אומרים שהכלב הוא חברו הטוב של האדם, אבל האם חייו הם בעלי ערך כמו של האדם? ובכן, מסתר ש"חייו של כלב הם משמעותיים יותר מחייו של בעל הכלב", כך לפחות טוען מארק רולנדס, פרופסור וראש המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת מיאמי, במאמרו האחרון על האושר הטבוע בחברינו הכלבים.
"כלב אוהב את חייו בכל ליבו, כי זה כל מה שיש לו," כותב רולנדס בספרו "מילה של כלב: מה יכולים חברינו הכלבים ללמד אותנו על חיים טובים".
רולנדס, שספרו הקודם היה "הפילוסופיה של הזאב", מציע פחות תובנות על העולם הפנימי של הכלבים, אלא יותר מסר פילוסופי על איך נוכל לחיות חיים מלאים יותר בהשראת השמחה חסרת האנוכיות שהכלבים חווים - אפילו במשימות חזרתיות כמו רדיפה אחר כדור.
הלקח שניתן ללמוד מכלבים מתוך הניתוח המעמיק של הפרופסור הוא אהבת החיים ואהבת הפעולה שהכלב חווה בחייו הפשוטים. לפי רולנדס, "כלבים אוהבים את חייהם יותר ממה שאנחנו אוהבים את חיינו. זו הסיבה שחייהם בעלי משמעות יותר משלנו".
אין בספר שלו סיפורים מחממי לב על גורי כלבים מתפנקים, וגם לא טיפים כיצד לפרש תשובות לשאלות נפוצות של בעלי כלבים, כמו האם הכלב שלהם באמת אוהב אותם, או האם הוא מאושר. במקום זאת, פרופ' רולנדס נשען על ההגות של הפילוסוף ז'אן-פול סארטר כדי לענות על השאלות הללו ולפענח את מה שהוא קורה "החוכמה השקטה" שכלבים מפגינים.
רולנדס, שבעצמו היה בעלים סדרתי של כלבים ואף חי במשך יותר מעשור עם זאב, טוען שכלב יכול לחוות שמחה ברמה רבה יותר מאשר אדם, משום שהוא אינו נושא על כתפיו את מה שסארטר כינה "מודעות עצמית רפלקטיבית" או יכולת התבוננות עצמית —תכונה שלדברי המחבר עלולה לשתק את האדם.
הוא טוען שלכלבים אין יכולת רפלקציה (הרהור מודע), אך יש להם "קדם-רפלקציה"—הם יודעים שהם קיימים ביחס לאובייקטים אחרים במרחב, אך אינם מודעים לכך שזה יכול להיות יותר מכדור נע שהם רודפים אחריו בהנאה.
רולנדס כותב שהכלב הרועה הגרמני שלו, שאדו - שרמות הטסטוסטרון הגבוהות שלו אוסרות עליו להיכנס לגינות כלבים - אינו מודע להשפעה שלו על סביבתו כשהוא מתחיל קטטות עם כל כלב זכר, תוקף נקבות, או מסמן ספסל תפוס בפארק על ידי השתנה עליו, ולכן חוסר ההרהור של שאדו מרחיק אותו מהחברה של שאר הכלבים. לפי המחבר, לשאדו יש את היכולת לחוות הנאה במעשים הקטנים ביותר - כמו למשל רדיפה אחר איגואנות המשתזפות על גדות תעלה במיאמי. הוא לעולם לא תופס אחת מהן אך הכלב הגדול מוכן לחזור על המשחק בכל בוקר - משחק שרולנדס משווה למיתוס של סיזיפוס במיתולוגיה היוונית שהיה מלך רשע וערמומי שנענש בחיי העולם הבא ונידון לדחוף סלע לפסגת הגבעה רק כדי שיתגלגל בחזרה למטה ללא סוף. הרדיפה מבלי התפיסה את האיגואנות, טוען רולנדס, דומה למשימה סיזיפית, אך שאדו משחק את המשחק מדי יום בשמחה רבה.
"מציאת משמעות בחיים היא משימה קשה עבורנו, אך קלה לכלבים," טוען פרופ' רולנדס. "האושר של הכלב הוא אושר שנובע מעמקי טבעו הפנימי ומתפרץ ממנו. עבורנו, משמעות היא הישג שקשה להשיגו ולעיתים רחוקות מגיעים אליו. במונחים של משמעות, חייו של הכלב שלי מאפילים על חיי."
רולנדס טוען שכלבים הם גם השחקנים וגם המחברים של סיפור חייהם, ולא צופים או מבקרים, בניגוד לבני האדם—יצורים של רפלקציה והטלת ספק, שעלולים בסופו של דבר להיסחף לסבל הכרוך בכך.
בניו יורק פוסט מסבירים שהמחבר מפרש משמעות בחיים כאושר אותנטי אמיתי, וטוען שחייהם של כלבים הם לרוב משמעותיים ומלאים באהבה יותר מחיי בני האדם, משום שאינם נושאים על עצמם את נטל הההרהורים ויש להם רק חיים אחדים לחיות, בעוד שאנחנו בוחנים ומעריכים את עצמו ללא הרף. רולנדס מציע כי יש לנו למעשה שני חיים, ו"לעולם לא נוכל לאהוב את שני חיינו באותה תשוקה שבה כלב אוהב את חייו... לכלב יש רק חיים אחד, ובהם הוא השחקן ולא הצופה, המחבר ולא המבקר".
פרופ' רולנדס מסכם שיש יותר משמעות בחיי כלב מאשר בחיי אדם כי האדם "נשבר על ידי ההרהור לשני חיים בעלי תאימות מפוקפקת המשמעות בחיים קיימת בכל מקום שבו אושר מתפרץ מהטבע. אם אתם רוצים לדעת את משמעות החיים - קחו כלב, כי כלבים מנהלים 'חיים משמעותיים יותר משלנו".