"שכחו אותנו", כך אמרה בעצב דליה מזרחי, בתו של סגן דוד מזרחי, לוחם בשירותי המודיעין של ישראל שנתפס על ידי צבא מצרים בעזה בזמן מלחמת העצמאות והוצא להורג. איתו נתפס גם הלוחם סגן עזרא חורין-עפגין, שהיה שותפו למשימה והוצא איתו להורג. מקום קבורתם לא נודע עד היום.
דוד מזרחי, בן 24 בנופלו, הותיר אשה ואת בתו, דליה, שהיתה רק בת 11 חודשים. חורין-עפגין, בן 23, היה רווק. דליה, שלא זכתה להכיר את אביה ושגדלה בצל מותו, משלימה עם העובדה ש"הסיכוי שימצאו היום את הקברים שלהם הוא אפסי, אבל ציפיתי שיזכירו עכשיו את אבי ואת עזרא. הרי הם גם לוחמים של ישראל שנהרגו בעזה. הם היו ממקימי המדינה ועכשיו שכחו אותם. עברו יותר מ-76 שנים וכבר אין מי שזוכר אותם ולנו אין קול מספיק חזק שיכול להישמע", אמר בתסכול.
מזרחי וחורין-עפגין נמנו על אחת היחידות המובחרות בפלמ"ח. מדובר ביחידת מסתערבים המוכרת בשמות "המחלקה הערבית" או "מחלקת השחר". לוחמיה נשלחו למשימות מודיעין בישובים ערבים. היחידה הוקמה בסוף שנת 1943 והחלה לפעול בראשית 1944. היא הורכבה בעיקר מיוצאי מדינות ערב שעברו תהליכי סינון ולאחר מכן אימונים והכשרות שהכינו אותם לביצוע המשימות אליהם נשלחו. בשנים שקדמו למלחמה פעלו לוחמי היחידה בעיקר בארץ ישראל, בערים מעורבות ובכפרים ערבים. באביב 1948, כשהחלו להיווצר קווי חזית מוגדרים, החלה משימת החדרת הסוכנים להיות קשה יותר.
עם תחילת הקרבות מול צבאות ערב, תפקיד לוחמי היחידה היה לפעול מאחורי קווי האויב, ולאסוף מודיעין על הצבאות שהקיפו את גבולות ישראל שזה עתה קמה. ב-22 במאי 1948, שבוע אחרי הכרזת העצמאות, נשלחו חורין ומזרחי למשימה סודית. המצרים טענו כי השניים נתפסו בשעה שניסו להרעיל באר מים בחיידקי טיפוס ודיזנטריה, בעוד שבישראל נאמר כי המשימה שלהם היתה לאסוף מודיעין על צבא מצרים שישב ברצועת עזה.
השניים עברו עינויי תופת ובתום משפט בזק שנערך להם שלושה חודשים אחרי שנתפסו, הם הוצאו להורג בידי כיתת יורים. שמונה שנים אחר כך, כשישראל כבשב את רצועת עזה במבצע קדש, העידו שוטרים עזתיים בפני חוקר ישראלי כי כאשר מזרחי וחורין-עפגין עמדו מול כיתת היורים, ביקשו לא לכסות את עיניהם. הם הישירו מבט מול המוות. המידע שהיה בידי ישראל הצביע על כך שנטמנו במקום שמאוחר יותר נבנה עליו בית ספר בשם "פלסטין".
כמו אחרי מבצע קדש, גם אחרי כיבוש רצועת עזה במלחמת ששת הימים, נעשו ניסיונות לאתר את מקום הקברים. בהיעדר מסמכים, ניסו לדלות מידע מפי עדי ראיה. שנה אחרי סיום המלחמה, ביולי 1968, דיווח עיתון "העולם הזה", על "פעילות מיסתורית סביב בניין בית הספר 'פלסטין', ליד חוף ימה של עזה, מצפון לשכונה העזתית אל-רימאל". על פי אותו דיווח "מדי פעם מגיע למקום טרקטור, נהוג בידי ישראלי, ההופך את תלוליות החול שבקירבת בית הספר. אנשי החברא קדישא הצבאית של צה"לל הולכים בעקבותיו כשהם נוברים בתלוליות העפר".
עוד נכתב באותה כתבה שגם אחרי שהטרקטור סיים את עבודתו מגיעות מדי פעם קבוצות אנשים שחופרות באתים, בכל פעם במקום אחר. מדובר היה בניסיונות לאתר את עצמותיהם של מזרחי וחורין-עפגין. מזרחי משלימה עם העובדה שהיא כבר לא תזכה לראות את עצמותיו של אביה מובאות לקבר באדמת המדינה. גם יונתן כצמן, אחיינו של חורין-עפגין לא מאמין שיגיעו לממצאים. אמו, רחל, הלכה לעולמה לפני תשע שנים, כואבת שלא הצליחה בימי חייה לראות את אחיה מובא לקבורה בישראל. "אמא האמינה שיבוא יום וזה יקרה. אני כל החיים גדלתי בצל הסיפור הזה", סיפר כצמן.
"גם אם הסיכויים למצוא אותם קלושים, לפחות שהמדינה תזכיר שיש לנו בעזה קברים של שני לוחמים ישראלים. אף אחד לא מדבר עליהם, הם לא מוזכרים. הם עשו את שלהם וזהו, כבר לא מעניינם אף אחד", אמרה דליה.