ביממה שאחרי הפצצה שהטיל הנשיא טראמפ עם הצגת תוכנית לפינוי עזה וההשתלטות האמריקנית על הרצועה, בתדרוך היומי של הבית הלבן כבר ניסו למתן את המסר כשהדוברת קרולין לויט הבהירה שאין כל כוונה לשלוח חיילים אמריקנים לעזה או שקיימת תכנית פעולה מסודרת לביצוע התכנית. הירידה של מערך הדוברות של הבית הלבן לקרקע המציאות מצביעה על ההבנה שהתוכנית כפי שהציג הנשיא לא באמת ניתנת ליישום ומצביעה גם על זיהוי הצורך לשים את הדברים במסגרת קצת אחרת כדי למנוע מבוכה בעתיד.
זו לא הפעם הראשונה שנשיא ארצות הברית משתמש בטקטיקת "ההלם המקסימלי" כחלק ממדיניות החוץ שלו. בשנת 2018 טראמפ נאלץ להתמודד עם איום גרעיני ממשי מצד קוריאה הצפונית והמנהיג שלה קים ז'ונג און, לאחר ניסוי מוצלח בשיגור טיל בליסטי בין יבשתי המסוגל להגיע עד שטח ארה"ב. גם אז טראמפ בחר להקצין את עמדת הפתיחה שלו במשא ומתן ואיים לצאת למלחמת עולם ולהכחיד את הרפובליקה הקומוניסטית.
בפיונגיאנג הבינו את המסר במהירות, מה שסלל את הדרך לתחילת המגעים, ולבסוף לפגישה ההיסטורית בין שני המנהיגים באזור הגבול המפורז שבין קוריאה הצפונית לדרומית ב-2019. במהלך הפגישה טראמפ הבטיח להפסיק את התרגילים הצבאיים עם צבא קוריאה הדרומית ולצמצם את מספר החיילים האמריקנים באזור כמעט לחלוטין. מאוחר יותר באותה השנה הקונגרס האמריקני הצביע בעד הצעת חוק שאוסרת לצמצם את מספר החיילים האמריקנים באזור למספר קטן יותר מ-22 אלף חיילים.
גם אז דיבר טראמפ על הסרת הסנקציות, על פיתוח כלכלי ובניית אתרי נופש ובתי מלון - הריביירה הקוריאנית. רק שבפועל, מאז אותה פגישה שום דבר מזה לא קרה. קים הציג את הפגישה כהישג גדול של מדיניות הלחץ שלו שהושגה באמצעות האיום הגרעיני ובהיעדר אופק ממשי ליישום ההסכם, ההתחייבות לעצור את תכנית הגרעין הצבאית של פיונגיאנג התעופפה לה כמעט באותה המהירות שבה מטוס האיירפורס 1 המריא בחזרה לוושינגטון.
מבחינת טראמפ עצם המפגש והפוטו-אופ עם המנהיג המנודה היו מהות הכול. טראמפ מאמין בכל ליבו בטקטיקה שלו - להטיל פצצה בתחילת התהליך בתקווה ובציפיה ששאר הפרטים יסתדרו להם בעזרת כוח הכבידה של אמריקה כמעצמת העל שהיא. אלא שבסוגיות מורכבות כמו זאת של קוריאה הצפונית או זאת של רצועת עזה, השטן חי ומשגשג לו עמוק בתוך הפרטים הקטנים, גם אם מנגד עומד לו האיש החזק בעולם ומחזיק בנבוט גדול.