עד מלחמת העולם השנייה ואף מעט לאחריה, רעיון הטרנספר נתפס כפתרון כוחני אך בו-זמנית גם הומני למדי. מדינות רבות באירופה נעזרו במנגנוני המשפט הבינלאומי, כדי להתמודד עם בעיות אתנוגרפיות ולפנות משטחן אוכלוסיות שנחשבו לבעייתיות. הרעיון המרכזי היה שיצירת מדינות לאום יציבות והומוגניות, לצד סדר בינלאומי, מחייבת העברה של קבוצות מיעוט בהיקפים נרחבים - תהליך שיכול להיעשות בצורה מסודרת, תוך שמירה על מינימום של הפרעות כלכליות ופוליטיות, כל עוד יש מספיק תכנון, פיקוח ותמיכה בינלאומית. בחלק מהמקרים העברת האוכלוסיות הייתה קבועה, ובמקרים אחרים היא הייתה זמנית. תנאי השטח והאופן שבו בוצע המהלך היו בעלי השפעה רבה על ההתפתחויות בעתיד.
במהלך מלחמת העולם השנייה, גרמניה הנאצית פעלה לשנות את המפה האתנית של אירופה באופן יסודי. המדיניות הגרמנית הייתה ממוקדת בעיקר במדינות המזרח, שם תכננו ליישב אוכלוסיית איכרים גרמניים ולשלול את זכויותיהם של תושבי האזור הסלאביים, שאותם תכננו להפוך לצמיתים או צמיתים למחצה.
לאחר תבוסת גרמניה במלחמה, בעלות הברית המנצחות היו נחושות למנוע את חזרתה של גרמניה למעמד של מעצמה צבאית. אחת הבעיות המרכזיות היו ריכוזי הגרמנים שחיו באזורים שונים באירופה, שהיו למניע חשוב בשאיפות הרוויזיוניסטיות של גרמניה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית הוציאו אל הפועל את אחד הטרנספרים הגדולים ביותר בהיסטוריה המודרנית. הערכות מדברות על בין 12-14 מיליון תושבים ממוצא גרמני שגורשו מפרוסיה המזרחית (שהפכה לחלק מרוסיה), מאזור גדנסק ומשלזיה (שסופחו לפולין), וכן מאזור הסודטים בצ'כוסלובקיה וממדינות נוספות במערב אירופה. בנוסף, בוצעו טרנספרים בהיקף מצומצם יותר גם במדינות אחרות, כמח רומניה, ממנה גורשו יותר מ-50,000 גרמנים לשטחי ברית המועצות.
תחת שלטונו של יוזף סטלין, המשטר הסובייטי ביצע בברית המועצות סדרה של פעולות טרנספר נרחבות. הגירושים כללו אוכלוסיות שזוהו כ"אנטי-סובייטיות", העברת כוח עבודה ומדיניות של טיהור אתני. מיליוני בני אדם גורשו ונהרגו.
לאחר מבצע ברברוסה (1941), סטלין הורה על גירוש הטטרים מחצי האי קרים, אותם האשים בשיתוף פעולה עם הגרמנים. במסגרת הגירוש, 17 מיליון תושבים הועברו למקומות שונים ברחבי ברית המועצות, כולל צפון הקווקז סיביר ומרכז אסיה.
הגירוש נתפס כענישה קולקטיבית עבור שיתוף פעולה עם הנאצים, אך כיום טוענים מומחים רבים כי מאחורי הגירוש עמד מניע של טיהור אתני של המשטר הסובייטי, במטרה לבסס את השליטה של המפלגה באזור האסטרטגי.
הטטרים, שהיוו כחמישית מאוכלוסיית חצי האי קרים, לפני המלחמה גורשו יחד עם חלקים מהקהילות היוונית והבולגרית. עם תחילת תהליך הדה-סטליניזציה תחת שלטונו של ניקיטה חרושצ'וב, בשנות החמישים, הממשל הסובייטי ביטל את הוראת הגירוש. אולם, רק עם תחילת "הפרסטרויקה" ב- 1987, הורשו הטטרים לשוב לחצי האי. עד שנת 2019, הגירוש הוכר רשמית כרצח עם על ידי אוקראינה, ליטא, לטביה וקנדה. וכיום הטטרים מרכיבים כ 12% מאוכלוסיית קרים שנמצא תחת שליטה רוסית.
דוגמא נוספת מהעת המודרנית לחילופי אוכלוסין, התרחשה בקפריסין בעקבות הפלישה הטורקית. קפריסין קיבלה עצמאות מבריטניה ב-1960, בהסכם שנועד לחלק את השליטה על האי בין הקהילות היוונית והטורקית. עם זאת, הקפריסאים-יוונים, ביצעו הפיכה צבאית בתמיכת השלטון הצבאי ביוון, בניסיון לאחד את קפריסין עם יוון. בתגובה, הצבא הטורקי פלש בשנת-1974 לאזור הצפוני של קפריסין, מה שיצר חיץ בין האזור הטורקי לבין שאר חלקי האי. כתוצאה מכך, כ-200 אלף קפריסאים-יוונים, שהתגוררו בצפון האי, נמלטו או גורשו לחלקו הדרומי, שנשלט על ידי הממשלה היוונית-קפריסאית. במקביל, כ-60 אלף קפריסאים-טורקים נמלטו או גורשו לאזור הצפוני. ההפרדה בין הקהילות הפכה כמעט מוחלטת, למעט שני כפרים שנותרו בשטח המפורז שבין שני חלקי האי.
ב-1999, מלחמת קוסובו החלה בגירוש של כ-850 אלף אלבנים קוסוברים מקוסובו. לאחר התערבות נאט"ו והניצחון של קוסובו המגורשים האלבנים חזרו וגירשו חלק ניכר (כ-250 אלף) מהסרבים האתניים בחבל הארץ.