כבר קרוב ל-25 שנה, תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה, ובהרחבה גם כל מדינת ישראל, חיים תחת איום בלתי פוסק של מעשי רצח נתעבים - בין אם על ידי טילים ופצמ"רים המשוגרים מעבר לגדר ובין אם במתכת החודרת את הבשר או קליע חם שמפלח את הגולגולת - עדיפות לגולגולת יהודית כמובן. במשך שנים ארוכות דמם של תושבי האזור נשפך שוב ושוב, ובמרוצת הזמן איבדנו חברים, בני משפחה, שותפים לדרך - ישראלים מכל רחבי הארץ. טראומה רודפת טראומה, ושאלות דוגמת "מתי ייגמר הסיוט הזה?" ממשיכות להדהד.
כל מי שחשב שהטרור שוכן רק מעבר לגדר או מגיע בצורת טילים מרוחקים, התפכח באכזריות ב-7 באוקטובר. באותו בוקר שחור, חדרו מחבלים רבים לתוך יישובי העוטף וערכו טבח בלתי נתפס בבני אדם חפים מפשע. רצח מטווח אפס, שריפת בתים ומשפחות שלמות, אונס, ביתור גופות - אלימות שלא תיאמן במאה ה-21. התיעוד שהגיע אחר כך, חגיגות השמחה שלהם בעזה, ההתגודדויות סביב גופות שנחטפו והתעללות נוספת בחטופים - כל אלה חשפו בפנינו מציאות איומה של אכזריות לשמה, בלי בושה ובלי חמלה.
לאחר הפיגועים האלה, ברור שאין מנוס אלא לפעול בצורה נחושה כדי להחזיר את החטופים, להשיב את ההרתעה, ולעשות הכול כדי שבעזה לא תישארנה אותן חיות טרף שמאיימות על שלומנו. זו אינה מלחמת כיבושים או מלחמת התשה - זו מלחמה על עצם החיים שלנו, על הזכות לחיות בלי פחד מהרצח הבא או הטיל הבא. לשם מה אנו נלחמים? בסופו של דבר, אנחנו רוצים לחיות בשלום, ללא איום מתמיד מעבר לגדר. אלא שהשלום הזה לא יתקיים במצב שבו אנו מאפשרים לצד השני להמשיך ולרצוח, לאנוס ולשרוף. תושבי עזה, כפי שנחשפנו לכך, חגגו בצהלה על חורבנם של קיבוצים ושל יישובים שלמים. התגובה של ישראל היא, מבחינה מוסרית וביטחונית, קריאת התעוררות להפסיק את הטירוף הזה אחת ולתמיד.
והנה, כמו משאלה המתגשמת, קיבלנו נשיא אוהד בראש המעצמה הגדולה בעולם. נשיא שמבין את מהותו של הרוע חסר הגבולות ונשיא שמבין עם מה אנו מתמודדים - לאחר רבים שלא ידעו ולא הפנימו. בעוד ארצות הברית והנשיא דונלד טראמפ מביעים עמדות ויוזמות שלעתים נתפסות כשנויות במחלוקת, אין ספק שהצהרות התומכות בהפיכת הרצועה לריביירה של המזרח התיכון, והגליה מרצון של תושביה הן לכל הפחות התחלה של שיח חדש.
באופן הזוי, במקום לחבק את היוזמות הללו - שמטרתן לחסל את הארס הבלתי פוסק של ארגוני הטרור בעזה - אנו עדים שוב לצקצוקי לשון, לזלזול ואף להתנגדות מבית. בחלק מהמקרים, נדמה כי יש בקרבנו "שנאה עצמית" או צורך להצטדק מול העולם, במקום לגייס כוחות פנימיים ולהשמיע קול ברור: לא עוד הבלגה מול מעשי רצח ומעשי זוועה. אילו ראינו כיצד קורבנות העבר של העם היהודי (ושל עמים אחרים) מגיבים לאיום של "שחיטה באויביך", אולי היינו נזכרים כי בידינו הזכות הלגיטימית להגן על עצמנו, ושאין בזה שום בושה או עוול.
אני שואל מי אתם המלגלגים על הצהרות עוצמתיות מצד מנהיגים המביעים רצון להבטיח את בטחונה של ישראל? האם בדקתם את נפשכם באחרונה? האם בדקתם את המגעים בשכלכם? חטא היוהרה הזה, המתלווה לפחד מהחזקה בעמדה ברורה וכואבת, משאיר אותנו שבויים בשנאה עצמית. זה הזמן לשאול את עצמנו: האומנם אנו מעוניינים לחזור לחיים של פחד מתמיד ושל פגיעוּת? האם לא ראינו כבר מספיק אלימות, הרס ואובדן? הלא בבוקרו של 7 באוקטובר גילינו עד כמה האויב נחוש לפגוע בכל אחד ואחת מאיתנו, ובאכזריות שאיננה יודעת גבולות.
השעה אינה שעת פילוג. זהו הרגע של כולנו להשמיע קול צלול וברור: חובה עלינו להתעורר, חובה עלינו להפסיק לשנוא את עצמנו ולהכות על חטא של "חולשה" מול מי שחותר להשמידנו. עלינו לתמוך במהלכים בינלאומיים ואזוריים שבכוחם להבטיח שברצועת עזה לא יישאר עוד משטר טרור רצחני שיפגע בביטחון ילדינו ועתידנו. שהרי אם לא אנו - אזי מי?
אפשר רק לקוות ששונאינו מבפנים ובמחוץ יתפנו מכאן בהקדם ויאפשרו לעם ישראל לבצר את עתידו בארצו, ובשכנות טובה עם מי שיבחר בה.
הכותב הינו ראש העיר שדרות