לפני 500 ימים התכוננו ליום הראשון של "אחרי החגים", זה שבו חוזרים לעבודה אחרי חגי תשרי, שסמוכים לחופש הגדול עד כדי כך שקשה להיזכר מתי הצלחנו, בפעם האחרונה, לעבוד שבוע מלא.
לפני 500 ימים חשבנו על חזרתם של הפקקים, אולי של ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית של יריב לוין - שקצת פחתו בין חג לחג. חלק מאתנו עסק בשלו - כבר חשב על הפרויקט הגדול שממתין לו בעבודה, אולי על השיחה שהתבשלה במוחו במשך ארבעת השבועות האחרונים, זו שבה ידרוש מהבוס העלאה בשכר, או ש... למרות שגם הוא לא סגור על או שמה בדיוק יקרה.
יש מי שליטפו את הכרס שצמחה לה בחודש של ארוחות חג ומיעוט בפעילות גופנית ונשבעו שממחר כושר ודיאטה. היו כאלה שהתעוררו במיטתם עוד לפני שרעש צופרים, שהוא בה בעת כל כך זר ועם זאת כל כך מוכר, ניסר את השקט של שבת בבוקר, שמחת תורה. חלק בוודאי חשבו על איך זה ש"אחרי החגים" כמעט הגיע ועדיין כל כך חם.
למה פתחתי במובן מאליו? אולי כי קשה להיזכר עד כמה הראש שלנו היה מלא במחשבות "רגילות", על חופשים, עבודה, דיאטה ומזג אוויר, רגע לפני שעברנו לצרוך אקטואליה 24/7, או גרוע מכך: להתעלם ממנה במופגן כיוון שאיננו יכולים לשאת יותר את המציאות.
מדובר בהרהורים רגילים, אם תרצו בקיטורים, של מי שעננה קודרת נקשרה בשמיהם ורובצת מעל כבר 500 ימים, בלי שתהיה להם נגיעה אישית לאירועים הקשים באמת: בלי שנאלצו להסתגר בממ"דים כשבחוץ יריות וצעקות בערבית, בלי שחולצו משם - אם חולצו - כשהם פוסעים בין גופות של בני משפחה וחברים. בלי שנחטפו אל הגיהינום בעזה, בלי שיהיו להם קרובי משפחה שזה היה גורלם, בלי שאיבדו ילד, הורה, אח או אחות בלחימה, בלי שיפונו, בלי שיחרב ביתם.
לאלפים מביננו נגעו האירועים באופן עמוק וקשה, אבל גם במיליונים שהשכול והאימה פסחו עליהם, למרבה המזל, ניכרים 500 הימים הללו היטב. כמעט בכל לילה שבו שוכבים לישון, בנשימה שהפכה כבדה יותר. בתחושה שבא לך לפתוח חלון כדי להזרים אוויר חדש אל החדר, אל הריאות, לפרמט את עצמך, לאתחל.
היינו כחולמים
יחזרו כל אחת ואחד מאתנו אל השעות הראשונות, אל הימים הראשונים, אלה שבהם בהינו במסך בעיניים דומעות ובלב מבעבע מרוב זעם. מה חשבנו שיקרה, או אולי מוטב לשאול: מה לא האמנו שיכול להיות?
חשבנו שעזה תהפוך למגרש חניה, לא האמנו שיוותר אפילו שריד מבין המרצחים הארורים, נישאים על ידי אוכלוסייה אזרחית תומכת טרור, שממהרת להתקרבן ולהיצבע בצבעים בלתי מעורבים, אחרי שנופפה בהתלהבות בדגלים הירוקים של חמאס. חשבנו שהפעם נכה בהם כך שיצטערו על הרגע שבו פלשו כדי לרצוח אזרחים תמימים בבוקרו של יום חג. אז חשבנו.
חשבנו שהנה, רק נשיב מכה אחת אפיים - וכל הגנרלים יתלשו בעצמם את דרגותיהם, ישליכו אותן על הרצפה, ירמסו אותן ברגליהם כאקט של הלקאה עצמית, יתלו את המדים ויפרשו מחיינו לנצח, במקום המסלול המקובל שמוליך אל עולם העסקים ולפוליטיקה. אז חשבנו.
חשבנו שכשל מערכתי מהדהד שכזה לא יכול להיות. שמענו בכאב כל מני הזויים מפיצים תיאוריות קונספירציה, משכנו בכפיים ואמרנו: "מסכנים". בלי לדעת שמי שממציאים את השקרים - כי כל אותם גנרלים דלעיל כשלו כישלון מוחלט, אבל כזה שהיו בו יהירות ועיוורון, לא חלילה כוונת זדון. היינו בטוחים שתקום ועדת חקירה ממלכתית, מהסוג שקם פה אחרי אירועים גרועים פחות, שנקבל תשובות, שנפיק לקחים. אז חשבנו.
חשבנו שלא יכול להיות שמי שטיפח את חמאס במזוודות של כסף יוכל להישאר בתפקידו. שמקסימום ימשוך עוד כמה שבועות, אולי חודש-חודשיים כדי להיות מזוהה לא רק עם העיוורון, אלא גם עם מהלומת הנגד. היינו בטוחים שיניח את המפתחות, יאסוף את גלריית חדלי האישים שהציב בצמתים הכי מכריעים בחיים הציבוריים - וייסע רחוק מכאן, לעשות לביתו. אז חשבנו.
חשבנו שלא יכול להיות שאף אחד לא ייקח אחריות. ראינו את יריב לוין המום, מבין מה עולל. שמענו את סמוטריץ' מכיר בכך שידרשו את ראשו וראשי חבריו (כמטאפורה כמובן) ומוסיף: "בצדק". צפינו בגלית דיסטל מכה על חטא, מתביישת בחלקה בהידרדרות שהביאה אותנו למקום הנמוך ביותר שבו הייתה ישראל מעולם והנחנו שזו רק ההתחלה, שכל מי שנותר בו אפילו גרם אחד של הגינות, בין א חלקו במחדל הוא רב או פעוט, יקום ויבקש סליחה, יגיד "אשמתי" ויפרוש. אז חשבנו.
לא מאמינים
אולי בגלל כל אלה כה רבים מאתנו לא מאמינים למה שרואות עיניהם: הצבא "החזק ביותר במזרח התיכון", זה שלא הצליח להכריע ארגון טרור שאין לו טנקים או מטוסים במשך קרוב ל-16 חודשים, מאיים לחזור ללחימה...
אולי בגלל כל אלה אנחנו לא מאמינים כשאנו רואים איך יהודים מורעבים למוות, מעונים ומושפלים - ומדינת ישראל לא רק שלא מצליחה לסכם עסקה, אלא שראש הממשלה שלה (זה שהיינו בטוחים שיפרוש בבושה) טס לשכנע נשיא אמריקאי חדש לסגת ממנה, רק כדי שלא תתפרק לו הממשלה.
אולי בגלל זה אנחנו לא מצליחים להבין אפילו את החשיפות על עבודה של "סביבתו הקרובה" למען מדינה זרה, לעכל שמזוודות הכסף שעברו לרוצחים בעזה, עשו סיבוב קטן בקרב כל מני "יועצים" ו"מקורבים" כדי להשאיר שם דמי תיווך צנועים, כך לפחות על פי החשד. חשד שאיש אינו ממהר לחקור, כי כשחוקרים חושפים את האמת - ואם יש משהו שמפחיד את האיש שאחראי ל-99% מההתנהלות שלנו מול עזה ושליטיה, הרי זה רק שהאמת תתגלה.
אולי בגלל כל אלה אנחנו לא מאמינים כשאנחנו רואים עד כמה הוא חסר מעצורים, עד כמה הוא נכון לגרור את כל המפעל הציוני לתהום, לטרפד עסקאות חטופים, לטרפד ועדת חקירה, למשוך שלא לצורך מלחמה שגבתה כבר כל כך הרבה חיים, להשחיר פני שופט בכיר, להמשיל לסכסך ולפלג, שהרי אם משהו מפחיד אותו כמעט כמו שהאמת תיחשף, הרי זו רק האחדות שהתגלתה כאן בראשית ימי המלחמה. זאת שחיברה מתנחלים מהציונות הדתית עם קיבוצניקים מתנועות המחאה.
אולי בגלל זה אנחנו לא מאמינים כשמי שסיפר לכולנו שבמדינת ישראל רק ראש הממשלה אשם - לא שר הביטחון, לא הרמטכ"ל, לא הקבינט ולא ראש הממשלה, נתלה בתירוץ לפיו "לא העירו אותו", כאילו המחדל הנוראי היה תלוי בשינוי קטן בהיערכות ולא תולדה של מדיניות שנמשכת כבר 20 שנה.
לחזור לעסוק בשלנו
אפשר להמשיך עוד לא מעט עם מה שחשבנו לפני 500 ימים ועם כל מה שאנחנו לא מסוגלים להאמין לו ככל שמצטברות השעות, הימים, החודשים והשנים. אפשר לדבר על שר הביטחון לשעבר והריאיון הנוראי שלו שבו הכיר באחריותו אבל לא באשמתו הישירה.
אפשר לדבר על המוקיון שהחליף אותו, אפשר לדבר על התקשורת שכשלה במשימתה להגן עלינו מפני מחדלי הצבא והממשלה, אפשר לשאול את עצמנו מה אנחנו היינו עושים לו היו אלה ילדינו שלנו, שם במרתפי העינויים והרעב בעזה, אפשר להתפלל שהשפעתה של מרים אדלסון על דונלד טראמפ תתברר כחזקה יותר מזו של סמוטריץ' על נתניהו, אבל בואו וננסה להתכנס לתחום הפרט, זה שממנו יצאנו למסע הזה, שהיום מלאו לו 500.
טיבן של טראומות, אישיות כלאומיות, שאי אפשר להבין את מלוא משמעותן בזמן אמת. לא בזמן שהן מתרחשות, אבל גם לא בזמן שפועל עליהן עדיין מנגנון של הדחקה בשם ההישרדות. אנחנו נמצאים בשלב הזה ממש.
גם בהתעלם לרגע ממי שהמלחמה נגעה להם ישירות במקומות הכי כואבים, הרי שאנחנו- כולנו נמצאים עדיין בשלב שבו אנחנו מגיבים, לא מעכלים עד הסוף, לא מעבדים, לא מתמודדים עם כל ההשלכות ולכן גם עוד לא מחלימים.
מתבקש להמשיך ולזעום על מי שמונע מאתנו את הניתוח הכואב הדרוש להחלמה, זה שבחייה של אומה נקרא ועדת-חקירה, אבל יצאנו מהמקום האישי ביותר ואליו גם נתכנס. אחרי 500 ימים של אימה, של לילות בלי שינה, של אוויר שנעשה כבד יותר ויותר לנשימה, אנחנו רוצים בסך הכל לפתוח חלון. להיזכר בריחות ובקולות של לפני 7 באוקטובר.
אנחנו רוצים לחזור לחשוב איך נחמוק מהפקקים שמלווים כל בוקר ראשון של אחרי החגים, אנחנו רוצים לשחזר שוב בראש את השיחה ההיא שהתאמנו עליה כבר מהרמת הכוסית שלפני ראש השנה, זו שבמסגרתה אנחנו תובעים העלאה.
אנחנו רוצים לטפוח על הכרס שצמחה מרוב ארוחות חג וימי בטלה כפויה (אבל מה-זה-נעימה). אנחנו רוצים לחזור אל מי שהיינו, אל מי שהיו בטוחים שיש להם צבא, שיש להם ממשלה, של מי שהאמינו במה שהוחזק בעינינו כעובדה, רגע לפני שהתברר שחיינו באשליה.