היום, שוב אנו עדים לכך שנתניהו מוביל לקריסת עסקת החטופים המוחזקים בעזה. כמו בפעמים הקודמות, האחריות הבלעדית לפגיעה בעסקה או בנסיון להגיע לעסקה מוטלת על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אשר בהחלטותיו ובהתנהלותו הוביל אותנו לאסון ה-7 באוקטובר, שבו נחטפו ונרצחו מאות אזרחים ישראלים.
נתניהו, אשר במשך שנים טען כי חמאס מורתע, הזרים אליהם מליוני דולרים ששימשו לבניית המנהרות והתעלם מהסימנים המקדימים ומהאזהרות שהתקבלו מגופי הביטחון. במקום לפעול בנחישות למניעת האסון, הוא בחר להמשיך במדיניות כושלת שהובילה לאובדן מאות חיי ילדים, נשים וגברים, ולחטיפת אזרחים וחיילים. גם לאחר האירועים, הוא סירב לקחת אחריות ישירה על המחדל, והסתפק בהבעת צער כללית בלבד.
הטרגדיה אינה מסתיימת כאן. במהלך השבי, נהרגו חטופים נוספים, בין אם בידי חמאס ובין אם במהלך הפצצות צה"ל. אחד המקרים המזעזעים הוא של בני רון, שלפי תחקיר שערך העיתונאי יובל אברהם ופורסם לפני שבוע ב'שיחה מקומית', הוקרב ביודעין במסגרת מבצע לחיסול מחבל בכיר ששהה עמו. איך ייתכן שחיי אזרחי ישראל הפכו לכלי משחק בידי הממשלה?
הגיע הזמן להפנים שנתניהו חושש מסיום המלחמה, שכן חזרת החטופים עלולה להגביר את הלחץ הציבורי עליו. הוא מעדיף שהחטופים יישארו בעזה, מתוך מחשבה ש"רחוק מהעין, רחוק מהלב". חזרתם של החטופים, במצבם הנוכחי, עלולה להזכיר לציבור את מראות ניצולי השואה, דבר שעלול, מבחינתו, לפגוע במשימתו: אי הפסקת המלחמה והמשך כהונתו.
אחת הטרגדיות הגדולות ביותר היא מותם בשבי של 12 חטופים שהיו אמורים להשתחרר במאי האחרון. בשל סירובו של נתניהו לעסקה, הם נותרו בשבי ונהרגו. האם ניתן להצדיק את ההקרבה הזו? נתניהו, במהלכיו, מצליח לגרום לכך שהכישלון ייראה כאילו הוא נובע מהתעקשות החמאס. הוא יודע לתמרן את המצב כך שהאחריות תיפול על הצד השני, בעוד שבפועל, ההחלטות שלו הן שמובילות למבוי סתום.
הגיע הזמן לאלץ אותו לשים את רווחיו הפוליטיים בצד ולהתמקד בערכים האנושיים הבסיסיים. חיי אדם אינם קלף מיקוח, והחטופים אינם כלי משחק בשדה הפוליטי. אנחנו ממשיכים לדרוש מהאחראים לאסוננו לפעול למען השבת הילדים, האחים וההורים החטופים הביתה, ללא דיחוי נוסף.
ד"ר מעיין שרמן היא אימו של רון שרמן ז"ל שנחטף חי מבסיסו ונהרג בפעולת צה"ל במנהרת חמאס בעזה