זה סיפור מדהים. שומט לסתות. הוא כבר פורסם והוא מוכר לכל פרשן/כתב צבאי, חבר קבינט, חבר מטכ"ל או בכיר כלשהו באחת מזרועות הבטחון. הוא מוכר גם לכל יועצי, מקורבי, שתדלני וחנפי ראש הממשלה, שר הבטחון (בעבר ובהווה), השרים גנץ ואיזנקוט וסביבתם, הסמוטריצ'ים והבן-גבירים וכמובן כל גמדי הגינה המתרוצצים סביב הפנכה בליכוד ועושי דברם. מדברים עליו במילייה הבטחוני, בבועת הרפש הפוליטית וכמובן בתקשורת. זה הסיפור על החמצת הענק של ה-11 באוקטובר 2023, אבל זה גם סיפור על הגאון/נוכל (מחק את המיותר) שהצליח להפוך את פחדנותו, תבוסתנותו ורופסותו, למנוף פוליטי ולהפוך אותן על יריביו.
הוא מתהדר היום בהישגי צה"ל, בנצחון המהדהד על חמאס וחיזבאללה, במכות שהונחתו על איראן ועל החות'ים ובשינוי הדרמטי במאזן הכוחות במזרח התיכון, לטובת ישראל. בצדק. ההישגים אכן משמעותיים. לא רק שהוא מתהדר בזה, הוא מנסה לנשל את אלה שביצעו את העבודה ולנכס הכל לעצמו. הוא לא מסתפק בשיתוף כל האחראים להצלחה. זה רק הוא. כרגיל. הוא מעליל על הרמטכ"ל הרצי הלוי שלא היה מספיק התקפי וחותר למגע וטוען שזה היה הוא, כן כן, הוא, שדחף ודרש ושיגר את הלוחמים לעזה, לרפיח, לדרום לבנון, לדאחיה, לביפרים, לטהרן ולצנעה.
הבעיה היא, שהאמת הפוכה. אבל לגמרי. הסיבה שאני נדרש לאירוע הזה דווקא עכשיו, ועוד בפתיחת הטור שאתם קוראים (ולא, למשל, בספין האחרון של טראמפ), היא הראיון שהעניק שר הבטחון לשעבר יואב גלנט בסופ"ש הנוכחי לעמיתי יונית לוי ועמית סגל בערוץ 12 ונדב איל בידיעות. לטעמי חשוב יותר לדון בדברים מדהימים שכבר קרו, מאשר לפנטז על דברים מדהימים שלא יקרו (העברת עזה למקום אחר).
דבר אחד צריך להיות ברור: דברי גלנט הם אמת צרופה. חלק גדול מהם מגובה בפרוטוקולים והקלטות. לחלק אחר יש עדים רבים מאוד (מתוך הרשימה שלמעלה). קצינים רבים ובכירי מודיעין, לצד הקבינט וספיחיו. זאת, ועוד: גם הביביסטים השרופים ביותר מכירים את הקליינט ויודעים שזה האיש. מאז ומעולם. הטבלה אינה משקרת. הרי הם נגררים אחריו כבר שנים ארוכות. הם מכירים את גובה ההבטחות ונומך קיומן. הם מכירים את הפאסון והפאתוס וה"ימין מלא-מלא" והדרישות התקיפות לפעול ולתקוף ולהשמיד ולאבד כשהוא באופוזיציה, מול החדלון המבצעי ומדיניות ה"הכלה" הרופסת כשהוא מרכיב קואליציה.
הם מכירים את כל זה ועדיין, הם מתקפלים ומרכינים ראש כשמסבירים להם שהעולם הפוך. הם פשוט מתהפכים. הם היו כאן כשהוא "הכיל" את כל אויבי ישראל, הם היו כאן כשהוא לא הגיב על פיגוע משוגע של חיזבאללה בצומת מגידו, הם קמו איתו ועם 3 אוהלים של חיזבאללה בצד שלנו בבוקר וראו אותו לא עושה כלום, הם יודעים ששב"כ דרש ממנו 6 פעמים לחסל את צמרת חמאס בעזה והם יודעים שהוא זה שמימן את חמאס בעזה דרך קטאר. יודעים, וקונים את הסחורה שהוא מוכר להם.
גלנט קורא לזה "ההחמצה האסטרטגית הגדולה ביותר מאז קום המדינה". אולי הוא מגזים. ואולי לא. אבל הסיפור לא פחות ממטורף. "היינו מחסלים את נסראללה עם עוד בכירים, מחסלים 90% ממאגר הטילים במקום רק 70% שנה אחר כך, ואז מפוצצים 15,000 מכשירי קשר שהורגים את כל לוחמי חיזבאללה. המטוסים כבר היו באוויר אבל כשנכנסתי לחדר של נתניהו אחרי שמנעו ממני להיכנס לשם וראיתי את גנץ ואיזנקוט הבנתי שזה כבר לא יקרה. נתניהו הוביל אותנו לחלון במשרדו בקריה, הצביע על תל אביב ואמר - כל זה ייחרב רק מהטילים שיישארו בידי חיזבאללה אחרי שנתקוף".
קטונתי מלקבוע מה היה נכון לעשות בסיטואציה המתוארת כאן. אני נוטה להאמין שהייתי תומך בתקיפה. יש סיכוי לא קטן שזה היה הופך את הקערה על פיה 4 ימים אחרי הטבח, ולא שנה אחריו. יש סיבה להאמין שזה היה שובר את המפרקת של חיזבאללה עוד לפני שפינינו את תושבי הצפון. לצה"ל לא היתה בעיה לחזור אחר-כך לטפל בחמאס. צה"ל גדול על חמאס במאה מספרים בערך. אבל נתניהו פחד. אומץ אין לו, אבל כישורים פוליטיים יש ויש. מתיאוריו של גלנט מסתמנת תמונה אופיינית: הוא "נעלם" לגלנט, כדי שלא יהיה כתוב או מוקלט בשום מקום שהוא חשש לבצע את התקיפה. נתניהו הוא מומחה לבידוי ראיות מראש (לכאורה).
במקביל, הוא מפעיל את שמשו למשימות נכלוליות אריה דרעי, שמבהיל את גנץ ואיזנקוט התמימים ומפעיל עליהם מכבש לחצים מתוגבר בבצל (לצורך הזלת דמעות) ומקונח בזעקות "פיקוח נפש, פיקוח נפש". השניים, רמטכ"לים ופטריוטים ישראלים, מאמינים שהם חשים להצלתה של המדינה. הם לא יודעים שבנוסף להצלת המדינה, הם גם חשים להצלתו של נתניהו. רק ההסטוריה תשפוט אם המדינה היתה מסתדרת בלעדיהם. נתניהו, כנראה שלא. הם נכנסים לקבינט ברגע הנכון ומבקשים מהם, מיד, להצביע על התקיפה בביירות. כן או לא. הם לא באמת מכירים את האירוע. הם לא ראו מודיעין ולא שמעו סקירות. הם צריכים להחליט כאן ועכשיו, כי הכל מתוזמן כך שההזדמנות המבצעית עומדת לחלוף בכל רגע.
אז ברור שהם יצביעו נגד. מטוסי חיל האוויר החמושים, שחגו באוויר ממתינים לפקודה, מקפלים חזרה לבסיסם. נסראללה זוכה בעוד שנת חיים. תושבי הצפון יעזבו את בתיהם. לא ברור כמה מהם יחזרו, ומתי.
מה השיג נתניהו? הכל. הוא מנע את התקיפה, הוא יכול להאשים בזה את גנץ ואיזנקוט (תנו לו זמן, נגיע גם לזה), הוא לא חתום על זה ויש לו ממשלה רחבה שמייצגת סוג של הסכמה כמעט לאומית שתסייע לו לשרוד את החודשים הקשים הראשונים בהם לא היה כאן ישראלי אחד שהאמין שהוא יכול להשאר ראש ממשלה. בהמשך, הוא ידחק החוצה את שני מציליו המשוטים ויחזור לסורו. בפעם המאה. יחלפו עוד כמה שבועות או חודשים, והוא כבר מתהדר בנוצות לפיהן הוא זה שיזם ותקף וחתר למגע, בעוד שר הבטחון גלנט והרמטכ"ל הלוי (השניים שהביאו את תכנית התקיפה ב-11 באוקטובר וגם תמכו בה) מואשמים ברופסות ותבוסתנות. ומה הכי מדהים? זה מצליח לו. למה? כי יש כאן מספיק אנשים שמוכנים להזדכות על שאריות התובנה ושרידי עמוד השידרה שלהם, רק כדי להמשיך לרקוד על סיפונה של ספינת הרופסים. עבור חלק מהם, זו פרנסה. עבור רוב האחרים, זו הכחשה. הם מושקעים בבלון הפורח הזה יותר מדי זמן. מבחינתם, להודות שמדובר בהליום חם, זו הודאה בכשלונם.
אגב, הפעלת המבצע בתיזמון שהציעו גלנט והלוי, כפי שגלנט מתאר בראיונותיו, היתה ממיטה על חיזבאללה מכה קשה בהרבה מזו שהומטה עליו בעיתוי המאוחר יותר. אפקט הביפרים היה חלקי, אפקט מכשירי הקשר היה מזערי. חיזבאללה חטף בין העיניים (והאצבעות, והאשכים), אבל נשאר על הרגליים. ההזדמנות ההסטורית, בה השקיעה ישראל את המצויינות והעליונות הטכנולוגית שלה ושל אנשיה, חלפה לבלי שוב.
למען ההוגנות, יש גם טיעונים נגד התקיפה את חיזבאללה בעיתוי ההוא. לא היינו עדיין מוכנים למלחמה בצפון, זה היה מאלץ אותנו להניח לסנוואר לחמוק ללא עונש, תושבי הצפון לא פונו עדיין, איראן היתה עלולה להצטרף, וכו'. לטעמי, הטיעונים הללו חלשים. ב-11 באוקטובר תכנית ההגנה של צה"ל בצפון יושמה במלואה. נפרסו שם כבר 3 אוגדות. הסיכוי של נסראללה לשחזר את ה-7 באוקטובר ב-11 בחודש, לאחר מותו, היו נמוכים. חמאס יכול היה להמתין לתורו בסבלנות. וגם אם הייתי מקבל את הברירה להצריח בין חמאס לחיזבאללה כך שאת המכה הקשה באמת יקבל חיזבאללה, ולא חמאס, הייתי שמח בחלקי. בסוף, חיזבאללה הוא האוייב המסוכן יותר של ישראל. הרבה יותר.
התמונה שמצייר גלנט על נתניהו בשבועות הראשונים לאחר הטבח, לא מחדשת כלום לכל מי שמכיר את נתניהו, או לכל מי שהסתובב בסביבתו אי פעם בתפקיד כזה או אחר. אדם מבוהל, רואה שחורות מקצועי, פסימיסט אדוק, שמשוכנע שכל מה שקורה עלי אדמות מכוון נגדו. "אתה רואים את כל הבניינים האלה בתל אביב?", הוא אומר לגלנט מחלון לשכתו בתל-אביב, "הם ייהרסו, שום דבר לא יישאר, כתוצאה מהיכולת השיורית של חיזבאללה. אחרי שנתקוף, עם מה שיש, הם ימוטטו את זה". בהזדמנות אחרת סופר שנתניהו אמר לגלנט משהו כמו "הם יודעים איפה אתה ואני גרים". כלומר, אם נחסל את נסראללה, הם עלולים לחסל אותנו. גלנט הבין עם מי יש לו עסק. האמת היא, שהוא ידע את זה הרבה קודם.
הפראנויה של נתניהו מוכרת אף היא. ראשי שב"כ לא מעטים הוטרדו לא פעם על ידיו או ידי רעייתו בדרישות הזויות לשיפור אמצעי הבטחון הדרקוניים מלכתחילה סביבם. פעם זה היה קליעים שיכולים להגיע מחתונות בג'סר א-זרקא, שהצריכו הגבהה דרמטית של החומות סביב הבית, הפלצות המוגזמת והתיאטרלית סביב המחאה ההמונית נגדם, הטענות ל"נסיון הלינץ'" במספרה ההיא, ומה לא. גם העיסוק האובססיבי, החוזר ונשנה, בישיבות ממשלה וקבינט, ב"הסתה נגד ראש הממשלה" והטענות שהיועצת המשפטית, השב"כ, המוסד, משרד הבריאות והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים פשוט מפקירה אותם, הפכה כבר לאגדה.
הקטע הוא, שזה אמיתי. הם באמת חיים בחרדות, שלא לומר פאניקה אינסופית. הרי בשבועות הראשונים של המלחמה היא שוטטה בין בתי מקלט שונים (פאליק, גרטלר בת"א ועוד), דרישותיה למיגונים ואמצעים שונים בעקבות הכטב"מ שפגע בבית בקיסריה עשו להן שם במערכת, הוא והיא ירדו למקלט האטומי במעמקי ירושלים סביב המתקפות של איראן, ואיחרו לעלות ממנו. הם משוכנעים שכל העולם רודף אחריהם ולך תדע, אולי גם טבח ה-7 באוקטובר הוא בעצם מזימה נכלולית להדיח ראש ממשלה מכהן באמצעות השמדת מדינתו.
גם לצאת לתמרון הוא פחד. אין בכך כל חדש. הוא לא יצא לתמרון באין ספור הזדמנויות בהן היה אמור לצאת לתמרון בעזה, בין השנים 2009 ל-2023. וגם זה פורסם. הפחיד אותו האלוף יצחק בריק, הפחיד אותו התת אלוף עופר וינטר. לגלנט הוא אמר, על פי עדותו: "'יהיו אלפי הרוגים. ישתמשו בחטופים כמגנים אנושיים וישימו אותם על הגגות ובפתחי הבתים".
גלנט מתאר את הפסימיות של נתניהו כ"פסימיות עמוקה". אני הייתי משתמש במושג "פסימיות קיומית". זוהי דרך חייו. ראיית שחורות קבועה. זיהוי כל הסכנות האפשריות, אלה שקיימות אלה שלא קיימות. חיים במנוסה מתמדת ובפראנויה אינסופית. יש כאלה שיגידו שזו תכונה נחוצה כשחיים בישראל. יש מצב. השאלה היא מה קורה כשזו התכונה היחידה.
זאת, ועוד: בפעם היחידה שהוא באמת היה צריך לזהות את הסכנה, הוא נרדם. הרי הוא קיבל אין ספור התראות לקראת ה-7 באוקטובר. מאמ"ן, מהשב"כ, מהרמטכ"ל, ממי לא. ליברמן עמד ליד הגדר של עזה שבוע לפני הטבח וניבא אותו. לפיד הקליט סרטון שלושה שבועות לפני הטבח, אחרי ששמע עדכון בטחוני מנתניהו, עם התראה דומה. אבל את נתניהו זה לא עניין. הצופרים שלו, שמייללים בדרך כלל באופן קבוע, דממו.
למה? הסיבה פשוטה: הפראנויה שלו, התבוסתנות, הפחדנות וראיית השחורות, נעלמות כבמטה קסמים במקרה שבו מתייצבת ממול סכנה מוחשית יותר, ממשית יותר, מיידית יותר, לו עצמו. ברגע שהחליט לקפוץ על עגלת הטירוף של ההפיכה המשטרית מתוצרת יריב לוין ושמחה רוטמן, הוא אטם את עצמו. קיפל את האנטנות, דומם את החיישנים. הדבר היחיד שעניין אותו זה להשתלט על מערכת המשפט מה שיאפשר לו שני דברים חשובים: להימלט מאימת הדין ולהעביר חוק השתמטות לטובת החרדים (שבג"ץ לא יוכל לפסול).
עכשיו הוא לא מתבייש להאציל את פחדנותו לאחרים, ביניהם אלה שנלחמו, שחתרו למגע, שהפצירו בו לצאת לתמרון, לחסל את נסראללה, לרדת לרפיח מהר יותר, להנחית באיראן מכה קשה יותר (בסבב הראשון). בובת הוודו שלו, המכונה גם שר הבטחון ישראל כץ, דיבר על הנחיצות "למנות רמטכ"ל התקפי". אשכרה. בערוץ 14 אימצו את הסלוגן בעליצות מופגנת.
אני מבין שאין להם ארכיון, שם בערוץ 14. לו היה, היו יכולים לצפות באותו ישראל כץ, מתראיין שם חצי שנה לפני הטבח. הוא נשאל מדוע ישראל הסתפקה בתגובה המינורית לפרץ אלימות נוסף מהרצועה, ולא הנחיתה מכה משמעותית על חמאס, כפי שנתניהו הבטיח עוד ב-2009. הנה מה שענה, בהתקף של התקפיות אופיינית, אותו כץ: "אם אתה יכול לצמצם את הזירה והשגת את המטרות שלך במכת הפתיחה שהיתה בלתי רגילה מבחינת האפקט שלה, אז אם החמאס מורתע ולא פועל, אז למה לנו לדרבן אותו לפעול?".
על כך נאמר, שההתקפה הטובה ביותר, היא ההגנה. כץ הוא גם זה שחפר לנו שנים עם האי-פרדות, האי המלאכותי שנקים מול עזה, יהיה בו שדה תעופה לעזתים מיני תשתיות שונות, מה שיאפשר לשני העמים להיפרד סוף סוף לשלום ובא לציון גואל. כץ כנראה האמין שמה שיחיא סנוואר רוצה, זה אי משלו. אבל עכשיו הם מחפשים רמטכ"ל התקפי. אני מזכיר לכם שגם אביב כוכבי, בחציון הראשון של כהונתו, נישא על גלי ההתקפיות הרטורית הזו. מתישהו דעך כוכבו של כוכבי והוא הושלך, יחד עם כל מי שאי פעם שימש בתפקיד כלשהו לצד נתניהו, לפח האשפה של ההסטוריה הביביסטית האלטרנטיבית.
האי של כץ מביא אותנו, באיחור, לריביירה של טראמפ. זו תהיה תשלובת. הזוגות האוהבים שיפסעו על הטיילת על החוף במה שהיתה פעם עזה ויצפו בשקיעה, יוכלו לראות באופק את האי המדובר. גשר מרהיב, שבהשוואה אליו הגולדן גייט נראה כמו גשר עד הלום, יחבר את האי לריביירה. נותר רק לדמיין מי יגרוף את כספי האגרה שתיגבה מהעוברים בגשר (ניחוש: ג'ראד קושנר והקטארים. זוהי סאטירה כמובן).
אירוע ההצעה של טראמפ ש"אמריקה תשתלט על עזה", נראה כלקוח מסרט של אפרים קישון. משהו בין תעלת בלאומילך לגבעת חלפון. תיכף נדון בעניין עצמו. אבל קודם ראוי להתבונן בתגובות. הן מלמדות אותנו למה מחנה השמאל בישראל הלך והתגמד לאורך השנים עד מצבו הנוכחי. הרי השמאל הקים את המדינה הזו. בנה אותה. כבש את השממה, את העבודה, שרטט את הגבולות, הדביר את האויבים ובנה את עוצמתה הנוכחית של ישראל (שנתניהו וסייעניו עושים הכל כדי להשמיד). אז איך יכול להיות שמרצ נמחקה, מפלגת העבודה הצטמקה לאיזור אחוז החסימה ומחנה אידיאולוגי עצום ורב זכויות הפך להערת שוליים?
המחנה הזה קרס לתוך עצמו. הוא התנתק מחללית האם, מהמציאות ובעיקר מהמפה הפוליטית. כמו אי שנותק מהיבשת ונסחף אל שדות הקרח האינסופיים. מנהיגי השמאל מתעקשים, פעם אחר פעם, להיות אלה שיביאו את הבשורות הקשות. אלה שיבשרו על התבוסה או על האסון או על המשבר או על החדלון. הם חיילים יפנים בג'ונגל, שלושים שנה אחרי שהמלחמה נגמרה, ממשיכים לחפש את האמריקאים.
אז הנה, האמריקאים הגיעו. נשיא מוזר, שלא לומר הזוי, מציע לקחת מישראל את הבעיה העזתית. לקבל אחריות על הגהינום. נכון, כולנו יודעים שזה לא יקרה. ההיתכנות אפסית. השאלה היא, למה דחוף לנו להיות אלה שיבשרו את זה? למה אנחנו חייבים להיות אלה שיפוצצו את הבלון? טראמפ הודיע? זו יוזמת טראמפ? תנו לטראמפ להתבשל בתוכה. אתם לא רוצים להביע תמיכה פומבית ברעיון לא חוקי או לא מוסרי? תמלמלו משהו לא מחייב. או תשתקו. תבינו שיציאה קולנית כל כך נגד היוזמה הזו מעמידה אתכם בצד השני. במחנה העזתי. בשוחרי טובתו של חמאס.
אני יודע, זה לא באמת נכון. אבל זו התדמית. זו הפוזה. אנחנו חיים בעידן דיגיטלי של פייק ניוז ועובדות אלטרנטיביות. מכונות הרעל מקיפות אותנו מכל עבר. אין סיבה להאכיל אותן, ועוד בחינם. אין סיבה להתנדב להניח את הראש מתחת לגיליוטינה. לפעמים אפשר לספור עד עשר ולהחליט להיות חכמים, לא צודקים. בעיקר כשלא מדובר בעניין שאנחנו יזמנו.
הציבור הישראלי שייט בעשורים האחרונים ימינה. בהתחלה לאט, אחר כך מהר. בתקופת אוסלו הראשונה היתה תמיכה גדולה בהסכמי השלום ותקווה גדולה באוויר. התפוצצות ההסכם ואחר-כך האינתיפאדה השניה הביאו את נדידת הגושים הגדולה, שהלכה והתגברה מגל טרור אחד למשנהו. הציבור הישראלי היה ימני במובהק גם ב-6 באוקטובר, אבל אחרי הטבח הנדידה הזו הפכה לנהירה. מה שיש היום בישראל זה ימין ביביסטי, ימין אידיאולוגי, ימין קיצוני, מרכז, מרכז שמאל ושמאל. אני מעריך שהשמאל הוא בסביבות 5%. המרכז-שמאל בערך 30%. אני מדבר, כמובן, על הנושאים המדיניים-בטחוניים. בכל הקשור לליברלים נגד שמרנים, המצב שונה. אבל לא בו אנו דנים עכשיו.
ב-7 באוקטובר גילו כולם, גם השמאלנים, את עוצמת השנאה והברבריות של פראי האדם העזתים. דף וסנוואר לא לחמו "מלחמת חופש" ולא נאבקו על זכויותיהם. אלה אגדות לילידים שנופצו בהתנתקות. דף וסנוואר תכננו להשמיד את מדינת ישראל. זה כתוב, שחור על גבי לבן בכל המסמכים ובכל מה שהמודיעין הביא בשנתיים האחרונות. הם חשבו שיצליחו.
במציאות הזו, הרפלקס המותנה של רבים במחנה השמאל והמרכז-שמאל להתנפל על יוזמת טראמפ כאילו מדובר בפשע נגד האנושות, שנה אחרי שאותה אוכלוסיה שטראמפ מדבר עליה הוציאה מתוכה מוטציה נאצית שעשתה בנו מעשים מחרידים כל כך, הוא בעצם רפלקס אובדני. אלה לווייתנים ששוחים אל החוף העזתי.
כשיצחק רבין חתם על הסכמי אוסלו, הוא ייחל בסתר לכך שעזה תתנתק בדרך פלא מהיבשת ותשייט לים התיכון כאי עצמאי. אנוואר סדאת, נשיא מצרים, כשחתם על השלום עם ישראל, סירב בתוקף לקבל כבונוס מיוחד גם את עזה. כשנפתח פעם אחת פיילוט של "מעבר בטוח" בין עזה ליו"ש, לאחר החתימה על אוסלו, ולמשך שבוע שלם היו יכולים העזתים להגיע לבילוי או ביקור ברמאללה או שכם, מיהר מושל רמאללה ליצור קשר עם ראש השב"כ והתחנן שזו תהיה הפעם האחרונה. "אנחנו לא רוצים אותם פה", אמר.
והנה בא נשיא ארצות הברית ומציע, בקולו, שאמריקה תיקח חסות על רצועת הדמים ומדגרת הטרור הזו. אנחנו לא צריכים לעשות כלום. הוא יטפל בזה. אז נכון, ברור שההצעה הזו לא בשלה, לא רצינית, לא נדונה בשום פורמט אמיתי ולא תתממש במציאות, אבל למה אנחנו צריכים להיות אלה שיוצאים נגדה באופן אוטומטי? ועוד רבע שעה אחרי שמתוך אותה עזה יצאו פראי אדם לבצע בנו פרעות שלא בוצעו בנו מאז השואה.
כפי שקוראי הטור הזה יודעים, אני לא איש שמאל מובהק. גם לא איש ימין מובהק. אני ישראלי מובהק. יש בי צדדים ימניים ואגפים שמאליים. אני בטחוניסט, שמוכן לשלם מחיר יקר מאוד תמורת שלום אמיתי. תמכתי בכל תהליכי השלום שקרו כאן, מוצלחים יותר ופחות. אני חושב שכרגע אין היתכנות להסדר קבע עם הפלסטינים ואין פרטנר לשתי מדינות. אבל אני יודע שאין פתרון אחר. מתישהו זה יצטרך לקרות. מתי? כשיקום מנהיג פלסטיני שמוכן להגיד בקולו שלא תהיה זכות שיבה, למשל.
אני ליברל מובהק, אבל מוכן לשלם מחיר כדי לשלב בחברה ובצבא את החרדים. אני נגד מדיניות ה"הכלה", תמכתי בהפלת שלטון חמאס מהרגע הראשון, התנגדתי לעיסקת שליט ותמכתי באולמרט במלחמת לבנון השניה. אני בעד נבוט גדול ביד, ולא רק לצרכי הרתעה. צריך להשתמש בו, מדי פעם. את איראן היינו צריכים לתקוף בשטחה כבר מזמן. את חיזבאללה היינו צריכים ללמד לקח כשהחלו ההפרות של 1701. את חמאס היה צריך להשמיד עוד בעופרת יצוקה. ועדיין, אני מייחל ליום בו יקום מנהיג פלסטיני אמיתי שיבין שהגיע הזמן להניח את הנשק ולחתום על שלום אמיתי עם ישראל. אני חושב שהדבר הכי קרוב למנהיג כזה קם דווקא בצד שלנו, בדמותו האמיצה של מנסור עבאס. הייתי החסיד הגדול ביותר ואני כנראה גם החסיד האחרון של השתתפות רע"מ בממשלה ההיא. לדעתי הניסוי ההוא נכשל פוליטית, אבל הצליח הסטורית. היתה מפלגה ערבית בקואליציה שהחזיקה ממשלה שעשתה דברים טובים ושום אסון לא קרה. האסון קרה דווקא כשקמה ממשלת המוטציות הנוכחית.
אין בי רחמים על העזתים. כבן אנוש ויהודי אני לא נהנה לראות את הילדים שלהם נהרגים ואת הקשישים שלהם צועדים בין ההריסות. אבל אני יודע שהם הרוויחו את התלאות האלה בעמל רב. הם היו יכולים לחיות בגן עדן לו רק ניצלו את העובדה שישראל החליטה לצאת מעזה עד האינץ' האחרון לשיקום, במקום להקמת מדינת טרור ושיגור רקטות יום יום על הילדים שלנו. אם צריך לבחור איזה ילדים יסבלו, שלהם או שלנו, אני מעדיף שזה יקרה לילדים שלהם, בעיקר אחרי שאני יודע שניסיתי בעזה פיילוט של שלום וקיבלתי מלחמה.
ולכן, כשמגיע מישהו, הזוי ככל שיהיה, ומציע לקבל על עצמו את "היום שאחרי" ולפנות את העזתים למקום בו יהיה להם טוב יותר, אני לא קופץ מיד להוקיע אותו. לא כי זה לא צודק. כי זה לא חכם. כן, אני מדבר על טקטיקה. אבל בפוליטיקה, טקטיקה היא חזות הכל. כשפובליציסטים ומנהיגים ממחנה פוליטי מסויים ממהרים להסתער על טראמפ אחרי שהוא מציע לנו הצעה שנשמעת כמו התגשמות של פנטזיה (ע"ע רבין וכל האחרים), הם נתפסים כמי שמעוניינים יותר בטובתו של האוייב, מאשר בטובת עמם. אני יודע שזה לא מדוייק ואני יודע שאפשר לכתוב עכשיו מאמר חוצב להבות על ההשלכות הגיאופוליטיות של הגליית העזתים לירדן ומצרים והנזק האסטרטגי שייגרם לדור הבא והסכנה לממלכה ההאשמית וליציבות המשטר במצרים, וכל זה לא באמת מעניין עכשיו. כי הציבור הישראלי שרואה בעזה, ובצדק, יישות נאצית שזה עתה כמעט הצליחה לחסל אותו, יראה במי שמוקיע את מי שמציע להרחיק אותה מכאן, סוג של משת"פ. כמו שזה נורא, זה פשוט.
מהומת הטראמפ-ספר העמידה בצל דברים אחרים שקרו שם, בוושינגטון. לא כולם טובים. נושא איראן, למשל. טראמפ לא הולך לתקוף באיראן. לפחות לא במצב הנוכחי. גם ההדלפה, ערב הביקור, על זה שהאיראנים "נערכים" לפריצה לגרעין, לא הזיזה אותו לשם. הוא יעדיף סנקציות. הנורמליזציה עם סעודיה? היא ממתינה, בינתיים. בכל פעם שטראמפ אומר שישראל לא תצטרך להכיר מחדש בפתרון שתי המדינות כדי שזה יקרה, הסעודים קופצים להכחיש. אני לא מאמין לאף אחד מהצדדים.
עיסקת החטופים? טראמפ חוזר כל הזמן על מחוייבותו להשלמת העיסקה, אבל לא אומר את זה באופן חותך ופסקני. הוא לוקח בחשבון גם את האופציה שהעיסקה תתפוצץ בדרך. כלומר עכשיו. זה צריך להדאיג את כולנו. כי בסוף, המטרה האמיתית של נתניהו בוושינגטון היתה להמשיך להחזיק את כל הכדורים באוויר, כולל עיכוב או מיסמוס שלב ב' בעיסקה, כדי לשמור על הקואליציה. נתניהו כנראה הצליח.
לו אני מנהיג פוליטי, התגובה שלי ליוזמת טראמפ ולמסיבת העתונאים היתה קצרה ופשוטה: "אנחנו מביעים הוקרה והערכה לנשיא ולידידותו את מדינת ישראל, רעיונותיו של הנשיא ראויים לדיון, אנחנו רק מביעים תקווה שכולם מבינים שחשוב ודחוף יותר קודם להחזיר את הישראלים מעזה, לפני שמתכננים להוציא ממנה את העזתים". ככה פשוט.
מה יקרה בסוף? ישנה תמיד אפשרות שיוזמת טראמפ היא עז שהוכנסה לסלון כדי להוציאה בשלב הבא של המו"מ ולהציג את זה כהישג סעודי מרהיב, שיעניק למוחמד בן סלמן את האליבי לחתום על שלום עם ישראל. בדיוק כפי שביטול הסיפוח ("ביום ראשון!") של יו"ש בקדנציה הקודמת של טראמפ בידי האמירויות, איפשר את הסכמי אברהם. אם התיאוריה הזו נכונה ורעיון הטראמפספר הוא זה שיעניק את האליבי לסמוטריץ' להשאר בממשלה גם אחרי יישום שלב ב' של ההסכם, איך ירגישו כל המסתערים למיניהם על טראמפ?
ויש גם אפשרות שטראמפ העלה את היוזמה הזו בהפתעה, כפי שהעלה בזמנו את היוזמה לבנות בצפון קוריאה מלונות פאר במקום טילים וכמו שיצא לפני שבוע למלחמת סחר עם מכסיקו וקנדה והתקפל אחרי כמה ימים, כי כזה הוא טראמפ. גם את עוזריו הקרובים הוא לא עדכן לפני שהודיע ש"אמריקה תשתלט על עזה". נתניהו עצמו כמעט נחנק והחליף קריצה עם דרמר, שהעידה בעיקר על מבוכה. אצל טראמפ אין איזונים, אין בלמים, אין חוקים ואין קווים אדומים. אי אפשר לדעת מה בצחוק ומה ברצינות, אי אפשר להעריך מראש שום דבר, אפשר להתנהל בזהירות ובחוכמה, ולקוות לטוב.