נניח לרגע שהחטופים הנותרים בשבי יופקרו לגורלם, נניח שישראל תודיע שהיא מחדשת את הלחימה גם במחיר חיי אזרחיה שנחטפו מבתיהם. מה לדעתכם יקרה?
בואו נדמיין לעצמנו מצב שבו מצליח בצלאל סמוטריץ' לכפות את דעתו על הממשלה, שאיתמר בן גביר שפרש ממנה שב לתפקידו - וישראל מחזירה את כוחות צה"ל שנסוגו ממרבית שטחי עזה אל רחובותיה. מה יקרה אז?
הן הדגל שעליו כתוב "מיטוט חמאס" הונף כבר בצהרי 7 באוקטובר, עת החלו מתבררים ממדי הזוועה שמתחוללת בנגב המערבי, הן כתוצאה מכך יצא צה"ל - לפחות בתחילה, עם גיבוי של כל מדינות המערב, למלחמה כוללת בעזה. הן בהמשך ישיר לזה היינו "פסע מניצחון" רק באביב שעבר, הן תחת הדגל הזה שהינו בעזה כמעט 15 חודשים (נניח שבחודש האחרון אנחנו רק צופים בה מעמדת השמירה שננטשה ב-7 באוקטובר) - אז עכשיו נדמה לנו שכל מה שנדרש לשם סילוק חמאס מעזה הוא עוד כמה חודשים של לחימה?
והרי הלחימה אף אם תתחדש, תתרחש בתנאי פתיחה קשים מאלה שבהם התנהלה עד לפני כחודש, עת סוכמה עסקת החטופים. אז מה יקרה בה עתה שלא קרה במהלך שנה ורבע של לחימה?
נניח לרגע שישראל הייתה מתכוונת, כפי שדרש אחד משרי הממשלה בתחילת המערכה, להפיל על עזה "פצצת אטום" (כשם קוד לנשק לא קונבנציונלי שהגם שהוא אולי קיים - על פי פרסומים זרים, כמובן - בידי ישראל, הרי שעד כה היא נמנעה מלהשתמש בו), אפילו בזיה הזאת היה הגיון רב יותר מאשר סתם הצהרה כללית של "חידוש המלחמה".
גם מי שניטלה ממנו כל עכבה מוסרית, בצדק או שלא - לא ניכנס אפילו לוויכוח הזה עתה (מלכתחילה היה מספר ה"בלתי מעורבים" במכונת הרצח של חמאס נמוך מהמקובל לחשוב במערב) לא יכול להכריע את המלחמה כמו שאולי "מגיע" לעזתים, על פי השקפת עולמו.
למה? כי בחירה באופציה הזאת היא הרחקת ישראל ממשפחת העמים, שחלק ממנה עדיין תומך בו. תמיכה שהיעדרה פירושה סוף החלום הציוני, ממש כפי שמייחל לו חמאס.
נדגיש שוב: כל עוד ישראל זקוקה לקהילה הבינלאומית בכדי להוסיף ולהתקיים, היא לא יכולה לאחוז באמצעים שנדרשים לחסל סופית ארגון טרור שנטוע כה עמוק בלב האוכלוסייה, מפני שהאמצעים שנרדים כדי להשיג את התוצאה המיוחלת יגרמו לבידודה שלה ולסופה.
ניצחון הוא אפשרות
אז האם זה אומר שאי אפשר לנצח במלחמה ולהביא לסוף שלטון חמאס? לא בהכרח, אבל כדי שזה יקרה חייבים לפעול בשילוב של עוצמה צבאית מזה ותחכום מדיני מזה. את הכלי הראשון הפעלנו ביעילות, אחרי הכישלון הנוראי של 7 באוקטובר.
הכלי השני נותר בימ"חים - והנורא מכל: הוא לא נותר שם כי מי שהיה אמור להפעיל אותו לא ידע מה צריך לעשות, להיפך - הוא ידע בדיוק מה נדרש, אבל פעל אחרת בגלל שיקולים פוליטיים צרים שבגינם עלולים עתה להיות אזרחינו וחיילינו שנותרו בשבי מופקרים לגורלם.
המראות מעזה קשים לכל צופה ישראלי עוד בטרם נדרשנו למצבם הנפשי והרפואי הירוד של החטופים. אמנם נכתב כאן רבות על כך שהמחיר בעסקת חטופים יהיה לראות את מצהלות הניצחון של הרוצחים בשחרורם של רוצחים אחרים, אבל המראות מקוממים את הנפש עוד יותר מכפי שהיו בדמיון.
שני כוחות נפש נדרשים כדי לעמוד בהם: הבנה והכלה. הבנה שזה מחיר התבוסה שנחלנו ב-7 באוקטובר, שהמראות האלה הם הארכה של אותו יום שבו כשל צה"ל במשימתו האחת והיחידה - להגן על גבולותיה של מדינת ישראל (כן, היו לכך סיבות מדיניות שגם אליהן צריך להידרש, אבל אין בהן כדי להיות אפילו בגדר נסיבות מקילות בטיעונים לעונש, לאות הקלון שצריך חלק מבכירי צה"ל ערב המתקפה לשאת עד אחרון ימיו).
חמאס אינו צוהל על מה שקרה בין 8 באוקטובר 2023 ועד ליום הזה, אלא חוגג את הצלחת פשיטתו הרצחנית על יישובי עוטף עזה - וככל שבוערים בנו רגשות הנקם, מוצדקים מאין כמותם, עלינו להפנים שהיא אכן הצליחה מעל ומעבר למשוער.
הדבר השני הוא הכלה. כן, מדובר במושג טעון, שכן הייתה זו ההכלה של אותם "טפטופים" מרופדים המזוודות כסף באדיבות ממשלת ישראל שהביאה אותנו עד לאותו יום מר ונמהר. ובכל זאת, ככל שנרצה לשנות את הגישה, אנו נדרשים לה עתה, עד ישוב כל חטוף לביתו או לפחות עד לנקודה שבו תוכל ממשלת ישראל להכריז במצפון נקי שעשתה כל שלאל ידה כדי להשיב הביתה את החטופים, כולל נכונות לחתום עם חמאס על הפסקת הלחימה.
הפסקה מתודית
צמד המילים האחרון מקומם. הוא מקומם שבעתיים נוכח המראות הקשים (והתחושה היא שהסיפורים הקשים באמת על מה שעברו פדויי השבי עוד נשמרים עד ליום שאחרי, כדי לא להקשות עוד יותר על מי שעדיין מצפים ליקיריהם).
הוא מקומם במיוחד נוכח מידת התגמול שתהלום את המעשה - לא רק זו שלה ראויים המרצחים עצמם, אלא גם זו שלה ראויה אוכלוסייה שיש מי שמגדירים "אזרחית", זו שצהלה ברחובות ב-7 באוקטובר וצוהלת בהם עתה (לא כל תושבי עזה, ודאי שלא הילדים ובכל זאת, כבר כתבנו - יש מידה של אחריות לחברה שלא נכבשה ודוכאה בידי חמאס אלא הצמיחה אותו מתוכה בהתלהבות שכזאת).
הוא מקומם, ועדיין - אותה הכלה נדרשת נוכח העובדה שיש עוד את מי להציל. שנוכל לסבול ואולי אף לסכל (הלוואי שנצליח למנוע) טרור שייקרה בגלל שחרור של מחבלים מבתי הכלא בישראל, אבל לא נוכל להביט בפנינו במראה אם ניתן למי שנחטפו ממיטותיהם בעודם מעכלים עדיין את ארוחות החג למות, כשהם נראים כמו גלי העצמות שאנו מכירים מסרטי שואה.
שואה היא אולי נקודה נכונה להתחיל ולסכם בה את הדיון הזה: המתנגדים לעסקה טוענים שכמוה כעסקה עם הנאצים. מה נגיד חוץ מ"צודקים"?
כן, זו עסקה עם מי שהם כמו-נאצים (מתי המעט שעדיין סבורים שמדובר בפועל יוצא של "כיבוש" מצד ישראל, יכולים להאזין שוב לרשתות הקשר של חמאס בעת התקיפה - עבורם עצם הנוכחות היהודית בכל חלק של ארץ ישראל היא בבחינת כיבוש. בתאוותם לרצוח יהודים הם כינו גם את השמאלנים שבין פעילי השלום בקיבוצי הנגב בשם הכולל "מתנחלים").
ובכן, מה אנחנו יודעים על עסקאות עם הנאצים? יש לפחות שתיים שנחרטו בזיכרון ההיסטורי העולמי: הסכם מינכן, שלאחריו שב צ'מברליין לאנגליה כשהוא מנופף בפיסת הנייר ומכריז: "הצלנו את השלום". ההסכם השני הוא הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הסכם אי התקפה בין היטלר לסטאלין, שחילק את פולין בין שני רבי המרצחים.
המשותף לשניהם הוא ששניהם הופרו ברגל גסה על ידי הנאצים. למה? כי זו דרכם - במוקדם או במאוחר הם יפרו כל הסכם שייחתם עמם (כפי שחזה צ'רצ'יל, הגיבור של נתניהו - ולא רק שלו, לגבי הסכם מינכן).
כולנו מתנחלים
זה נשמע רע וזה אכן רע, אבל מהר מאוד יפר חמאס את ההסכם, כפי שהפר כל הבנה אליה הגיעה מולו ישראל ב-20 השנים האחרונות. זה יהיה המקום שבו נזדקק לסמוטריצ'ים שילחשו על אוזנו של עם ישראל, שיהיו בו בוודאי מי שירצו להמשיך בשגרת חייהם הנוחה ולהתעלם מההפרות (כפי שעשינו בעת ה"טפטופים": "זכור את אשר עשה לך עמלק".
למה? כי בעיניהם, כאמור, כולנו מתנחלים. זאת הסיבה שבגינה צריכים כולנו, כל "המתנחלים" - בין אם הם מתנחלים מקריית ארבע או מהתנחלות שייח מוניס (רמת אביב) - להתגייס מול מי שרואים בנו מקשה אחת, קודם כל כדי לפדות את שבויינו ואחר כל כדי להכריז עליהם מלחמת חורמה, גם אם ראשיתה ב"הפסקת לחימה".
זה יהיה הזמן להעז פנים לא רק מול אויבינו אלא גם מול ידידינו (שחלק מהם יוחתמו על ההסכם כערבים לקיומו), שאולי יטענו שוב שמדובר בהפרה פעוטה שאין בה עילה ליציאה למלחמת חורמה.
לכן נפדה תחילה, כעם אחד מאוחד, את שבויינו, נבלע את הגלולה המרה ואת המראות הקשים, שהם פרי תבוסתנו ב-7 באוקטובר.
נבין אותה, נכיל אותה - ובעיקר נלמד את הלקח ממנה. נשמח עם מי שניתן עוד להציל, נתאבל על מי שאבדו לנצח - ונמתין לשעת הכושר.
סמוטריץ' צודק: חמאס הוא ארגון כמו-נאצי. על כן הוא ייתן לנו את הסיבות להכחיד אותו ממש כשם שהוכחדו אבותיו הרעיוניים. לא בדיבורים ריקים מתוכן על חידוש המלחמה, אלא בשכל, בסבלנות ומתוך זיכרון היסטורי: הן של מה שאירע לפני יותר משמונים שנה והן של מה שאירע לפני פחות משנה וחצי.