ילד קטן, אולי בן שש, לבוש מכנסיים קצרים, גרביים שחורות מתוחות עד לקו הברכיים, מעיל גדול ממידותיו, רכוס ברישול וכובע ברט אפור, עומד לצד קבוצה של נשים וילדים מבוהלים. ידיו מורמות בתנועת כניעה, מסביבו חיילים גרמניים חמושים, אחד מהם מכוון לעברו את כת הרובה. תמונה קפואה בזמן מסוף אפריל או תחילת מאי 1943, שתויקה בדוח מבצעי של אחד מקציני האס אס על חיסול גטו ורשה, תחת הכותרת "הוצאו מהבונקרים בכוח".
הרגע מכמיר הלב, שנלכד בעדשת המצלמה, הפך לסמל לאכזריות הבלתי נתפסת של הנאצים במהלך המלחמה, ואטימות ליבם הבלתי נסבלת אל מול ילד קטן, חסר ישע, שנקלע בעל כורחו לשפל המוסרי והאנושי הגדול ביותר אי פעם.
נזכרתי בתמונה הזאת כשראיתי את אור, אוהד ואלי, כחושים, מזי רעב, בגדיהם תלויים על שלד גופם, עורם, שלא נחשף לאור השמש במשך חודשים ארוכים, כמעט שקוף מלובן, עיניהם לא מסוגלות לעמוד בבוהק המציאות שמחוץ לחדרים החשוכים ולמנהרות הטחובות. הם הובלו מדדים בקושי, נתמכים בידי רעולי פנים חמושים, אל בימת ההשפלה, רגליהם בקושי נושאו אותם שעמדו שם ונאלצו לשבח את נדיבות הלב של אלה שהמשיכו להתעלל בהם עד לרגע האחרון.
תמונת שלושת השבים האלה, עומדים בברכיים רועדות, ליד השלט הציני עד אימה, "הניצחון המוחלט", בעברית, יחרטו לעד בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. זאת נקודת המפנה. לא עוד תמונות של חטופות מנופפות בידיהן במרץ, מחייכות אחת לשניה בהקלה, או חטופים שנאבקים לשמור כלפי חוץ על חוזק. קית' סיגל התעקש לעמוד על רגליו, גדי מוזס צעד בגאון בתוך המון מוסת ופרוע שחבט בראשו.
לאוהד, אלי ואור לא היה את הכוח להוכיח לשובים שהם חזקים, לא נשאר בהם הניצוץ שדרוש כדי להחזיר מלחמה. ואם יש משהו חיובי באופן שבו הם נאלצו להיראות לעיני העולם, זאת האמת החשופה והנוראית שנגלתה על הבמה המקוללת ההיא, אמת שהוסוותה מאחורי החזות הכאילו סבירה של החטופים ששבו עד כה.
מתנגדי העסקה, שומרי השבת, יראו את הסצנה הזאת באיחור, אבל היא תצרוב את ליבם עמוק כמו לכולנו. הם לא יוכלו להסתתר יותר מאחורי התצפיתניות הצעירות והנועזות וצהלות השמחה בכיכר החטופים כשראו את השבים יוצאים מהטויוטה הלבנה, ולהגיד, קודם הניצחון המוחלט, מיטוט החמאס, ורק אחר כך שחרור החטופים. הפעם הייתה דממה בכיכר לנוכח מה שנותר מהגברים מלאי החיים אחרי שנה וחצי בגיהנום.
גם אוחזי האידאולוגיה הקיצוניים ביותר, שרוצים להפגין כוח ולרמוס את האויבים, לא יוכלו לעמוד שלווי נפש מול השלושה האלה ולהגיד - יש זמן כדי לסיים את המערכה. ליבם היהודי יחסיר פעימה, וההבנה שאין לנו ברירה, אלא לשלם את המחיר הנורא ביותר כדי להציל נפשות, תעמוד לנגד עיניהם. זאת, גם אם נאלץ לוותר על החלום לשטח את עזה לחלוטין.
עם שלם בקושי הצליח לנשום מולם, ומעט האוויר שעוד נותר בנו, נתקע בגרון עם פרסום ההנחיה של ראש הממשלה לנקוט פעולות נגד חמאס עקב מראות המשוחררים. לא בגלל התוכן, אלא בגלל הנראות. הדיסוננס הבלתי נתפס בין מצבם הקשה של השבים והעם המזועזע, לעובדה שראש הממשלה נמצא במלון פאר בוושינגטון, הפך את הסיטואציה לביזארית באופן קיצוני. נתניהו היה חייב להיות פה איתנו, לידנו, כשאחינו שבים מהשאול. לא לתת הנחיות מרחוק.
עוד נתגעגע לשחרורם של אוהד, אלי ואור. כי בפעימות הבאות לא נחבק חיים, אלא את משפחות הנרצחים. וזה הרבה יותר נורא.