא ייצא, ואיך הוא יתמודד עם המציאות החדשה. אחיו עדיין שם, והשיקום של יאיר יהיה קשה יותר. אנחנו מלאי דאגה למשפחה".

תושבת נוספת עמדה מול המסך בצפייה בחזרתו, ודמעות זלגו על פניה. "זה לא הגיוני שאח שלו נשאר שם. כמה כאב לצד שמחה. חוסר האיזון הזה בלתי נתפס. כולנו מקווים שגם איתן יחזור בשלום, יחד עם כולם - כולל כולם".

פעילה נוספת במאבק להשבת האחים, שהייתה חלק מהמאמצים הציבוריים לאורך התקופה, מדגישה: "שלא יהיה ספק - אנחנו כאן מהיום הראשון עם המשפחה, ועם כל המשפחות של החטופים בעזה. ההתרגשות שלנו תהיה שלמה רק כשאיתן ישוב יחד עם כולם".

ההתרגשות הגיעה לשיאה ברגע שיאיר הופיע על המסך, עומד על הבמה, אך לצד הקריאות והשמחה, היו גם דאגה וכאב. "הנה יאיר, הנה יאיר!" צעקו הפעילים בהתרגשות, מתקשים להאמין לרגע ההיסטורי. אך מיד לאחר מכן, כשהבחינו בפניו, עלו גם התגובות המורכבות. "הוא לא דומה לעצמו". אמרה אחת מחברות המשפחה, ולצידה פעילה נוספת שהוסיפה: "לפחות הוא עומד על הרגליים. הוא בסדר."

למרות הרגע המרגש, המאבק לא הסתיים עבורם. "זה לא נגמר עד שכולם יחזרו הביתה", הדגישה אחת הפעילות, כשהיא מסרבת להתרגל לאמירות על "סיום הסיוט". "הסיוט לא הסתיים - אחיו עדיין שם, כל החטופים עדיין שם. עד שהאחרון יחזור, אנחנו לא ננוח".

הפעילים מחאו כפיים כשראו את תמונת שחרורו של יאיר, אך עבורם זו הייתה מחיאת כפיים של מחויבות - לא של סיום. "אנחנו כאן, ממשיכים להיאבק," אמרו. "עד שכולם ישובו".

לצד רגעי השחרור, התמונה שהופיעה על המסכים גרמה לזעזוע נוסף. יאיר הורן החזיק את המיצג המצמרר של שעון חול, עם תמונותיהם של עינב ומתן צנגאוקר, לצד הכיתוב: "הזמן אוזל". עבור רבים, המראה היה קשה במיוחד.

"זה שנתנו ליאיר להחזיק שעון חול עם התמונה של עינב ומתן זו בושה," אמרה פעילה נוספת. "זו לוחמה פסיכולוגית נוראית. לא הייתי רוצה להיות במקום עינב עכשיו. הרמז הזה, הקושי והפענוח של מה הם רצו להגיד באמצעותו של יאיר - למה הם מתכוונים? האם הזמן כבר אזל? האם הוא באמת הולך ואוזל? זה היה קשה לראות אותו ככה".

התחושות הקשות הללו רק הוסיפו עוד דלק למאבקם של הפעילים, שהבהירו: "זה עוד לא נגמר - אנחנו כאן עד שכולם ישובו".