בימים האחרונים, אחרי חודשים ארוכים של חרדה, ייאוש ותקווה מתעתעת, ליבנו חווה טלטלה שאין דומה לה. עוד ועוד חטופים חוזרים, שבורים אך חיים, ממציאות שאין מילים שיצליחו להכיל את גודל הזוועה שבה. ראינו ילדים רכים שמורגלים לחיים במנהרות, אבות ואימהות שחזרו למציאות שלא נראית כמו זו שעזבו, ובני נוער שמנסים להבין איך העולם המשיך בלעדיהם.
ומול ההתרגשות, עומד גם הכאב. כי המחיר כבד וכמעט בלתי נתפס, כי הדם שלנו עודנו חם. כי אנחנו יודעים שהחלאות שאנחנו משחררים יחזרו לרצוח, להבעיר, לשחוט. התחושה של משפחות השכול שצופות ברוצחי יקיריהן יוצאים מהכלא - כל אלה הם חלק מהמציאות הכואבת שמלווה כל עסקה כזו. כי בגרון חנוק אנחנו מביטים בעיניים של משפחות ורואים שם גם את חוסר ההבנה - איך יכול להיות שאנחנו עושים את זה שוב.
כשצפיתי הבוקר בסיקור חזרתם של קית' סגל, עופר קלדרון וירדן ביבס הביתה, הרגשתי את השמחה, אבל שוב, גם את הבלבול. איך ייתכן שיש אנשים שמביטים בעיניים של אותם משפחות, שראו את היקרים להם שבורים ושבו, ואומרים - "זה לא הזמן, תנו להם להישאר שם עד שננצח"? אני מבין את הרצון להילחם על ההרתעה, אבל כשמנהיגים מפקפקים בזכות של החטופים לחזור הביתה, אני לא יכול שלא לשאול: מה בעצם אנחנו עושים פה? מלחמה עד הסוף? עד מתי? כל עוד חיים של אנשים נמדדים במאזן צבאי קר, אנחנו מפסידים את הדבר הכי חשוב - האנושיות שלנו.
"האחדות והתקווה שיש בנו מפחידה את כל אויבנו, מדהימה את כל אוהבנו ומנחמת את האנשים שבינינו" אמרה לירי אלבג ששבה הביתה לאחר 477 ימים בגיהנום החמאס - ובכך אמרה את הכל.
כשאני שומע את הקולות שמתנגדים לשחרור, זה מרגיש לי כמו ניסיון להסוות את הכאב האישי מאחורי קלישאות פוליטיות. הם יישארו בשבי, והמלחמה תימשך - זה הפתרון? גם אם ננצח במלחמה, ננצח גם את עצמנו? מחירים כאלו לא קונים בהם עוד זמן.
לא כשמדובר בחיים של אנשים, ובטח לא כשזה אנחנו שמפנים את הדרך לשחרור - ולא הם. אני לא רוצה להיות חלק ממדינה ששוקלת כל חיים על פי תועלת פוליטית. נמאס לי מלקבל את ההסברים על איך "העסקה לא נכונה". מה שמרגיז זה לא רק הדעות האלה, אלא התחושה שמישהו שם למעלה חושב שהחיים של האזרחים שלנו לא שווים מספיק. אנחנו לא זקוקים להסברים. אנחנו צריכים החלטות, עכשיו.
אני מבין היטב את ההתלבטות, את הדעות החלוקות, את הקושי של מי שמרגיש שהוויתורים הללו פוגעים בהרתעה. זו לא דילמה פשוטה, ואין בה תשובה מושלמת. אבל בתוך כל זה, אני חוזר לנקודת המוצא: מדינת ישראל היא מדינה שמקדשת את החיים, שמוכנה לשלם מחירים כואבים כדי להשיב את בניה הביתה. גם אם זה לא תמיד נוח, גם אם זה כואב - זה מי שאנחנו.
זו המהות של להיות ישראלי. מדינת ישראל היא מדינה שמקדשת חיים - ולא מדובר בקלישאה. זו חובתנו המוסרית, הבלתי ניתנת לערעור, להחזיר את ילדינו הביתה. חובתנו כלפי הנעדרים, חובתנו כלפי המשפחות, חובתנו כלפי עצמנו.
אי אפשר להמשיך להסתכל בעיניים של אימהות ואבות, של משפחות, של חברים של חטופים וחטופות, ולהגיד להם בלב קר - הם ימשיכו לסבול שם וכנראה למות, המשך המלחמה חשוב יותר? איך נוכל לשבת בצד ולומר להם שהמחיר של ההרתעה חשוב יותר מהחיים של יקיריהם? ואם אנחנו מפחדים מעוד 7 באוקטובר, מה זה אומר עלינו? זה אומר שלא הופקו לקחים? שזה אומר שאנחנו לא יודעים איך להגן על האזרחים בפעם הבאה? ואם נשחרר מחבלים, אז מה? המדינה לא תוכל להבטיח לנו את הביטחון הפשוט ביותר? אז מה בעצם נשאר לנו אם לא החיים עצמם?
כן, נמשיך להילחם בטרור. כן, נמשיך להילחם על צדקת דרכנו. אבל בשדה הקרב של המוסר - אנחנו מנצחים. כי בעסקה הזו, כמו בקודמותיה, אנחנו מוכיחים פעם אחר פעם שאנחנו מדינה שמוכנה לשלם מחיר, כבד ככל שיהיה, כדי להשיב את בניה הביתה. כי בסוף, יש מחיר כבד יותר. מחיר של חברה שהופכת אדישה, מחיר של מדינה שמוותרת על החובה להחזיר את אזרחיה, מחיר של עם ששוכח שלפני הכל - אנחנו כאן יחד ואין לנו את הפריבילגיה לשכוח את זה.
אנחנו לא משאירים חיילים מאחור. אנחנו לא שוכחים לרגע אזרחים בשבי. אנחנו לא עם שמרים ידיים. אפשר להתווכח על הדרך, אפשר להתייסר על המחיר, אבל אי אפשר לשכוח את היסוד שמחזיק אותנו כאן כבר יותר מ-75 שנה: הערבות ההדדית.
אנחנו לא דומים להם, ולא נהיה דומים להם לעולם. הם חוטפים, אונסים, רוצחים תינוקות, מתעללים, מחריבים משפחות בלי שמץ של חרטה. הם מחזיקים ילדים קטנים במנהרות חשוכות, משאירים אימהות בלי מענה, שותלים פחד וייאוש בלבבות שלמים. הם רואים בחיים סחורה למיקוח, כלי נשק, קלף פוליטי. ואנחנו? אנחנו נוהגים אחרת. אנחנו מחזירים את החטופים שלנו, כי כל חייל ואזרח יקר לנו כמו בן משפחה. אנחנו מוכנים לשלם מחירים כבדים, כי בשבילנו - כל חיים שווים עולם ומלואו.
וכמו תמיד, האור שלנו יגבר על החושך שלהם. הם ניסו לפרק אותנו, אבל הם רק חיזקו אותנו. הם ניסו להפוך אותנו לציניים, חסרי חמלה - ואנחנו בוחרים באהבה. הם ניסו לכבות את התקווה, ואנחנו מוכיחים, שוב ושוב, שאין כוח בעולם שיכול באמת לשבור אותנו.
דווקא מתוך הכאב, מתוך החושך, אנחנו נושאים את הלפיד שמאיר את דרכנו. אנחנו עם שבונה, שמצמיח תקווה מתוך אפר, שיודע להתאבל, אבל גם לקום ולצעוד קדימה. החטופים שחוזרים עכשיו עוברים גיהינום פרטי, אבל מאחוריהם עומד עם שלם שיתמוך, ירפא, יחבק בלי תנאים. אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור, כי זה מי שאנחנו.
מי שחשב שהאימה של 7 באוקטובר תפרק אותנו - טעה. כן, עברנו שבר שאין לו אח ורע. כן, אנחנו נושאים פצע שלא יגליד. אבל דווקא ברגעים שבהם נראה שהחושך מנצח, אנחנו צריכים לזכור מה באמת הופך אותנו לעם אחד: ההבטחה שלא נניח להם שם לבד. לא היום, לא מחר, לא אף פעם. לא ננוח עד שאחרון החטופים ישוב לביתו.
היום, כשעוד שלושה חטופים חזרו אלינו מהגיהנום, אנחנו גם בוכים וגם מחייכים. אנחנו כואבים, אבל גם גאים. כי במבחן האמיתי - מבחן האנושיות - אנחנו מנצחים.
הכותב: צחי קומה, סגן העורך הראשי של וואלה