חברי ועדת סל התרופות ניצבים מדי שנה מול אחת הדילמות המוסריות הקשות ביותר בעולם הבריאות: איך להכריע מי יקבל תרופה שיכולה להציל או להאריך חיים, ומי יישאר מאחור? אין זו החלטה טכנית בלבד, אלא הכרעה שמערבת שאלות של צדק, מוסר ואחריות ציבורית.
חברי הוועדה אינם פקידים קרים ואדישים כמו שהרושם התקבל בשנים האחרונות בציבור; הם רופאים, כלכלנים, אנשי משרד הבריאות, ונציגי ציבור, שמודעים היטב למשמעות ההחלטות שלהם.
כל החלטה שהם מקבלים עשויה להיות ההבדל בין חיים למוות, בין סבל לתקווה. למרות מאמציהם לנהוג באופן אובייקטיבי, לכל החלטה יש משקל מוסרי אדיר, והיא כרוכה בקונפליקט מתמשך בין עקרונות שונים:
חובת ההצלה - מצד אחד, יש חובה מוסרית להציל חיים בכל מחיר, ולספק טיפול רפואי לכל אדם הזקוק לו.
צדק חלוקתי - מצד שני, המשאבים מוגבלים ויש תקציב ידוע. השנה מדובר על 650 מיליון שקלים בדיוק כמו אשתקד, כבר לא נשמע הגיוני כי הרי התרופות התייקרו יותר ומספר החולים גדל והתרופות והטכנולוגיות השונות שהוגשו לסל עלותם השנה הגיע לכ-4 מיליארד וחצי שקלים שעימם אפשר "לשחק", אט אט לצמצם ולהגיע למספר המבוקש. חברי הועדה גם צריכים לדאוג שהם יחולקו עד כמה שניתן גם באופן שוויוני ויועילו למספר הגדול ביותר של חולים- זוהי המטרה המוצהרת של חברי הועדה, משימת כמעט בלתי אפשרית מראש.
שוויון מול קדימות רפואית - איך מאזנים בין חולים קשים במחלות נדירות לבין רבים הסובלים ממחלות שכיחות יותר?
לכן, כל דיון בוועדה הופך למאבק בין השכל לרגש, בין הנתונים היבשים לבין הסיפורים האנושיים שמאחוריהם.
המציאות היא שחברי הוועדה אינם מחליטים בוואקום. בכל שנה מתקבלים אליהם אינספור מכתבים מרגשים ממשפחות של חולים, המבקשים להכניס תרופה חדשה לסל. חולים מגיעים לדיונים כדי לנסות ולהשפיע על חברי הועדה, מתארים את מצבם הקשה, ומנסים לשכנע את חברי הוועדה לבחור דווקא בתרופה שהם זקוקים לה.
התקשורת מצטרפת גם ללחץ הציבורי, עם כתבות קורעות לב על ילדים שזקוקים לטיפולים יקרים, ועל משפחות שמארגנות קמפיינים לגיוס כספים, כי המדינה לא מממנת את התרופה הנחוצה להם.
לחברי הוועדה אין אפשרות להתעלם מהלחץ הזה, אך עליהם לשמור על קריטריונים אחידים והוגנים. פעמים רבות הם מוצאים את עצמם קרועים בין הצורך להישאר ענייניים לבין המצוקה האנושית שהם פוגשים פנים אל פנים.
אחד המיתוסים הוא שהחלטות כלכליות הן קרות וחסרות חמלה. בפועל, גם השיקולים הכלכליים בוועדת הסל הם מוסריים. כאשר בוחרים להכניס תרופה יקרה מאוד שמועילה למעט חולים, הדבר בא על חשבון תרופות אחרות שיכולות לסייע לאלפים.
כך למשל, אם ניתן להכניס תרופה נדירה לסרטן שעלותה 2 מיליון ש"ח לשנה עבור 50 חולים, אבל באותו סכום ניתן לממן חיסונים מצילי חיים למאות אלפים - מהי ההחלטה הנכונה מוסרית?
אין כאן תשובות חד-משמעיות, ולכן הדיון בוועדה הוא לעולם לא רק כלכלי או רק רפואי - אלא שילוב מורכב של ערכים מתנגשים.
מעבר להשלכות על החולים, לחברי הוועדה עצמם יש מחיר נפשי כבד לשלם. רבים מהם מספרים על לילות ללא שינה, על מחשבות טורדניות לאחר כל ישיבה, ועל תחושת חוסר אונים מול המגבלות הקיימות.
יש חברי ועדה שפורשים לאחר שנים בודדות, לא מפני שהתפקיד אינו חשוב - אלא כי קשה לשאת את כובד האחריות והתחושה שהם נאלצים "לשחק אלוהים".
אחרים נשארים, מתוך שליחות עמוקה ואמונה שבמערכת מוגבלת, עדיין ניתן לעשות את הטוב ביותר האפשרי.
המסקנה: יש להקל על הוועדה - באמצעות שינוי פרדיגמה.
הדילמות המוסריות שעומדות בפני הוועדה הן תוצאה של מגבלות תקציביות מלאכותיות. אם ממשלת ישראל תגדיל משמעותית את תקציב סל התרופות בשנה הבאה ובשנים הבאות, ניתן יהיה להפחית את הצורך בהחלטות אכזריות בין חולים שונים.
חברי הוועדה אינם צריכים להיות אלה שנושאים על כתפיהם את כשלי המדיניות התקציבית - על הממשלה לקחת אחריות, ולהכיר בכך שבריאות הציבור אינה יכולה להישאר בעדיפות שנייה.
אם מדינה מסוגלת להגדיל תקציבים לביטחון, לחלק כספים קואליציוניים באבחת יד ולעשות קומבינות על חשבון הציבור הרחב ולפתוח משרדים מיותרים שלא באמת מועילים למישהו ומבזבזים כסף ציבורי רב היא חייבת למצוא את המשאבים כדי לתת לאזרחיה את הזכות הבסיסית ביותר: הזכות לבריאות ולחיים.