הג'ינג'י עם המפתח: גורלם של החטופים בעזה יוכרע בוושינגטון

נתחיל במה שצריך להיות מובן מאליו: אם יבשיל שלב ב' של עסקת החטופים וכל החטופים החיים ישובו לחיק יקיריהם, הרי שהושגה התוצאה הראויה.

באיחור, בגרירת רגליים פושעת שכבר גבתה את חייהם של מי שניתן היה להציל, בעת שחמאס מסוגל עדיין לערוך מפגני ראווה כחלק מתהליך השחרור (כמה נלעג נראה עתה צמד המילים "הניצחון המוחלט", זה שממנו היינו כ"פסע" כבר לפני שנה כמעט. נכון?), בשרבוב שיקולים פוליטיים מגונים אל מה שהיה אמור להיות מוסרי, אבל אם לבסוף תתקדם העסקה ותבשיל עד תומה, הרי שפחות חשוב אם הוכרעה בירושלים, וושינגטון, ריקיאוויק או קטמנדו - העיקר שישובו כמה שיותר בחיים, כמה שיותר מהר.

ואחרי שציינו את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו, אפשר לתהות כיצד אירע שראש ממשלת ישראל יטוס השבוע לפגישה עם נשיא ארצות הברית, כשהוא יכול, לכל היותר רק להפציר, לשכנע, לדבר על ליבו של טראמפ, אבל כמעט נטול יכולת לקבל בעצמו החלטה גורלית למדינת ישראל ואזרחיה?

בואו ונחזור לאחור על ציר הזמן, בסך הכל כמה חודשים, אל ההימור שלקח נתניהו, מלא-מלא על טראמפ, כשהלה עדיין פיגר בסקרים אחרי קמלה האריס. הטענות העיקריות נגד נתניהו אז, היו שהוא בוחר בין אדום לשחור על הרולטה, שם את כל כספו על צבע אחד, מבלי יכולת אמיתית לנבא היכן יעצור לבסוף הכדור המקפץ הקטן.

החשש היה שאם תיבחר האריס, יבואו הדמוקרטים, שגם כך יש להם אגף פרוגרסיבי מטורלל עד לקצה, ששונא את ישראל - חשבון נוקב עם ממשלת נתניהו. כזה שימנע מישראל לא רק את השלמת המשימה בעזה ובלבנון, אלא חמור מכך - יאפשר לאיראן להשלים את פיתוחו של נשק גרעיני.

היה זה חשש נכון "לשעתו", אבל מאחר שההימור של נתניהו הצליח, היה נדמה כי ישראל שבה למעמדה כלוחשת על אוזנו של האיש שנשבע להחזיר את אמריקה לגדולתה. במילים אחרות: ספק אם היה מי שחשב שהסכנה בהימור של נתניהו היא שהוא עלול להצליח יותר מדי.

תכף ננסה להיכנס בעובי הקורה, אבל עוד קודם לכן - אפשר לסלוד מטראמפ ומסגנונו, זה שלועג לכל מי שלא נולד עם כפית של כסף בפיו, מנכים ועד עניים, אפשר להזכיר את השוביניזם, את הגזענות, אפשר לדבר (תכף נעשה זאת) על אופיו ההפכפך, על כך שהוא נע בקיצוניות מבהילה בין אגרסיביות פראית לנדיבות חריגה, אפשר - אבל גם בשעה שעושים כן (הכל נכון) צריך להודות שאין מי שעשה יותר ממנו כדי להעניק לנו את המראות הכי משמחים אחרי כמעט 16 חודשי לחימה.

אם דמענו אתמול מול המראה של עופר קלדרון מחבק את ילדיו הנרגשים והנרעשים מרוב אושר, הרי שזה לא בזכות צוות המשא ומתן, לא בזכות ממשלת ישראל, בוודאי לא בזכות העומד בראשה (שהכשיל בעבר כל ניסיון לעסקה שתסכן את יציבות ממשלתו).

לא צריך לזלזל בכנות כוונותיהם של חלקם ובעבודה הקשה שהשקיעו (במיוחד אמורים הדברים בצוות המשא ומתן), אבל העובדה היא שכל עוד לא נכנס הדייר החדש לבית הלבן, היה מדובר בפול גז בניוטרל.

לראייה - ההסכם שנחתם לבסוף בין ישראל לחמאס אינו שונה מהותית מהטיוטות שהיו מונחות על השולחן כבר לפני כמה חודשים וסוכלו (באשמת חמאס או ממשלת ישראל? זה כבר דיון שלמרבה הצער לא יחזיר איש מהנרצחים בשבי).

עושה רושם שהאמת הזאת גלויה לכולם: בסקרים שבהם נתבקשו אזרחי ישראל להשיב למי מגיע הקרדיט על שחרור החטופים, זכה טראמפ לאחוזים הגבוהים ביותר.

כך גם בדברי השבח וההודיה של משפחות החטופים, שעברו לקרוא מדף מסרים שמשרת באופן הטוב ביותר את מאבקם (למען הסר ספק, אני בעד): שבחים גדולים לטראמפ, שנדמה שהוא מתענג על הליטוף לאגו האדיר שלו, מס שפתיים לממשלת ישראל והעומד בראשה כדי לא להפוך אותה ואותו לעוינים ודווקאיים, מילים חמות לזכר הנופלים (אחרי שהבינו שקשה מאוד לנהל קרב על דעת הקהל מול משפחות שכולות שמתנגדות לעסקה).

כאמור, אין פה מילה אחת של טרוניה למי שמנהלים מאבק שבו כל האמצעים כשרים כדי להשיב את יקיריהם, אבל יש פה בהחלט תהייה לגבי משהו שקצת צורם באוזן בין כל מראות השמחה והייחולים לעתיד קרוב שבו ישוחררו החטופים כולם: אזרחי ישראל שיקיריהם בעזה פונים בתחנונים לא למנהיגיה של מדינת ישראל (ספק אם יש כאלה, אגב - גם באופוזיציה) אלא לנשיא ארה"ב ושליחו המיוחד, זה שעד לפני כמה שבועות איש בישראל לא שמע את שמו ועתה היה כבר מוקד עלייה לרגל לכל מי שחפצים בקידום העסקה.

זה מדהים, זה צורם, זה מביך ועדיין - הלוואי שזה יצליח. הבטחנו להכינס בעובי הקורה? אז בדרך פנימה אפשר לתהות כיצד ראש ממשלה שעשה קריירה מלהתנגד לאמריקאים (בעיקר לשני נשיאים דמוקרטים, אובמה וביידן) בשם מה שהוא ביקש לצייר כעמידה על האינטרסים החיוניים של ישראל (ורוב הציבור הישראלי האמין לו), הביא את מדינת ישראל לתלות כה מוחלטת באמריקאים, בנשיא שבינתיים עשה לנו טוב, אבל תמיד קיים הסיכוי שיתהפך לפתע בשל אינטרס אישי או אמריקני כזה או אחר.

אפשר גם לתמוה על התממשות של תסריט שאיש לא צפה - איך היה מי שסבר בחשש שנתניהו מהמר על עתידנו במקרה של ניצחון דמוקרטי, אבל אף אחד לא ראה את התלות המוחלטת שתתפתח דווקא כתוצאה מכך שהמועמד "של נתניהו" ניצח באופן כה גורף...

ואפשר גם לתהות איך הפך הדימוי הוותיק של גדול הכותבים בשפה העברית, אפרים קישון, אודות "הג'ינג'י עם המפתח" מסמל של חפיפניקיות ישראלית, של מדיניות ה"סמוך" ו"יהיה בסדר" (מה שקישון כינה "פרטאץ'"), למשהו אחר לגמרי:

בוושינגטון יושב עתה הג'ינג'י עם המפתח, ברצונו הטוב יחיו ישראלים שבויים ויזכו לשוב לבתיהם, למרות שבאופן הזוי ובזוי, מי שמנסים לשכנע אותו שלא לדחוק בצדדים להשלמת העסקה הם דווקא סמוטריץ', דרמר ונתניהו... אוי לעיניים שכך רואות.

בעשרות בתים בישראל יושבות עתה משפחות נחושות אך תשושות, שלא ידעו לילה אחד של שינה ערבה במשך 16 חודשים, חרדות למוצא פיו של הג'ינג'י עם המפתח, נשיא ארצות הברית בשבתו כסמכות העליונה מעל לראש ממשלת ישראל.