במחצית הראשונה של 1945 שוחררו מחנות הריכוז וההשמדה. רבות נכתב על המפגש בין המשחררים לבין היהודים הכחושים, אותם "מוזלמנים" שפגשו שם. הזיכרון לא סר מליבם של החיילים כל חייהם. הוא שוחזר בסרטים עלילתיים ותיעודיים, לרבות כאלו שכללו מפגשים בינם לבין מי מיהודי המחנות. המשוחררים - עור ועצמות, מתים מהלכים לובשי פסים, ששבו אל המשחררים בחלומותיהם - נותרו ייצוג דומיננטי של זוועות. אותם דימיינו כשהמילה "שואה" נאמרה - עוד לפני שחשבנו על המושמדים והנרצחים. עומדים כחושים ומביטים אלינו דרך חוטי תיל, בלא-מבט, בלא-גוף, בלא-נשמה, בלבוש זהה, ממוספרים, בשלל מחנות. אלפים, מיליונים, נשכחו לגורלם על ידי ספק-אנושות שאפשרה את הטרגדיה.
הוסכם על ידי בעלות הברית כי השחרור יצוין ביום קונקרטי - 8 במאי. לניצולים לא ציפתה חגיגה - שערי הארץ היו סגורים, מדינות הלאום שלהם רוו אנטישמיות, משפחותיהם הושמדו ועתידם נראה היה לוט בערפל. ספק ידעו עדיין כי תוך שלוש שנים תקום מדינתם ותציע עבורם את המולדת לה חיכו שנות אלפיים. אך דבר אחד היה ברור: הנאצים לא היו שם. שורדי מיידנק, אוושויץ וגטו לודג' מצאו סביבם את הצבא האדום; שורדי מטהאוזן ובוכנוואלד שוחררו על ידי אמריקאים, ושורדי ברגן-בלזן על ידי בריטים. אלה היו החיילים שפגשו.
ההשוואה של אור לוי, אוהד בן-עמי ואלי שרעבי לשואה בשל מצבם הגופני והנפשי "מפספסת" רכיב משמעותי זה, שהתרחש ברגע שבו התוודע המערב ליהודי מחנות הריכוז הכחושים: אז, ב- 1945, לא היה זה רק רגע של שחרור. היה זה רגע של הכרעת הנאצים. כשתועדו אותם שורדי שואה, הם לא נמסרו לצבא האדום או לצבא הבריטי על ידי נאצים, שהרי הוורמאכט לא נותר פעיל או שולט במחנות. הרייך השלישי חוסל. היה זה רגע של שחרור מן החיה הנאצית לעולם כולו - ולא רק עבור המוזלמנים האומללים שנכלאו על ידם. זה כשל משמעותי בהשוואת האירוע לשואה. אז - כאשר המערב נחשף למצבם של היהודים המשוחררים נוצר רגע עצום של תדהמה ואמפתיה, אך גם של נשימה לרווחה וניצחון.
מה לזה ולמצבנו עתה? החטופים חטופים, החמאס על כנו, הישגי המלחמה תודעתיים - לכל מקום ממנו צה"ל נסוג - חמאס חזר, ובגבול הצפון והדרום מתברר שיאלצו התושבים להמשיך ולחיות באותו חשש בקרבת אוכלוסיות בעלות אותה העוינות. לאחר השואה הפכו יוצאי המחנות, כפי שהמחישה פרופ' חנה יבלונקה במחקריה - למי שהשתלבו בהנהגת החברה הישראלית. בתרבות, במדע, בפוליטיקה וביתר הענפים. את הזוועה לא יכלו לשים מאחוריהם, אך הם שוחררו לעולם שהכחיד את המפלצת הנאצית, ושהועידם לקחת חלק בבניית מדינת ישראל, אותה מסגרו ככזו שתעניק משמעות להמשך חייהם. מדינת המקלט הבטוח. מדינת ה- "לעולם לא עוד". נאצים הופיעו רק בסיוטיהם, אך כשהתעוררו מהם מצאו עצמם בביתם, מוקפים באהוביהם, בונים את מציאות חייהם הבטוחה. אור, אלי ואוהד שבו נמסרו לידי הצלב האדום על ידי חמאס, בהפקה שהיטיב לבנות, מעזה בה ממשיך לשלוט ולהחזיק בה את יתר החטופים. לא שחרור ולא מקלט בטוח מצפה - לא להם ולא לנו. רק חרדה מתמשכת מהנהגה כפויה שבעיני יותר ויותר אזרחים, ולא בכדי, מעלה פחדי שואה.
הכותב הוא חוקר במרכז בס"א ובתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים ומו"מ, אוניברסיטת בר אילן