באותו הערב חשבנו שראינו כבר הכל - ומאז העסק רק הלך והתדרדר

שני אירועים שהתרחשו בהפרש של 35 שנים, אירעו השבוע, בהפרש של יממה. הראשון, למי שהזיכרון האקטואלי (איפכא-מסתברא, אבל העיקר שהבנתם) מגיע עד לראשית הניינטיז, התרחש בזירת הקרבות המכונה "מרכז הליכוד" וזכה לכינוי "ליל המיקרופונים". השני התרחש אתמול בוועדת הכספים של הכנסת.

בואו ונחזור לרגע במנהרת הזמן אל מרכז הליכוד. לא נלאה בפרטים ההיסטוריים, אבל נזכיר שהרקע להתגוששות המפורסמת בין ראש הממשלה יצחק שמיר, לשר התעשייה והמסחר בממשלתו, אריק שרון, הייתה תכנית שנולדה בוושינגטון לאחר בחירתו של ג'ורג' בוש (האבא) לנשיאות, קודמה באמצעות מזכיר המדינה ג'ימס בייקר והתגלגלה עד לפתחה של ממשלת ישראל, שם ניתן לה מענה בדמות תכנית שמיר-רבין (שר הביטחון בממשלת האחדות בראשות שמיר).

מה כללה התכנית? שלום עם מדינות ערב, חיזוק מעמדה של מצרים כשותפה בכירה לטיפוח היציבות האזורית ופתרון הבעיה הפלסטינית. איך בדיוק? בין היתר על ישי משאל עם שבו יבחרו הפלסטינים הנהגה שתישא ותיתן עם ישראל על קידום תכנית האוטונומיה.

לתכנית ההיא קמו שלושה מתנגדים בולטים שאיגפו את שמיר מימין: אריק שרון, דוד לוי ויצחק מודעי. בהקשר הזה נציין שני דברים הנוגעים לשני המתנגדים החשובים בין השלושה (לפחות על פי כוחם בקרב מצביעי הליכוד). כמה שנים אחר כך חתך דוד לוי מימין לשמאל (או לפחות למרכז) והצטרף למפלגתו ולממשלתו של אהוד ברק כסגן ראש הממשלה ושר חוץ. לא נדבר סרה במתים, חלילה, אבל נזכיר שלפחות במקרה הזה היה מעשה אבות בבחינת סימן לבנות (ולבאות).

ה"חישוקאי" המרכזי - ומי שעמד בסערת קרב המיקרופונים המפורסם, היה אריאל שרון, לימים ראש הממשלה שהגתה את תכנית ההתנתקות. גם הוא נחשב בימין כמי שחתך בחדות, בגלל האינטרס הפוליטי האישי (ואולי גם כדי להסיט את תשומת הלב מחקירה פלילית) ממעמד של יקיר המתנחלים למי שהיה לסיוט הגדול ביותר שלהם, כחתום על הטראומה הגדולה של העקירה מגוש קטיף.

כדי לסגור את הטיול הקצר הזה בין דפי ההיסטוריה הקרובה, נסביר-נזכיר כי הכינוי "ליל המיקרופונים" אירע כאשר נאם שמיר בפני חברי המרכז, או אז השתלט (באמצעות מקורבו, אורי שני) אריאל שרון על המיקרופון והחל לקרוא קריאות שהזכורה שבהן היא השאלה: "מי בעד חיסול הטרור?".

יותר מתוכן הדברים, זכור הפורמט: שמיר ההמום נואם אך קולו לא נשמע, בעוד שהזעקות של שרון מהדהדות במערכת הכריזה ומעוררות את הקהל לקריאות קצובות: "אריק, אריק".

בפרספקטיבה היסטורית אפשר להתעכב על הנקודה הזאת עוד ועוד: על אימוץ אידיאולוגיה קיצונית בשם האינטרס האישי (תתפלאו, נתניהו לא המציא כלום, אולי רק שכלל את האופורטיוניזם לדרגת אומנות כפי שאיש לא עשה לפניו) על הדברים שעושים ראשי ממשלות כשהם חשים מאוימים מאימת הדין (כנ"ל) ועל הסכסוך הישראל-פלסטיני בראי הזמן.

אלא שמאחר שהיום אינו רק יום השנה ה- 35 לאותו קרב מיקרופונים, אלא גם ט"ו בשבט, כלומר יום השנה ה-76 להקמת הכנסת (14 בפברואר 1949), נדלג באותה מנהרת זמן שהייתה למנהרת חמאס, היישר לאתמול - ולמה שהתרחש בוועדת הכספים של הכנסת.

בעצם רגע, עוד לפני הקפיצה בזמן, נזכיר שאז חשבנו שראינו כבר הכל, צופי הטלוויזיה הביטו בצעקות שעלו ממרכז הליכוד בעיניים קרועות. עד להיכן עוד יתדרדר השיח? תהו בינם לבין עצמם... ובכן, נדמה שהמציאות הפוליטית ב-35 השנים שחלפו מאז רק מוכיחה שתמיד יש להיכן לרדת.

אם הדרמה ההיא במרכז הליכוד זכתה לכינוי "קרב המיקרופונים", אזי זו שהתרחשה אתמול בוועדת הכספים של הכנסת צריכה לזכות בכינוי "קרב הבושה". בצד אחד עמד אייל אשל, אבא של רוני אשל שנרצחה על משמרתה כתצפיתנית בבסיס נחל עוז. בצד השני, משה גפני, יו"ר הוועדה, פוליטיקאי חרדי.

"תסתכל לי בעיניים" תובע האב השכול, וחבר הכנסת משיב לו "לא רוצה". "מקורבי גפני" (מתי נפסיק עם הקשקוש הזה שבו דברים שנמסרים מפי האיש מיוחסים ל"מקורביו") הסבירו שגפני מאוכזב מההורים השכולים... למה? כי הוא חש, כך "המקורבים", שיצר עמם דיאלוג והם מצדם הדליפו דברים שנאמרו להם על ידו, אמירות שגרמו לו מבוכה.

מעבר לעזות המצח של מי שמשווה בין שכול למבוכה, יש כאן כמעט את כל תחלואי הציבוריות הישראלית. עומד אדם שחי על חשבון כספי הציבור (ומנתב אותם באומנות לכיסי בוחריו, אבל זה כבר נושא לטור אחר) מול מי ששילם את המחיר הכואב והיקר ביותר תמורת ביטחון ישראל - ויש לו עוד את החוצפה שלא להשפיל את עיניו ולשתוק. לפחות לשתוק.

ואולי גפני בכלל לא מבין על מה המהומה, שהרי הוא לא שירת בצבא, קל וחומר לא בנותיו או נכדותיו. הוא יודע מה זה ללוות חתיכה מהלב שלך לבקו"ם? הוא יודע מה פירוש לדמוע ביום הזיכרון? או שהוא עסוק רק בביזת הקופה הציבורית, קידום חוקי השתמטות משירות, השתמטות מעבודה - ועד כדי כך גבה ליבו, עד שהוא הודף מעל פניו אב שכול?

בחזרה אל הערב ההוא במרכז הליכוד, שסימל אז את התחתית של התחתית (כלומר הקרב, לא מרכז הליכוד חלילה). נניח לרגע שבין שני הניצים היה ניצב לפתע אב שכול ומבקש להשמיע את דברו. עם כל הכרת הציניות שהייתה כבר אז חלק מובנה במערכת הפוליטית (ע"ע המשך הקריירה של שרון ולוי, אלה שזכו לא רק להספדים חמים עם לכתם, כל אחד ביומו, אלא גם לגעגוע למנהיגים "מסוג אחר"...),

אי אפשר שלא להמר על כך שלו היה נעמד ביניהם נציג של משפחת השכול, הם היו עוברים לדום.
הם היו עוברים לדום, משפילים מבט, ממתינים בנימוס עד שיסיים - ורק אז ממשיכים להתקוטט ביניהם. אלמלא היו עושים כן הייתה הקריירה הציבורית שלהם מסתיימת באותה השנייה.

אם כך - לא רק השיח הפוליטי התדרדר מאוד אפילו ממה שנחשב באותם ימים לשיא-השיאים של הגועל, אלא גם אמות המידה של השיח הציבורי, שלנו כחברה.

מפתה להעמיק עוד באירוע הזה שבו כמעט כל מילה היא, כמאמר השיר "זיכרון בלתי נמנע", אבל אנחנו נצטער מאוד על כך שדווקא ערב חגה, כה התבזתה הכנסת - ועוד על ידי אחד הח"כים הוותיקים שמכהנים בה, נצטער ונזכור בצער גדול אף יותר שכמו שלמדנו מציר הזמן שנמתח בין אריק שרון, יצחק שמיר ומשה גפני - לא רק שתמיד עלול להיות גרוע יותר, אלא שכמעט בטוח שכך יהיה.

ט"ו בשבט שמח לעם ישראל, יום הולדת שמח לספינת הדגל של הפוליטיקה הישראלית, כנסת ישראל, אפשר היה לסיים כאן בציטוט ישיר מתוך ספר הספרים, אבל מפאת כבודה של הכנסת נחריש ונזכיר רק את המקור: ישעיהו פרק א' פסוק כ"א.