הם הקריבו הכל במלחמה. מתי תופסק האפליה נגדם?

לא ברור עדיין לאן הולכת המלחמה ברצועת עזה, אבל ההפסקה הנוכחית היא זמן ראוי כדי לעצור לרגע ולהצדיע לקהילה קטנה שאת תרומתה ואת המחיר שהיא משלמת במערכה אי אפשר לפספס. 30 לוחמים מבני העדה האתיופית - רובם חיילים, קצתם שוטרים - נפלו מיום ה־7 באוקטובר ועד הנה, מספר גבוה בהרבה משיעורם של יוצאי אתיופיה באוכלוסייה הישראלית.

סיפורם איננו רק סיפור הקרבה של הפרט. זה סיפור שהוא פרי חינוך שורשי עמוק, שהולך שנים ארוכות לאחור, שמחבר בין כל הפרטים בקבוצה, גם אם אלה כלל לא הכירו זה את זה. ספק אם יש עוד עלייה שהביאה איתה מורשת כזו של כיסופים לארץ המובטחת, ושל נכונות להקריב כל מה שצריך כדי להגיע אליה - פיזית, פשוטו כמשמעו - כמו עליית יהודי אתיופיה. סמ"ר אוריה איימלק גושן, לוחם גבעתי שנפל בעזה, צוטט כמי שכבר בכיתה י"ב ארז את כל זה לתוך שורה אחת. "אומרים שאדם לוקח איתו בתרמיל את סיפורו המשפחתי, אני מביא איתי סיפור של קהילה שלמה".

בשבוע שעבר, לפני שהתיישבתי לכתוב את הטור הזה, הדרמתי לנתיבות אל הרב הראשי של הקהילה, הרב ראובן וובשת. וובשת למד איתי בכיתה בישיבה התיכונית, אחר כך התגייס לגולני, שירת כמאגיסט, ובשנה האחרונה מצא את עצמו עובר בין משפחות של נופלים, עוזר, מנחם, מושיט יד. חלק מהן הוא מכיר מפעילות חברתית כזו או אחרת, אחרים מחוברים אליו בקשר משפחתי. "זו עדה קטנה שאיכשהו, כולם בה נוגעים זה בזה", הסביר.

יש משהו מתעתע בסימון הקבוצה הזו, של יוצאי אתיופיה. גם משום שהיא לא מורכבת רק ממי שנולדו שם, אלא גם מהדור הבא שנולד כאן והוא לכאורה צבר לכל דבר ועניין. גם משום שבמידה רבה, לשמחתנו, ממש כמו בעדות אחרות, ככל שיעברו השנים יקשה עלינו להגדיר מי הוא בן העדה הזו ומי בן העדה האחרת. לי, לצורך הדוגמה, יש נכדה שאמא שלה היא הבת שלי, ואבא שלה עלה לארץ מאתיופיה כשהיה בן שש. איך נגדיר אותה?

כך או כך, נדמה שעד שלא נבחין בהשתלבות מלאה של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית, ועד שלא נדע לומר בביטחון שהקהילה הזו לא זוכה ליחס אחר, שונה, מפלה, בשום מקום - נמשיך להתייחס אליה בצער רב כאל קבוצה משל עצמה. חלק מהחברה הישראלית, עם כוכבית שעל החברה הוותיקה מוטלת האחריות למחוק.

יצא לנו להגיע במהלך המלחמה הזו לכמה ניחומי אבלים אצל בני העדה, האחרון שבהם בבית שמש, אצל משפחת נגוסה שבנה בנימין, צנחן במילואים, נפל בלבנון. ברבים מאוהלי הניחומים הללו ניכר דפוס זהה.

מכאן, הורים שמוקפים במעגל הגרעיני של בני משפחה וחברים, משוחחים זה עם זה, כמעט בלחישה, בשפה האמהרית. מכאן, ילדיהם, נראים ישראלים מבטן ומלידה, מנהלים את העניינים, מובילים את השיח, מקבלים את הבאים בשפה העברית, משיבים לשאלות ומשתפים בסיפורים. אם תרצו, דור המדבר מול דור הצבר.

בכל מקום כזה עולה ההתפעלות כלפי מי שבאו לפה ללא שפה, עם קשיי התאקלמות גדולים, אל תוך חברה שלפחות בתחילת הדרך לא ידעה איך לאכול אותם, ולמרות הכל הצליחו להצמיח מתוכם דור שכזה. דור מעורב, דור מחובר, דור תורם, דור שמוכן ללכת ראשון, דור שמתגייס ליחידות הקרביות ביותר, דור שרץ קדימה לחזית.

בתחילת המלחמה ביקרנו באוהל האבלים של משפחת פלקה בקרית גת, אחרי שהבן, עמנואל, ששירת יחד עם האחיין שלנו בדובדבן, נפל ברצועת עזה. פלקה נפצע אנושות, והיה תלוי בין חיים למוות, לפני שמשפחתו תרמה את איבריו והצילה את חייהם של ארבעה אנשים. במהלך ימי השבעה ראיינו ברדיו את נעם, אחיו. נעם, בעצמו לוחם באגוז, אמור היה להיכנס לרצועת עזה יום אחרי עמנואל, ובאמצע ההכנות לכניסה הזו קיבל את ההודעה שאחיו נפצע קשה.

נוכח קשיי ההתאקלמות של ההורים, סיפר לנו, מספר החירום שנתן עמנואל לרשויות צה"ל עם גיוסו, למקרה שחלילה יקרה לו משהו, היה המספר של האח הגדול. התיאור של נעם את מה שהתרחש בדקות הראשונות, מלמד הרבה על הפער שלא פעם נפער בין ההורים לילדים בכניסה אל הישראליות. "התקשרתי מיד לאבא ואמא והסברתי להם בהדרגתיות מה הולך לקרות עוד כמה רגעים", סיפר נעם, "הם מדברים עברית בסיסית, וחששתי שאם ייכנסו אליהם חיילים בארבע לפנות בוקר הביתה, הם לא יבינו את הסיטואציה. אחר כך התקשרתי גם אל המודיעים, שכבר חיכו למטה, והסברתי להם איך לפנות להורים שלי ואיך לגשת אליהם".

"ההורים שלנו לא ידעו להבדיל בין אגוז לדובדבן וזה גם לא היה חשוב להם", סיפר עוד, "היה חשוב להם שאנחנו מגיעים הביתה במדים. זה ממש שימח אותם, זה מילא אותם גאווה". ונדמה שהסיפור הזה הוא סיפורן של משפחות רבות. הורים שבאו מאתיופיה, שנקלטו לאיטם, ושגם אם לא הבינו בדיוק אין עובד כאן הכל, ומה ההבדל בין יחידה כזו לאחרת או בין נעליים שחורות לאדומות, ידעו שהחינוך שהם מנחילים לילדים שלהם צריך להוביל אותם אל המקום שבו עושים הכי טוב לטובת המדינה. הדור של ההורים חלם על ירושלים, הדור של הילדים התייצב כדי להגן עליה בגופו.

אני לא משוכנע שהרב וובשת יגיד את זה בקול, אבל נדמה לי שיש מעט פרטים ברזומה שלו שהוא נהנה שמשתמשים בהם כשמציגים אותו, כמו "מאגיסט בגולני". "זה חלק חשוב בתעודת הזהות שלי", הוא מחייך. למי שצריך הוכחה, אספר שעוד בטרם שלף את ספרי ההלכה שחיבר, הניח על השולחן שלפניי את אלבומי התמונות שלו מהשירות הצבאי. בתמונה אחת כזו, הוא מצולם עם אליהו ליבמן - חבר של שנינו, ומי שבנו אליקים נרצח במסיבת הנובה - שהיה המאגיסט הנוסף במחלקה שלו.

"אני מודה שגם לי היו ספקות לפני המלחמה, בכל מה שקשור ליכולות של הדור המפונק הזה", הוא אומר. "אני זוכר שכשמצאתי את עצמי מדבר עם המפקדים של הבנים שלי, זה עשה אותי מודאג. כשאני שירתי בגולני ההורים שלי לא דיברו עם המפקדים. מה, זה בית ספר? אבל גם לי באה המלחמה והוכיחה שלא ידעתי להעריך נכון את ערכם של הצעירים האלה".

ביקשתי מהרב וובשת, שמכיר היטב את העדה בכל גילאיה, להסביר את הנוכחות שלה בחזית, מתחת לכל אלונקה, ולמרבה הצער גם בבתי העלמין הצבאיים. "הקהילה האתיופית היא מודל שהחברה הישראלית כולה צריכה ללמוד ממנו", השיב. "בקהילה האתיופית, במשך 2,500 שנה דיברו על ירושלים. זה היה החלום של הדורות שקדמו לנו. כשאבא שלי ואמא שלי נחתו בארץ, הם נישקו את האדמה. הסבא והסבתא שלי, ההורים של אמא שלי, כשהיו באזור גיל 70, הלכו 1,000 קילומטר ברגל, עם מחסור גדול באוכל ובמים, מהמקום שבו הם גרו באתיופיה עד סודן. כל מה שהם עברו עד שהם הגיעו לפה, היה למען ירושלים. ולכן זה לא משנה באיזו מסגרת נמצא אותו בן קהילה של יוצאי אתיופיה. מכיוון שהחינוך מתחיל מהבית, ומכיוון שבבית לימדו אותנו לשמוע להורים ולכבד את מה שההורים אומרים, אז מה שההורים הטמיעו בנו הולך איתנו לכל מקום.

"אני נמצא בהרבה אירועים של הקהילה. בסיום כל מפגש כזה יש את האדם המבוגר שמברך בחרוזים, ושמודה לקדוש ברוך הוא על כך שהגענו לארץ ישראל, יחד עם תפילה לשלום חיילי צה"ל. כשהילדים שומעים את זה, הדברים נכנסים להם לראש. ברגעים שבהם היה לי קשה בצבא, זה מה שעמד מולי".

ואולי, אני תוהה בזהירות, חלק מההליכה ליחידות הקרביות מקורה בסוג של הסללה. הפריפריה לגולני, המרכז ל־8200. "הכבוד של יהודי אתיופיה זה לשרת במקומות המשמעותיים, והמקומות המשמעותיים הם ביחידות השדה", הוא משיב. "אם יבואו שני חיילים לבית הכנסת בקהילה שלי, אחד משרת ב־8200 ואחד משרת בגולני, השני יקבל כבוד יותר גדול. ודאי", הוא קובע ואחרי רגע מוסיף בחיוך: "גם בגללי, כי כולם יודעים שאני גולנצ'יק".

אני לא יודע להגיד במדויק מה מקבל תלמיד ממוצע בחבילת הלימודים שלו במערכת החינוך שלנו, בכל מה שקשור לעליית יהודית אתיופיה, אני כן יודע להגיד שזה מעט מדי. תערכו סקר ותבדקו כמה בני נוער בישראל - עזבו בני נוער, כמה מבוגרים בישראל - יודעים מי היה פרדה אקלום, מפורצי הדרך לעליית יהודי אתיופיה לארץ, ותבינו הכל.

העלייה האתיופית לא הייתה רק חלשה כדי להשתלב בחברה הישראלית, היא הייתה חלשה גם במאמציה להנכיח את הסיפור שלה ולשכנע אותנו שאי אפשר ללמד על ציונות, על אהבת הארץ ועל כמיהה לירושלים, בלי להעלות על נס את גיבוריה שלה. ייתכן שבני הדור השני של עולי אתיופיה מתחנכים על הסיפורי האלה, אבל זה לא מספיק. הסיפור שלהם איננו רק שלהם. הסיפור שלהם הוא הסיפור שלנו.

ואולי גם זה קשור: בכל פעם שאני מהרהר בחוסר ההבנה ובחוסר ההערכה שיש אצלנו לדרך שעשו יהודי אתיופיה כדי להגיע לכאן, אני נזכר בהתבטאות שקראתי לפני שנים ארוכות מפיה של פעילה חברתית מוכרת, שבאחת ההזדמנויות פגשה את אדיסו מסאלה - בעבר חבר כנסת במפלגת העבודה, וקודם לכן מפעילי העלייה הבולטים מאתיופיה.

בניסיון ללעוג לו, ולאופן שבו הוא מייצג את בני העדה, היא תיארה אז פגישה שהייתה לה איתו. הוא דיבר ואני הסתכלתי כל הזמן על הנעליים היוקרתיות שנעל לרגליו, סיפרה, שהרי אי אפשר לייצג עדה חלשה כשאתה נועל נעליים יקרות. ואני, שהכרתי את אדיסו, לא ידעתי אומנם לאמוד את שווי נעליו, אבל כן ידעתי עד כמה ארוכה ומפרכת הייתה הדרך שבה צעדו הרגליים שבתוך הנעליים הללו על מנת להגיע הנה.

סיפור העלייה של וובשת והוריו הוא סיפור מדהים בפני עצמו. וובשת הגיע ארצה בשנת 1972, כשהוא בן שנתיים, בימים שבהם העלייה מאתיופיה לא נראתה עדיין אופציה מעשית. זה קרה בעקבות סיפור מוזר על צוות צילום שהגיע במיוחד מארה"ב כדי לצלם חתונה אתיופית מסורתית. "כשהם הגיעו", הוא מספר, "הזוג שהיה אמור להתחתן התבייש מהצילומים, ומנהיג יהודי אתיופיה ביקש מאבא שלי 'תציל אותי, שלא תהיה בושה גדולה. אתה ואשתך התחתנתם לא מזמן, בואו נשחזר את החתונה שלכם'. אבא שלי נעתר בשמחה, ונוצר קשר טוב בינו לבין העיתונאים האמריקאים. אבא היה בחור משכיל, דובר אנגלית, שהיה אח מוסמך, ולפני שהצוות האמריקאי חזר הביתה הם שאלו אותו איך אפשר לגמול לו. אבא אמר להם 'אני לא רוצה כסף ולא רוצה זהב, החלום שלי זה להגיע לירושלים'. אני מזכיר לך שאנחנו מדברים על שנים שבהן לא הייתה בכלל עלייה.

"העיתונאי הזה חזר לארה"ב והתחיל להתכתב משם עם אבא שלי. הוא ניסה להפעיל קשרים, וגם אסף למענו כסף, ואחרי שנתיים, אחרי שגם שולם שוחד למי שצריך, יצאנו בטיסה מאתיופיה תחת סיפור כיסוי שלפיו אבא נוסע לאוניברסיטת ביירות כדי להשלים את לימודי הרפואה שלו. עצרנו לנחיתת ביניים ביוון, ומשם חתכנו לישראל, כשלאמא, במקביל, היה סיפור כיסוי אחר, שלפיו היא טסה איתי כדי לבקר את אח שלה ולחזור. לא באמת היה לה פה אח, היה לה בן דוד שהיה איש מוסד".

לא מכבר הוציאה עיריית ירושלים, בשיתוף ארגון ידידי יהודי אתיופיה ופורום ירוסלם, חוברת שמנציחה את גבורתם של צעירי העדה שמסרו את נפשם במלחמת "חרבות ברזל". משם גם נלקחה רשימת השמות המופיעה בסוף הטור. "פתגם אמהרי עתיק אומר: חוכמה בבטן כאור בכד", פותחים המחברים, "בחוברת שלפניכם בחרנו להאיר מדמותם וחוכמתם, כדי שלא יישארו בכד אלא ייצאו אל העולם".

"יש הבדל בין גל עלייה אחד לשני, ובין עולה אחד לשני", מסכם וובשת, "אבל התרומה למדינה מחברת את כולם. וכשאנחנו מפספסים את זה, בהסתכלות של החברה הישראלית כולה על העדה, אנחנו עלולים להגיע למקומות לא טובים. אני זוכר שאחרי הסיפור של סלומון טקה ערכתי בדיקה עם הציבור. ישבתי בכל מיני קבוצות, והסיפור היה חם, ובכל מפגש כזה שאלתי אנשים מיוצאי העדה האם הייתה פעם שהם הרגישו שהמשטרה מתייחסת אליהם בצורה שונה מאחרים. וזה היה מדהים. כולם הרימו יד. אנשים סיפרו איך הם עוברים ברחוב, ושוטר ניגש אליהם סתם ככה ומבקש פרטים.

"אני יודע שבשנים האחרונות המפכ"ל עשה הרבה כדי לתקן את זה. אבל הנקודה החשובה היא שכשאתם מסתכלים על הצעירים האלה ורואים אותם בתור חשודים, תזכרו שזה אותם חבר'ה בדיוק שאתם רואים בח'אן יונס או בבתי העלמין הצבאיים. אותם חבר'ה שמוכנים למסור את נפשם למען המדינה. עם יחס נכון, הם יכולים להיות סמל ודוגמה לכל החברה הישראלית".

לעילוי נשמת: רס"מ אוריאל אברהם, סיגל איטח (נרצחה בנובה), סמ"ר מארו אלם, סמ"ר אור אסתו, סמ"ר אדיר אישטו בוגלה, סמ"ר בנימין בני בלאי, רס"ל מולוגטה גדיף, רנ"ג שמואל סמצ'או גולימה, סמ"ר בנימין טשגר טקה, עדנה מלקמו (נרצחה באופקים), רב"ט לידור מקייס, ישראל צ'אנה (אזרח שנהרג תוך כדי קרב עם מחבלים באופקים), רס"ל אביאל מלקמו, סמ"ר יהונתן יצחק סמו, רב"ט אברהם פטנה, סמ"ר אסצ'אלו סמה, סמ"ר עלמנאו עמנואל פלקה, סגן שי איילי, סמ"ר ברהנו קאסיה, רס"ל מולוקן תשומה, סמ"ש שי גרמאי, רס"ל אנדועלם קבדה, סמ"ר אוריה איימלק גושן, רס"מ דניאל קאסאו זגייה, סמ"ר אברהם אובגן, סמ"ר נריה בלטה, רס"ר קאלקידן מהרי, סמל יוסף דסה, סמל ארמיאס מקוריאו, רס"ל יהודה גטו, סמ"ר עלמקאן אבטה טרפה, רס"ר בנימין דסטאו נגוסה, סמ"ר קנאו קאסה.