התחושות היו של תקווה וסוג של שמחה, כי אין שמחה מלאה מאז 7 באוקטובר. כולנו נפגשנו, משפחות עם ילדים. הרבה חודשים לא נשמעו קולות של ילדים בבארי, והיה איזשהו משהו מתחדש פתאום. הפאב הוא תמיד המקום שבו נפגשים כי יש בו מסכים גדולים. הפעם, הכדורגל וההופעות התחלפו במשהו שלא חלמנו שאי פעם אנחנו כקהילה נצפה בו ביחד: השחרור של חברינו, אלי ואוהד.
השאלות היו רבות: האם אלי יודע מה קרה לליאן ולבנות? האם הוא יודע מה קרה ליוסי אחיו? זה הטריד אותנו. הייתה התקווה שנראה אותם, והמון קולות היו שם, בפאב הסגור הזה. ופתאום ראינו אותם. הייתה שמחה וצעקות וצהלות לשניה או שתיים. לא יותר.
ואז הצעקות התחלפו לשקט. הפאב הרועש הפך להיות שקט כמו בית עלמין. שקט שמספר את הסיפור האמיתי של מה שהרגשנו אתמול. הייתה תחושה של מפל מים שיוצא מתוך הבטן, ובסוף הכל מתמלא בדמעות. לא היה אחד שלא בכה, הרגשתי שאני רואה תמונות מלפני 80 שנה ממחנות הריכוז. תמונות שחשבתי שעולם לא נראה, אבל ראינו.
זה חידד עוד יותר, לא בסיסמאות ולא בקלישאות אלא אמיתי, שבכל שעה וכל דקה במחנות הריכוז ברצועת עזה החיים שלהם ניצבים על חוט דק מאוד. אפשר לעבור עליו מחיים למוות בשנייה אחת. אני מצפה שמנהיגות במדינת ישראל תבחר בערכים - בערכים שעליהם גדלנו כולנו במדינת ישראל. בערבות הדדית, במצווה של פדיון שבויים. עם שאין לו מצוות וערכים הוא עם שאין לו עתיד, אי אפשר שכל דבר ינוהל על ידי פוליטיקה ואינטרסים.
מנהיגות אמיתית אומרת לא מעניין מה הממשלה חושבת, לא מעניין אם הממשלה תמשיך להתקיים או לא תתקיים. חובתנו של כולנו לשחרר את החטופים ולעשות את כל המאמץ הזה בכל דרך אפשרית, דיפלומטית ואם יהיה צורך גם צבאית.
התחושות מעורבות, יש לנו עוד 7 חטופים, 6 מהם לא בחיים, וטל שוהם שיודעים שהוא בחיים, ועדי אשתו והילדים מחכים לו. יש את חטופי הנובה ואת החיילים החטופים, את כולם. קהילה אחת גדולה שבלעדיה העם שלנו לא יהיה לעולם שלם.
יחד עם כל העצבות, כל העצב הזה שהרגשנו אתמול, בשעה 13:00 כולנו הלכנו לנטוע 21 עצים על שם כל התינוקות שנולדו בשנה שעברה בבארי. נטענו גם לאוהד בן עמי ואלי שרעבי כי מבחינתנו הם חזרו לחיים אתמול.אנחנו יודעים שפיזית השיקום הוא לפעמים יותר קל, אפשר לשים פרוטזה, אפשר טכנית ופיזית לסדר את הכל, אבל אין פרוטזה לנפש. אין לי מושג אם אנשי מקצוע מבינים איך מסבירים להם את כל החודשים שהיו במנהרות, בתוך מחנות הריכוז, אבל בסוף הכוח מגיע מהמקום של התינוקות.
מהחיבור של אדם לאדמה, כי אדם הוא כמו עץ השדה וזה בדיוק מה שהרגשנו אתמול יחד עם כל המשפחות והתינוקות שהיו שם. רק שנדע כמדינה לתת להם את הביטחון וכקהילה לחבק אותם ולבנות לנו מקום טוב יותר. מעל הכל סימן לי אתמול את היום הזה את המקום של אחדות, של הבנה שאפשר לשחרר ואפשר לנצח את הרוצחים האלה רק אם נהיה ביחד.
רק הערכים יכולים לנצח את הפוליטיקה, הביחד הזה הוא הדבר החשוב ביותר, גם לחטופים וגם לנו כשורדי השבעה באוקטובר.