דמיינו את הילד שכיסיתם בליל חורף: מוכה, מורעב ומושפל בשבי

ישים כל ישראלי את עצמו בנעלי הורי החטופים. דמיינו סיטואציה שבה אתם, חלילה, יודעים שילדיכם מורעבים, מעונים ומושפלים במנהרה אפלה. הילדים שבינקותם התעוררתם חמש פעמים בכל לילה, רק כדי לבדוק שהם נושמים.

אלה שקראתם להם סיפור, אולי שרתם להם שיר, עד שנעצמו עיניהם. שלפני ששכבתם לישון בליל חורף קר עברתם בחדרם כדי לוודא שהם מכוסים כהלכה, שהיו מתגנבים אל מיטותיכם בשעות לא שעות בכל שבת בבוקר.

חשבו על הילדים שלכם שלימדתם שאסור לחצות את הכביש אלא במעבר חציה ולאחר שווידאו שאין רכב מתקרב, שהכרחתם לחבוש קסדה עם זוג האופניים הראשון שנרכש עבורם - ולא משנה אם כל החברים יצחקו עליהם.

היזכרו איך הצמדתם כל "יצירה" שהביאו מן הגן במגנטים אל המקרר משל היו פיקאסו, איך הייתם גאים במדליה מחוג הג'ודו - כאילו היו מינימום אריק זאבי ולמרות שכל הילדים בחוג קיבלו.

איך עזרתם להם לבחור את הבגדים למסיבת הסיום - היום קוראים לזה "פרום" - של התיכון, כמו התכוננתם אתם לאירוע השטיח האדום של טקס האוסקר, ואיך הייתם גאים כשהם התגייסו, מסתירים את החשש שאותו תיעלתם לביקורים בקצווי הארץ, בסופי שבוע - כשכל טוב המטבח הביתי נדחס לתא המטען של הרכב, איך התרגשתם כשהחייל או החיילת, שתמיד נראים קצת מגושמים במדים, רצו לקראתכם בזרועות פרושות - כמו היו ילדים שאירחתם לאסוף מהגן.

דמיינו את היקרים לכם מכל סובלים ייסורי גיהינום בכל שנייה נתונה, ועתה דמיינו את שרי הממשלה מסבים אל השולחן הארוך, סופו לא נראה מרוב מכהנים בתפקידים שבהם אין שום צורך.

עבור חלק גדול מהם עולם הדימויים דלעיל מוכר רק במקצת, למשל החלק האחרון על הביקורים בבסיסי צה"ל זר להם לחלוטין, מאחר שלא לבשו מדים מימיהם. אם תוסיפו עליהם את מי שלבשו מדים רק באופן סמלי, בשירות מקוצר בעורף (ולא מחמת פרופיל רפואי נמוך), תגלו שהם הרוב.

נכתוב זאת שוב כדי שהדברים יהיו ברורים: רוב האנשים שמחליטים היכן צה"ל יתקוף, מהיכן ייסוג, עד לאיזו נקודה - אם בכלל ומה אפשר לעשות מבחינה ביטחונית במסגרת עסקה שתציל את חיי החטופים, מכירים את ההוויה הצבאית רק מסרטים וסדרות בטלוויזיה.

דמיינו את השולחן סביבו הם מסבים. בורקס לא מצטלם טוב, את זה הם כבר הבינו, אז התקרובת הוחלפה בפירות - אלה שחלקכם הולכים מקצה השוק ועד קצהו כדי לממן את הרכישה מבלי לפשוט את הרגל. מן הסתם יש בקבוקי מים במרכז השולחן, אולי גם סודה. נו טוב, שיצעקו זה על זה בגרון ניחר כמו זה של החטופים שמתחננים לכוס מים?

הם מתכננים בקפידה את המשפט היחיד שיגידו כדי להדליף לתקשורת בסיום הדיון, משהו שיישמע טוב, שיידבר לבייס, שיצבור נקודות לקראת הפריימריז.

לא כולם, יש ביניהם שרים שממונים על ידי מועצות חכמים וגדולים בתורה. זכותם.

אלה נושאים לשווא את שם האלוהים בכל משפט שני שיוצא מפיהם, אבל במעשיהם - כרתו כבר מזמן ברית עם כוחות האופל. איך אמר גפני, יושב ראש הוועדה שמעבירה מיליארדים מהכיס שלכם לכל מני מטרות, להורים שכולים שעמם נפגש עקב דרישתם להקמת ועדת חקירה? בליכוד לא רוצים, החברים מהקואליציה לוחצים, הוא לא מת, לדבריו, על כל מה שקורה שם אבל תבינו אותו, אין לו ברירה.

באמת אין לך ברירה מר גפני? ניסית פעם לארגן את כל חברי הכנסת החרדים, שיודעים לעמוד כה יפה כדי לדרוש סבסוד מעונות יום לילדים שלא ישרתו בצה"ל לעולם, כדי לכפות פדיון שבויים על ראש הממשלה - ושישבור הוא את הראש מול כל הבנגבירים והסמוטריצ'ים? אפילו לא פעם אחת!

וחברך-יריבך אריה דרעי - איך הללה אותו רעייתו, יפה, על שהוא מקשיב כל כך יפה למשפחות החטופים, על אף ש"יש לו פתיל קצר" צחקקה. אכן, גדלות נפש שראויה לכל שבח.

לא רק משתמטים יושבים סביב השולחן הארוך, אלא גם כמה שהיו חיילים, קצינים ומפקדים בצה"ל. הם לא זקוקים לבורקס או פרי, בהיותם שבעים מהרוק של עצמם. מהרוק שבלעו בכל פעם שכמעט עלה בגרונם משפט של אמת, שאותה חנקו בטרם תצא החוצה ותכעיס את הראש או גרוע מכך, את רעייתו. אם היה לחלקם עמוד שדרה מוסרי אי פעם, הרי שהם איבדו אותו מזמן.

מעל כולם יש את ההוא שהכל נהיה בדברו. איך העמיד פני "מופתע" איך "זעם" כשראה את שלושת החטופים, כחושים כשלד, משתחררים בשבת - בעודו ספון בסוויטה בבית המלון המפואר, זה שבו שהה לחופשה קצרה במקום לשוב ארצה.

הוא "הופתע" ואף "זעם" למרות שמצבם הירוד, בלשון המעטה, של החטופים היה ידוע לכל צרכן תקשורת ממוצע בישראל. איך אמר למשפחות? "החטופים סובלים אבל לא מתים" - ומיד אחר כך עבר להעלות זיכרונות מסדרת השבי שעבר בצבא... ואולי הוא בכלל לא מעמיד פנים, אולי התגובות האלה מסגירות מצב נפשי שבו ניטלה ממנו יכולת ההבדלה בין טוב לרע.

יכול להיות. הן רק בשבוע שעבר, רגע לפני חופשת סוף השבוע המפנקת, הוא נפגש עם נשיא ארה"ב. למה הוא נפגש? אם אתם עוד הוגים בפרטי הטראמפ-ספר, מגיע לכם פרס על נאיביות.


הסיבה שבגללה הרחיק עד וושינגטון הייתה כדי לשכנע את הנשיא האמריקני לדחות החלטה שכבר קיבל על יישום עסקת החטופים. כן, אתם קוראים נכון. ראש משלה יהודי-ישראלי טס כשהוא עדיין קצת חולה עד לוושינגטון כדי לשכנע נשיא נוצרי-אמריקני להשאיר אזרחים וחיילים, יהודים-ישראלים בשבי של מוסלמים-ערבים.

למה? כי סמוטריץ', זה שטען בקולו רק בסוף השבוע האחרון: "90% מהעם נגד עסקה", איים בפירוק הממשלה שלו. והרי מה אכפת לו להציל חיים, ילדים של אחרים - בעוד בנו שלו טובל בתענוגות במיאמי. העיקר שיישאר ראש הממשלה, שזה הדבר החשוב באמת.

כן, קראו שוב את הפסקה האחרונה, נסו לומר אותה שוב ושוב בקול רם - כי הדברים באמת קשים לעיכול.

מול חברות האנשים הזאת, שהשפה העברית דלה מכדי לתאר את השפל המוסרי שהתדרדרו אליו, עומדים בני משפחות החטופים. תשושים ומותשים. כן, להם אולי מותר ללכת לשירותים יותר מפעם ביום, לשתות מתי שבא להם, אפילו לאכול - זה רק התיאבון שאבד להם מרוב מחשבות מייסרות על אהוביהם, בשבי הנורא מכל.

זה רק גופם שכואב כבר מהחבטות במדרגות שמהם מגלגלת אותם הממשלה לכל הרוחות, מסיתה נגדם את המופרעים שבתומכיה, משלחת בהפגנותיהם את השוטרים להכותם.

הביטו בהם, הביטו במי שמאפשרים לילדיהם להישאר במנהרות - מוכים, חטופים, פצועים ומושפלים - ועכשיו הביטו בשרי הממשלה, בכנופייה הנפסדת הזאת שתעשה כל דבר כדי להמשיך וליהנות ממנעמי השלטון: מהיכולת למנות מקורבים, לטוס לחו"ל במחלקות היוקרה, להיקרא "כבוד השר" או "כבוד השרה" או כבוד השררה.

הביטו בהם, שסבלות מה ומי שנותרו מהחטופים לא נוגעים לקצה הזרת שלהם. הביטו בהם ודמיינו את החטופים הגוססים בשבי, דמיינו לרגע שהיו אלה הילדים שלכם.

לדיראון עולם ידבק בהם הכתם. לדיראון עולם.