לא היה אדם שלא הזדעזע למראה החטופים אור, אלי ואוהד שחזרו אלינו אחרי 491 ימים בהם הופקרו בשבי חמאס, כשהם בתת תזונה חמור ובמצב רפואי גרוע. לצד ההתרגשות על שובם, כולנו חרדים ל-76 החטופים שעדיין נמצאים במנהרות חמאס. בפרט אחרי הודעת חמאס על עצירת שחרור החטופים אחרי שרה"מ נתניהו עשה כל שיכול היה כדי לדחות את המשך המו"מ, לצמצם את המנדט של נציגי ישראל לדוחא ועוד.
למראם של החטופים ששבו, הצטרפו העדויות הקשות על מה שהם עברו ומה שעוברים חטופים נוספים הכבולים בשלשלאות בחושך, מורעבים ומעונים. החרדה והזעם נמהלים בימים אלה יחד, כשכולנו מבינים שכל יום שעובר גובה מחיר בסבל ובחיים מהחטופות והחטופים במנהרות חמאס.
התחושות הקשות הובילו לשני סוגים של תגובות במערכת הפוליטית שלנו: אלה שיצאו נגד חטא ההפקרה ודרשו לפעול מיד כדי להשיב את כולם, עד האחרון שבהם - ואלה שניצלו את ההזדמנות לעשות סיבוב נוסף על הרעיון שרענן הנשיא טראמפ בימים האחרונים - טראמפספר. גם השר לשעבר בן גביר שהתגאה בטרפוד העסקאות להשבת החטופים - הזדעזע. אבל במקום לקרוא להשבת כולם עכשיו, הוא בחר לקרוא ל"עידוד הגירה מרצון" עכשיו. כל אחד וסדר העדיפויות שלו.
לא רק שטראמפספר מסכן את המשך השבת החטופים, אפילו במסגרת השלב הנוכחי של העסקה - חמור מכך, הוא עלול לגרור את ישראל לשלם מחיר כבד. יש כאן אולי הזדמנות לרווח פוליטי קצר מועד בקרב על דעת הקהל, בעיקר במרכז והימין בישראל, מול הפסד מוחלט במערכה, מוסרית, ביטחונית ומדינית.
הניצחון המוחלט אינו בר השגה, אבל ניצחון מוסרי וערכי נשיג רק עם השבת כל החטופים, עד האחרון שבהם. אין ספק שישראל זכאית לביטחון מלא, ואין ספק שאזרחי עזה אינם חפים מאחריות למנהיגות שבחרו. אך האם הניצחון שלנו יימדד רק בשטח שנכבש ובאוכלוסיות שגורשו?
מדינת ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב שבו היא לא רק מנהלת את השטח בעזה, אלא גם מתמודדת עם לחץ בינלאומי, סנקציות, תסיסה ביטחונית במזרח התיכון וגל טרור חסר תקדים. תומכי הגירוש מסרבים להבין כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו משחק סכום אפס - הוא דינמיקה מורכבת שבה פעולות דרסטיות מייצרות תגובות נגד שעלולות לערער את היציבות לטווח הארוך.
מדינות אינן מקבלות בברכה אוכלוסיות פליטים שהגיעו אליהן בכפייה. ההיסטוריה מוכיחה כי קהילות פליטים, במיוחד כאלה שנעקרו באלימות, אינן נעלמות - הן מתארגנות מחדש. טורקיה למשל, נאבקת עד היום בגלי הפליטים הסורים, ואף ניסתה לדחוק אותם חזרה לסוריה בכל דרך אפשרית. במידה רבה תמיכתה בג'ולאני, והמשטר המוסלמי קיצוני החדש בסוריה, נובעת גם מכך.
אירופה, ששקועה במשבר הגירה שנגרם בחלקו ממלחמות שבהן הייתה מעורבת רוסיה באפריקה, חווה עלייה בכוחו של הימין הקיצוני כתוצאה מכך, ואיום משמעותי על אופיין של חברות שונות. גם מדינות ערב, שכבר הוכיחו בעבר שהן אינן מוכנות לקלוט פליטים פלסטינים, למעשה מלבד ירדן כולן לא העניקו זכויות לפלסטינים, יפעלו באופן דומה. מיליוני עזתים שיגורשו לא יוותרו על תביעתם לשוב, והזירה הבינלאומית תעמוד לצד דרישתם.
אחרי השבת החטופים כולם, מה הדרך לפתרון ארוך טווח? - ישראל יכולה וצריכה להתוות דרך שתשלב ביטחון לצד תהליכי עומק שיובילו לשינוי יסודי במציאות העזתית. בין הצעדים שצריכים להיות חלק מכל פתרון ארוך טווח ניתן למנות את פירוק חמאס מנשקו - צעד קריטי שיבטיח שלטון אחראי ואחיד ברצועה. לצד זאת רפורמות בשלטון הפלסטיני - שינוי במבנה הממשל, הכלכלה והחינוך שימנע את שחזור מעגל האלימות. חשובה לא פחות היא המעורבות האזורית והבינלאומית - יצירת פתרון יציב בשיתוף מדינות ערב המתונות, במקום לייצר משבר פליטים שיחריף את חוסר היציבות האזורי.
כל משא ומתן רציני מסתיים בפשרות - לא בהשפלה של אחד הצדדים. ישראל זקוקה לפתרון אסטרטגי ולא לתחושת ניצחון רגעית. גירוש מיליוני עזתים לא יביא לסיום הסכסוך - הוא רק ייצא אותו לכל רחבי העולם.
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל תנועת דרכנו, בעל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומדע המדינה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים והרעיונות.